תרומות ומעשרות בקוניאק ערק יי”ש וברכתם (ח”ב)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 25 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(ח”ב – המשך ממאמר קודם לחלק ראשון לחץ כאן)

והנה סעד נוסף לשיטתנו מצאתי בעז”ה באוצר התרומות הלכות פסוקות פרק כ”ב: שהובא בספר מנחת יצחק ח”ח סימן קי”א. אשר כתב וז”ל: ובחפשי בספרים ראיתי בכרם ציון (כנ”ל) בהגהות גאון צבי אשר דן ע”ד הסלק שזורעים שטחים גדולים של סלק לשם עשיית ספירט ויי”ש. וכתב לחלק בין סלק שאינו ראוי לאכילה רק הבהמות אוכלין אותו, דיש לומר לכאורה כיון שאינו ראוי לאכילה אין בו חיוב תרומות ומעשרות, עוד יש לדיון דהוי זיעה בעלמא, דהיוצא מן הירק לאו פרי הוא, עכ”ל. ובשו”ת מהרש”ם מביא שיש מהפוסקים שגם הוא מצדד שאכן יי”ש יש עליו דין זיעא בעלמא ולא חל עליו דין תרומות ומעשרות (שו”ת מהרש”ם חלק א סימן ט”ו דה השמטה מהרב): “בדין י”ש נעשה מיי”נ מצאתי בספר אמונת חכמים בסופו בענין מים הנעשים מיי”נ ורצה חכם אחד להתיר מפני שנשתנה לדבר אחר עכ”ל. וגם מתשובות חתם סופר סימן קי”ז חלק יו”ד ניתן לבסס את העקרון של זיעה בעלמא והוא דבר שונה לחלוטין ממהות הפרי והיין שהתאדה ממנו, מהתשובה דלהלן של החתם סופר נלמד העקרון שדבר שנשתנה אין לו כל קשר לדבר שממנו יצא, וכל שכן כשהוא זיעה בעלמא.  וז”ל: פה בסביבותנו מצא אחד ברוב חקירתו לעשות שמן מחרצני הענבים, והיינו שמצא בכל חרצן וחרצן יש שקידה אחת קטנה, ומאותה שקידה נעשים שמנים ממחים ומזוקקים היטב למאכל אדם, וכך משפט עשייתן: מיד כשמביאים החרצנים והזגים מבית הבד, מנפין החרצנים והזגים מבית הבד בנפה כדי שלא ישאר בהם שום דבר מהזגים, ואח”כ מיבשים החרצנים בחמה עד שנעשים יבש מאד, ואח”כ דכין אותם במדוכה עד שנעשים לפרורין דקים וקטנים! ואותן פרורין מהבהבין אותם במחבת על האש, עד שמעלין זיעה כדרך הקפה, ובשעת ההבהוב הזה מריחין מהן ריח יין, ואז בעידן ריתחה משימין הכל בשק חזק ויפה וכובשים אותם במכבש של ברזל המיוחד לכך, ועי”ז נוטף שמן דרך אותו השק זך ונקי, והפסולת היינו החרצנים הנדוכים נשארים כולם בתוך השק. ואין שום אדם או קפילא יכול לטעום או להרגיש שום טעם יין באותו שמן או להבחין בינו ובין שמן זית. והנה מלבד שזה דבר חדש שלא זכרו ולא רמזו מזה אבותנו ורבותנו חכמי התלמוד ז”ל בכולי סוגיה דנזיר, וגם בנדרים גבי הנודר מן הענבים, ובשבועות גבי שבועה שלא לאכול חרצן, ובשביעית גבי הגלעינין דבכולהו איכא נפקא לדינא בזה, אומנם אנא לא לאשתעי דינא ולא לחדש חדשים קאתינא, רק תלמיד הבא לשאול ולשמוע הלכה למעשה מפי רבי נ”י. שלום לתלמידי הרב הדיין המופלג החכם ושלם כמו”ה ליזר שאפלך נ”י קבלתי גי”ה בנידון שמן הנעשים משקדים הגדלים בענבי חרצי ענבים, ומעלתו בחכמתו ומתק לשונו ביאר כל מעשה מלאכה ההוא, ומ”מ לא ידעתי שום מקום לאסור אי משום נימא דכוח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר, ודברי המג”א סימן רי”ו צ”ע, ויפה פסק בחק יעקב סימן תס”ז כל דבר שנשתנה לדבר היתר הותר, כגון בשר לדבש, והכא היין לשמן, ואומנם הגאון מקור חיים שם הפריז על המדה ומייתי מש”ס כריתות ה ע”א, ובמ”כ לא דק התם לחם אשתנה ונצטרף עמו מים, והוה סד”א דמשערינן בקמח ולא מחייב בכזית. לחם וקלי ה”א כיון שאינו ראוי להקריב ממנו עומר, וכל זה רק לצריכותא בעלמא ולא לדינא, אבל דברי החק ליעקב נכונים ואמתיים, וה”נ דכותיה, ואי משום תערובת יין, כיון שטעמנו כמה פעמים ולא נטעם ונרגש בו טעם יין אין לחוש, וגדולה מזו, בתשובת רמ”א שחששו בשמן זית משום תערובת שומן חזיר והתירם, מכיון שאין הגויים מרגישים, וראיה מתשובת רשב”א בגבינות של נוכרים מדאכלי אותם בימי תעניתם ש”מ שאינם מרגישים בו טעם. וה”נ דכותיה. ומש”כ הכא כמה ישראלים טעמוהו ולא הרגישו בו טעם יין, ע”כ נ”ל היתר פשוט. ומה שכתב מעלתו אהש”ך דאוסר אפילו החרצנים, הוא ק’ הדגול מרבבה וז”ל בחי’ למס’ ע”ז ס”ה ע”ב דלא נצטרי זיקי בטא”ח סימן ת”ן במשכיר יורה לגוי לבשל בו חמץ אסור משום רוצה בקיומו, פירש הב”י דלא יבקע היורא, ומג”א לא ניחא ליה בהא, וטעמו דהא היורה לאו איסור הוא, ע”כ פירש דרוצה בקיומו של שכר שאם יבקע היורה ישפך ע”ש, ס”ק י”א, ונעלם ממנו ש”ט דהכא לא נצטרי זיקי רוצה בקיומו של זיקי דהכא, שהרי אם ישפך יין טוב לזיקי, אע”כ צ”ל דהכלי שהוא בסיס לאי’ הנאה כגון זיקי דהכא ויורה של חמץ הא גופה אסור בהנאה ואסור להיות רוצה בקיומו, זכר לדבר עצמות ששמשו נותר (פסחים פ”ג ע”א), ולפ”ז חרצנים של יי”נ הם עצמם אסורים בהנאה ואפרן אסור, וכמ”ש ש”ך ס’ קכ”ג ס”ק כו, ולחנם השיג עליו דגול מרבבה ואחתום בברכה מרובה א”נ. משה”ק סופר מפפד”מ. עכ”ל.

הנה מכל הדוגמאות שמביא הח”ס הנם הוכחה נוספת שאכן כל הזיעה בעלמא אין עליה שום תלות דין אסור או חיוב מעשרות כ”ש. הנה בדוגמא שמביא הח”ס הוציאו ממש שמן מדבר אסור, ובדוגמא שניה יש חשש תערובת חזיר, ובכל זאת התירו. והנה לאחר שהודיע לנו אלוקים את כל זאת, אסתיעא מילתא וזכיתי למצוא בשו”ת ציץ אליעזר בכמה תשובות שכתב בענינים שונים ואשר יש בהם הוכחות מכריעות לשיטתנו מכמה סברות של גדולים שהובאו בדברי הגאון הנ”ל, ובעז”ה נביא כאן את עיקרי הדברים.

בחלק ה’ סימן י”ב נשאל הגאון בעל ציץ אליעזר וז”ל: קוניאק הנעשה מזיעת אדי חלב אם מותר לשתותו בסעודת בשר. ז”א: שמשימים החלב במכונה המיועדת לכך, והמכונה מעבדת החלב הדק היטב בהפרדת היסודות עד שמרוב העבוד והזיקוק מהחלב אז נהפך החלב לזיעה בצורה של אדים מרובים ומאדים אלו יוצרים אח”כ קוניאק, באופן שמראהו משתנה לגמרי ממראה החלב הן בצורתו והן בטעמו, אם מותר לשתות קוניאק זה בסעודה בשרית. והנה אוהב אנוכי תמיד לפני גישתי לברר הלכה, להתחקות ולעמוד באופן מבורר על פרטי השאלה מצידה הטכני, כי כל שנוי קטן בזה יכול לשנות לגמרי את פני הדברים, ובהיות ושאלה שלפנינו אין לפני הברור הזה, אדבר רק בכללות השאלה, ומן הכלל יוכלו אח”כ להקיש על הפרט. ואבוא בזה בקצירת האומר כי הענינים בזה מתרחבים בדברי הפוסקים.

א. בעיון ראשון עולה על הדעת לאסור בפשיטות שתיית הקוניאק בסעודת בשר, כי הרי נקטינן דזיעת משקים כמותם, עיין במשנה בריש פ”ב דמכשירין וכן בספ”ה והאריכו בזה בשו”ת ריב”ש ס’ רנ”ה, ועיין גם בדעת כהן למרן הגריא”ה קוק זצ”ל ס’ נ”ד לעניין חשש תערובת הטיפין של שמן יין שאמפאניה בתוך הקוניאק ע”ש. אבל לאחר העיון נלפענ”ד שגם בלי שנצטרך להכנס לברור כללי זה יש מקום לדון ולאמר שגבי חלב בכלל ואצל אופן נידוננו בפרט מודו כו”ע ששונה מבעלמא ויש להתיר בזה במיוחד, והוא, דהנה בחולין קי”ד ע”א שנינו: המבשל במי חלב פוטר. מסייע ליה לריש לקיש, דתנן: מי חלב הרי הן כחלב והמוהל הרי הוא כשמן, אמר ריש לקיש לא שנו אלא להכשיר את הזרעים, אבל לענין בישול בשר בחלב מי חלב אינו כחלב, הרי דגבי בב”ח שאני בעלמא ואמרינן גביה דמי חלב אינו כחלב. והסברו של דבר מה דבב”ח קיל מבעלמא, מצינו ברא”שּ שם ס’ נא שמביא בשם רבינו שמחה שחלק על הרמב”ן שרצה לאסור מי חלב אין חשוב כחלב, דקרא קאמר “בחלב אמו” כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב ומסתייע מדברי ר”ש בן לקיש, הרי מצינו הסבר נאה מדוע שי”ל שגבי איסור בב”ח אפקיה קרא בלשון בחלב אמו, ולכן נפקינן מזה דאינו אסור, כי בחלב שהוא כמו שיצא מן האם מעורב עם האוכל, ומשום כך ממעטינן מי חלב שאינו אסור מה”ת לבשלו עם בשר מכיון שנפרד מן האוכל, ואנו כמו שיוצא מן האם. וכדברי רבינו שמחה נפסק להלכה ביו”ד ס’ פ”א סעיף ה’, וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכך המנהג פשוט להתיר, ע”ש בש”ך ס”ק יב ובערוך השלחן סע’ ט”ז. וא”כ דון מינה לענינו דמכיון דקוניאק החלב הנעשה אחרי הפרדה היסודית במכונה לא הוי בודאי תו באופן הצורה וחומר היסודות של החלב כמו שיוצא מן האם, אם כן כל כה”ג לא אסרה התורה זיעת מי החלב כזה עם בשר.

ב. גדולה מזו אמרו ומצינו בספר כסא דהרסנא שעם בשמים ראש סי’ רפ”ה, שעל יסוד דברי רבנו שמחה הנ”ל רצה לדון להתיר מהתורה גם בשול חמאה וגבינה עם בשר. מטעם דלא חלב אמו הן שהרי נפרד חלק מחלקהם, וכן מביא המחזיק ברכה והדרכי תשובה בס’ פ”ז ס”ק כ”ח בשם שו”ת אהל יוסף להמהר”י מולכו ז”ל, (חיו”ד ס’ כ”ד) שרצה ג”כ לדון מהאי טעמא לענין נרות שנעשים מחמאה וחלב -תרבה, דאינו עובר בהם משום בשול בב”ח, משום דרק במבשל בשר בחלב ממש כמו שיצא מבטן בהמה הוא שאסרה תורה, אבל המבשל בשר בחמאה שנשתנה שמה ממה שהיתה בשעה שיצאה מבטן הבהמה, שנחלק ממנה המי חלב ונשאר רק השומן שצף ממנה למעלה, לא עדיף בזה ממי חלב שאינו עובר על בשולו ואין לוקים על אכילתו משום בשר בחלב עיי”ש. אומנם המחזיק ברכה מתפלא על זה, והדרכי תשובה שם יוצא בתוקף נגד זה, ועיין בשו”ת שם אריה חיו”ד כ”ט שכתב על הכסא דהרסנה הנ”ל דשארי ליה מריה שרצה להתיר איסור דאורייתא עי”ש. אבל זה דוקא בכגון גבינה וחמאה שהעיקר נישאר ונפרד רק המים, שאין להן דין חלב, וכמו שכתב שם הדרכי תשובה דדוקא במי חלב אינו עובר עליה משום בב”ח משום שהוא מיא בעלמא, שנשאר כל החלב בגבינה והחמאה והמים הנחלקים אין להם דין חלב! וא”כ בחמאה, כ”שּ שעובר עליו שלוקח ממנו כל המים, אבל בכגון נדוננו מסתבר דהוי דומיה דמי חלב, ועדיפה מינה, מכיון שעל ידי העבוד במכונה נפרדים כל חומרי האוכל שבחלב, ועוד יותר מזה שנשתנה גם מראה זיוה, וא”כ בכגון דא י”ל כו”ע יודו דאין עוברים מהתורה משום בשול בשר בחלב כשמבשל את זה עם חלב.

והנה לכאורה יש לסתור זה  ממה שמצינו בשו”ת הריב”ש ס’ רנ”ה שנשאל באותן המים שנקראים אייגוה ארדינטי שעושים אומנים עכו”ם לרפואה, מעקרים ידועים ובתערובת יין נסך, אם מותרים בהנאה דרך רפואה של במקום סכנה, דאין עצמות היין בהם אלא הזיעה שלו העוברת דרך הסיפונות, ואותו היין שהיה אדום בתכלית נתשנה ויהי למים והלך טעמו ריחו וממשו, והשיב לאסור משום דזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן. ודין המים היוצאין מן היין כיין עצמו הן ואסורין, ולא קובע מה שנשתנה לצורה אחרת. ע”ש. ונפסק כן להלכה בשו”ע יור”ד סימן קכ”ג סעיף כ”ד באין חולק עיין שם.

ולפ”ז לכאורה יש לאסור מה”ת בבשול גם בנידוננו. שדומה במהותו הכללית לנדון הריב”ש, אבל כשמעינים בדבר נוכחים לדעת שאין ראיה מדברי הריב”ש, דראשית מצינו בשו”ת חתם סופר חיו”ד ס’ קי”ז שהתיר בפשיטות שמן שנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצי ענבים שהם יי”נ מטעם דכח היין שבחרצנים נתהפך ועשה ממנו שמן, וכל דבר שנשתנה לדבר היתר הותר, ומכיון שלא נטעם ונרגש בו טעם היין אין לחוש עי”ש. וצריכים לחלק נידון הח”ס מנידון הריב”ש, עיין מה שעמד בדבר במשפט כהן ס’ יד, אבל עכ”פ יש לנו עמוד מסייע כהח”ס, כי נידוננו עדיף הרבה מנידון הח”ס דמשתנה לגמרי לדבר היתר לפי ההמצאה ולפי המודל החדיש של מכונות החרושת של ימינו, ועיין בר”ן חולין פרק כל הבשר בדבור ההוא בר יונה, שמסביר דטעמא דדם שמבשלו אינו עובר עליו, משום דכיון שנתבשל נפקי ליה מתורת דם. עי”ש. הרי יסוד לדבר דשנוי במהות הדבר מפיק ליה מידי איסור ואפילו בשנוי כזה שאינו משנה הדבר ממראהו ומשמו, ודון מינה במכ”ש כשמשתנה תכלית שנוי בשמא ובמראה ובטעם, ושנית והוא העיקר, דבכגון נידוננו גם הריב”ש יודה להתיר, והוא משום דבנדון הריב”ש הרי היין כבר חל עליו שם אסור עוד לפני שהוצא ממנו המים, ולכן סובר שפיר דמכיון שכבר חל ע”ז שם איסור תו כל היוצא ממנו נחשב כיוצא מדבר איסור והרי הוא כמוהו, ולא מסתלק שם האיסור. אבל בכגון בנידוננו הרי על החלב לא חל עדנה שום איסור ואנו רוצים רק שכשיבשלו אח”כ הקוניאק המתהוה מזיעת החלב עם הבשר שיחול אז שם איסור בב”ח מכוח זיעת החלב, א”כ בכגון זה שפיר יש לומר דאינו יכול לחול כעת ע”ז שם איסור כזה, משום דהתורה לא אסרה זיעת החלב כשלעצמה עד שיחול עליה מלכתחילה שם איסור בב”ח.

ועד כאן לא אסר הריב”ש כי אם מפני שכבר חל על היין שם איסור הנאה, וחל ממילא גם מהדין דאסור אפילו אפרן, וכמו שמסביר הריב”ש שם דכול איסורי ע”ז אפילו נשרפו והיו אפר אסור, ושא”כ בכגון נידוננו בנ”ז, ועיין מה שכתבתי שו”ת ציץ אליעזר ח”א סימנים ח -ט כגון דא לענין תרו”מ במשקה פירות. יתר על כן ראיתי בשו”ת משכנות יעקב חיו”ד ס’ לו שכתב לבאר הריב”ש שהוא אסר דוקא יי”ש הנעשה מיין נסך שאסור בהנאה אבל באיסורי אכילה דאפרן מותר י”ל דיי”ש נמי מותר, דכיון שזה נעשה מהעשן הרי הוא כמו אפר נשרף ובפרט שנתשנה ויהי למים. ואין כאן לא טעם האיסור ולא ריחו וממשו ופנים חדשות באו לכאן. ע”ש באריכות, וא”כ  הרי מכש”כ שאין לאסור כשמלכתחלה לא חל עוד על הדבר שם איסור.

והכי מצינו שסובר כן בשו”ת שם אריה, דאלו אם נימא דבב”ח שוה לשאר אסורין וגם ציר בב”ב אסור מהתורה, מ”מ י”ל דאי אפשר ללמוד מהטמאים רק אם כבר נאסר דאז גם היוצא ממנו אסור, וה”ה גבי בב”ח אחרי שכבר נעשה בב”ח גם צירו אסור, אבל בטרם נעשה בב”ח בזה לא הוי צירן כמותן, שיחול עליו שם איסור בב”ח. ובזה לא אמרינן צירן כמותן שיחול עליו איסור בב”ח, וכאמרינן כהאי גוונא בחמץ ואם חרכו קודם זמנו מותר וא”י לחול עליו שם איסור, ולאחר זמן איסור לא מהני חרכו, וכן בעוד כמה דוכתי, וזה ברור מאוד בסברא עי”ש. היסוד מדברי הגמ’ בחולין ד’ קיד ורבנו שמחה גבי מי חלב שהבאנו הוי הוכחה רק לענין שאין איסור מהתורה, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, וכש”כ שם התוס’ דה המבשל, והראשונים, ונפסק כן גם ביור”ד ס’ פ”ז סעיף ו עי”ש. אבל משאר מקורות שהבאנו יש לדון להתיר לגמרי בכגון נידוננו שהצורה הראשונה נפסדת לגמרי והדבר מקבל צורה חדשה בשנוי יסודי באופן שיש לומר דכבר יצא מתורת חלב. ועיין גם במיים חיים להפר”ח ס’ י’ ד”ה סוף דבר ע”ש. ולכגון זה יש להוסיף לציין את דברי הרבנו יונה המובאים בראש פ”ו דברכות ס’ ל”ה ובט”ז או”ח רט”ז סק”ב ואליהו רבה סק”ד, והשגותיו של מהג”א שם בסק”ג עיין מה שכתב לתרץ בחק יעקב ס’ תס”ז ס”ק ט”ז ומקור חיים להנה”מ בבאורים סק”ד, וכן במים חיים להפר”ח שם בס’ י’, ושו”ת חתם סופר שם, ובמשנה ברורה שם ס’ רט”ז סק”ז, גם עיין מה שכתב בזה בישועות יעקב או”ח ס’ תס”ז סק”ה ובמה דמסיק דבנשתנה לדבר שאין דרכו בכך ליכא איסורא, נמצא שכל  דברי הפוסקים הנ”ל מוסיפים יסוד להתיר, ובפרט שהמדובר בעיניננו לא לענין בישול יחד כי אם לענין אכילה ושתיה ביחד, שאינו אסור מעיקר הדין  כי אם מדרבנן! ועיין בכה”ג לחלק בין דאוריתא לדרבנן בשו”ת ח”ס חאו”ח ס’ ט”ל עיי”ש.

עוד אני דן דאם מציאות עשיית הקוניאק היא באופן כזה שהזיעא או האדים הנפרשים מעבוד החלב לפני זה כנפסל מתורת משקה החלב, ושוב כשנהיה מוכשר למטרתו אזי פנים חדשות באו לכאן, ואין בו איסור חלב כלל מלבשלו עם בשר, וכדמצינו שהתירו בכה”ג בגדולה מזו אפילו בדבר מאכל שהיה עליו שם איסור ממש מכיון שנפסל מתורת אוכל, אף אם תיקן אח”כ פקע איסורו, וכהשיב להלכה בשו”ת אחיעזר ח”ג ס’ לא’ לענין איסור דם עי”ש, וצד היתר זה מקביל עם צד ההיתר שכתבנו באות הקודם.

וצופה הייתי בדרך האתרים בספרי הפוסקים ומצאתי יסוד לדרך ההיתר בכגון נידוננו בעוד כמה מספרי הפוסקים, בעיקרי הד”ט על יו”ד (ס’ י אות ד) מביא בשם מכתם לדוד שהתיר למדוכה ביסורים ממיני מחושים שאין בהם סכנה לשתות בסעודה שאוכל בה בשר המים הנעשים ע”י כלי הלאמ’ביקו ומעלין זיעה ויוצאים ע”י סימפונות מים שאין בהם טעם ולא ריח חלב כלל, וכותב שם שאף ממה שכתב הריב”ש ס’ רנ”ה היה ראוי לאמר דזיעת ממי חלב יאסור לשתותן בסעודת בשר דמדרבנן מיהא אסורין מימי חלב כחלב עצמו, מ”מ ממה שכתב מר”ן ס’ פ”ז בשם או”ח דבצים הנמצאים בעופות שלא ניגמר רק החלמון דאסור לאוכלן עם חלב אבל אם אכלן בפני עצמן מותר לאכול אחריהן גבינה כיון דבשר עוף אינו אלא מדרבנן, ממנו ניקח לנד”ד דהמימי חלב עצמן דאנן אסורין אלא מדרבנן לבשל בהן בשר, א”כ אף אם לזיעה שלהן יהיה דין מי חלב, מ”מ לשתותן בפני עצמן והבשר בפני עצמו מותר ע”ש,  וצריכים לחלק דלא דמי לעצם איסור בשר עוף בחלב שאסור אפילו בזאת, משום דשם נתהוה מתחלה עצמיות האסור אפילו באופן זה, ונאסר דומיא דאוריתא גם בזא”ז, אבל משא”כ במימי חלב שהאסור נובע מצד תולדת האב שהוא איסור חלב, ולכן דמי יותר לביצה שלא ניגמר רק החלמון שיש בו ג”כ רק תולדה מעצמיות האסור שהוא הבשר, ודוק, ולפי יסוד סברא זו יש להתיר בכזה אפילו לברי ולא רק לחולה שאב”ס, מכיון שנאמר בכה”ג לא גזרו רבנן, דומיא דאמרינן בבצים שם, ע”ש בפרי מגדים בשפ”ד ס”ק י”ב, ונראה העיקרי הד”ט שם דבעצם מעיקרה של הלכה דעת המכתם לדוד להתיר מטעם זה אפילו לבריא, ורק מכיון שהשאלה שמשאל היה על חולה שאין בו סכנה ביאר לרוחה דמילתא כדרך משיב בהלכה שבכגון דא אין מקום פקפוק אליבא דכו”ע. ועוד דעיקר כל מה שחשש שם לפקפק הוא משום עצמיות שתית מי החלב כשלעצמן, מכיון דשיטת הרמב”ן היא דמימי חלב ישנו משום אסור אבר מין החי, וביותר חשש למה שמובא בכתבי האר”י ז”ל דאיכא עליהו משום איסור דם, וכמו שכתב שם בלשון “ואף דלדעת הרמב”ן איכא במימי החלב עצמן משום אבמ”ה כבר הקשו עליו האחרונים עיין פר”ח ופר”ת, ועם זה שכתבי קדש האר”י ז”ל אתי עלינו משום איסור דם, מ”מ במקום חולי או מיחוש נראה ודאי שיש להקל, הרי כנ”ל שכל עיקר חששותיו של הספר גבי ברי הוא משום חשש עצמיות שתיית מי החלב כשלעצמן מכח איסור אבמ”ה, ומכח דם, וכאמור חששות אלו המה רק חומרא בעלמא, מכיון שמעיקר ההלכה נקטינן בש”ע ובפוסקים כדעת רבנו שמחה ודעימיה להתיר בפשיטות שתית ממי החלב כשלעצמן, ויתר על כן בכגון נידון דידן נראה שגם המחמירין במימי חלב כשלעצמן יודו להתיר בכגון נידוננו ושאין חשש לא משום אבמ”ה ולא משום דם, מכיון דהקוניאק נעשה לא מהפרשת מימי החלב הנשארים כי אם מכל כלליות החלב ע”י הפרדת כללות של היסודות המרכיבים את החלב.

וזהו בנוגע לצד ההיתר בכח מי חלב וזיעה, ובמה שהוספנו יסוד עיקרי נוסף להתיר האכילה והשתיה בבת אחת מכח שמשתנה לדבר המותר הן בטעם, הן במראה, והן בשמא, מצאתי במנחת פתים על יו”ד מהגאון ר”מ אריק ז”ל בסימן קכ”ג שכתב בכגון דא להתיר בזואיר זלץ הנעשה מן הוינשטיין של יין נסך הנדבק בדופני החבית, וברבות הימים נתקשה ונעשה כאבן ומזה נעשה המלח, ומקודם דן בדברי תשובתו באריכות בענין דין יין שנקרש ולבסוף מסיק וכותב לשואל בלשון זה: ומה שהעיר כ”ת בהתר המלח הנ”ל משום שנשתנה לדבר המותר כהתיר הר”י לענין מוסק באו”ח ס’ רט”ז והביא מהחת”ס יו”ד ס’ קי”ז יפה העיר ע”ש, ויש להאריך הרבה בכל הנ”ל, אבל מראשית כזאת הודענו שנבוא בקצירת האומר, עכ”ל לשון הגאון בעל ציץ אליעזר.

והנה אם נשאר מקום כל שהוא לפקפק במסקנתנו שאכן היי”ש והקוניאק כדין של פנים חדשות באו לכאן, וברכתם שהכל, ואינם טעונים הפרשת תרומות ומעשרות וכמוזכר העיל, הנה מצאנו בדברי התשובה הנ”ל דברים ברורים ומפורשים התומכים במסקנתנו אנו.

א. מאחר ומצאנו באיסור בשר בחלב במסכת חולין די”ד ע”א שהמבשל במי חלב פטור, והטעם מובא שם מאחר ומי החלב נפרד מעצמיות עיקר האוכל המזין שבחלב, הרי שדינו של מי חלב זה כמים בעלמא ומותר לבשלו בבשר, והגם שברא”ש שם מסביר שזהו דין מיוחד באסור בשר בחלב שהתורה אסרה רק כפי שיצא מחלב אמו מעורב עם האוכל, מ”מ מצאנו מקום לומר, שהסברא מחייבת שאסורי תורה מתיחסים לדבר כפי שהוא במציאותו המקורית ולא כאשר כל עיקרו ומהותו נפרדו ולא נשאר ממנו רק מים וזיעה בעלמא, ומכאן לנדוננו שהוא יותר קל מאחר ועיקר היין נפרד ונשאר ממנו רק זיעה שנתאדתה ממנו, ועיקר מהות היין נשאר בתוך פסולת או שנשרף ונאכל כולו ע”י האש מה מקום יש לחייבו בתרומות ומעשרות, ופשוט שברכתו שהכל.

ב. יתר על כן הן הגאון המחבר בעל ציץ אליעזר מתיר לאכול בשר עם קוניאק שיוצר מאדי זיעת החלב, הרי לפניך הארה נפלאה מה אכן מהותו של קוניאק שעיקר יצור בתהליך של אדים שהתוצר שמהם יוצא ברור שהוא מיא בעלמא, ולכן הרחיקו לכת עד אשר התירו לאכלו יחד עם בשר.

ג. יתר על כן הנה החתם סופר חיו”ד קי”ז התיר בפשיטות שיין הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצי ענבים זה יין נסך, וזאת למרות שיש כאן תוצר של מזון ממש שמן ובכל זאת התיר, מאחר שכח הענבים נתהפך ונעשה ממנו שמן שהוא דבר היתר, וטעם היין לא נרגש ונשתנה במראה ובטעם, ואם כן הוא הדין לנידוננו, ועדיפא שהקוניאק או הי”ש אין בו כל מזון והוא רק חריפות בעלמא.

ד. וכן הראיה שלמדנו מההוא בר יונה המובא בר”ן חולין פרק כל הבשר שם הוא מנמק מדוע דם שבשלו אינו עובר עליו מכיון שבשלו נפיק ממנו תורת דם. הנה לפנינו הוכחה ששינוי כל שהוא כזה שקבל על ידי בשול מוציאו מתורת דם, הגם שמראהו ושמו נשאר עליו, כ”ש בעניננו שנשתנה בטעמו בשמו ובמראהו.

ה. הנה על פי המשכנות יעקב שהבאנו לעיל שבאסורי אכילה שאפרן מותר הנה הקוניאק שנעשה מאדים גם הוא בבחינת אפר בעלמא ולכן לא חל עליו שם אוכל וממילא אין דין תרומות ומעשרות.

ו. וכן בישעות יעקב או”ח ס’ תס”ז סק”ה דמסיק שמה שנשתנה לדבר שאין דרכו בכך ליכא איסורא, אם כן גם בעניננו דרכו של יין לשתותו כמו שהוא, וכשנעשה ממנו קוניאק או יי”ש הרי נשתנה לדבר אחר שאין דרכו, ולכן אין דינו כיין לכל מילתא.

ז. הרי בתהליך יצור הקוניאק, מתהוה מצב שהיין הופך לאדים שאין עליהם שום מהות ושם של אוכל ואינם נחשבים לכלום ודבר שאין בו ממש, על כן מהיכי תיתי כעת לאחר שהפכו למים לחיבם, הרי נפסלו לגמרי מתורת אוכל ומשקה לגמרי, והרי זה דומה בשו”ת אחיעזר ח”ג ס’ ל”א לענין איסור דם שאינו עובר עליו.

ח. הגאון בעל מנחת פתים ר”מ אריק ז”ל בסימן קכ”ג התיר זויער זאלץ הנעשה מן הוינשטיין של יי”נ הנדבק בדופני החבית, וברבות הימים נתקשה ונעשה כאבן ועשו מזה מלח, והתירו מאחר ונשתנה במראו בשמו ובטעמו, והכי נמי לדידן. ולרוחה דמילתא נוכל להסתייע עוד ממה שהובא עוד בשו”ת ציץ אליעזר חלק יא סימן ס”ז אשר נשאל אודות ספירט מפוגל אם נוהג דין קדושת שביעית עי”ש ובין השאר כתב: ובספירט הנעשה מסלק או מפרי הדר, יש סברא לומר דאין זה גופו של פרי כי אינו אלא זיעה  בעלמא, והו”ל כפנים חדשות באו לכאן, ואין לך דבר שנוהג בו קדושת שביעית אלא או גוף הפרי או חלופיו, ויתכן שאפשר אפילו לומר בכזאת גם על ספריט הנעשה מענבים בהיות וע”י ההפיכה הזאת לספירט נעשה לגוף אחר לגמרי, ויפה כתב ידידי הגרשז”א שליט”א בכרם ציון הלכות שביעית פי”א אות ד לגבי סחיטת הפרי הדר דנראה דבפירות העומדים לסחיטה אין לחשוש לזה שמדאוריתא הוא מפקיעם מקדושת שביעית מהמשקה היוצא מהם דחשיב כזיעא בעלמא, ודון מינה גם בנוגע לספירט הנעשה מסלק ופרי הדר שנפקע נמי הקדושה. עכ”ל. הרי לפנינו עוד הוכחה מכרעת נוספת שגם ביחס לקדושת שביעית בפירות, שדי אם סחט אותם וכ”ש אם עשה מהם ספירט שהוא כיי”ש וקוניאק ממש, הם נחשבים כזיעא בעלמא וכפנים חדשות באו לכאן ולא חל עליהם קדושת שביעית, ואין זה נחשב לגוף הפרי או לחלופיו. ואם כן דון מינה שגם לדידן אין היי”ש או הקוניאק נחשב לגוף הפרי שהוא הענבים ונחשב לזיעא בעלמא ולא חל עליו דין תרומות ומעשרות וברכתו לכתחלה שהכול. ומצאנו עוד בעז”ה סיוע וסמך מדברי החזון איש זצ”ל המחלק בין זיעא בעלמא של מי פירות לבין השרף הנוטף מעצי הקטף שחל על שרף זה דין פרי עצמו והדברים הובאו גם כן בשו”ת ציץ אליעזר סימן ס”ח חלק יא’.  וז”ל: על מה שרציתי לחדש שאולי אין בכלל בספירט קדושת שביעית מפני דהו זיעא, משיג כת”ר דמדברי הרמב”ם בפ”ז משמיטה הלכות י – ט כ’ מבואר דזיעה יש בו קדושת שביעית דהוא פוסק דהקטף הוא השרף היוצא מן האילנות באילן מאכל היוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית, ובאילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהם, ואשיבנו, דלדעתי אין לזה דמיון, דקטף שאני שנוטף מעצמו מין העלין או מן הפרי ולכן נחשב כפרי עצמו. ושמחתי למצוא בחזון איש כן, שביעית ס’ יד סק”ח דכותב שם, ע”ד הירושלמי בפ”ז הלכה ה”ב, דנראה דשרף דהכא אינו מי פירות דעלמא דהא מסקינן בחולין ק”כ אליבא דר”י דאין משום ערלה ביוצא מן הפירות, והכא מסקנין שמחייב על השרף אלא הכא הנוטף מן הפרי כמו שנוטף מן האילן ומספקינן בהו שהוא פרי. עי”ש.

הרי לפנינו גדול הפוסקים זצ”ל העושה הבחנה גמורה בין מין פירות – מי פירות שהם נחשבים לזיעה בעלמא, לבין שרף הנוטף ישירות מהפרי עצמו שבודאי נחשב גופו של הפרי, ולכן בשרף חל דין ערלה וכן קדושת שביעית. ואלו במי פירות הנחשבים לזיעה בעלמא לא יחול עליהם כל דין מדיני מאכל ודוק. ויעויין עוד בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו’ סימן יח’ המוסיף לחזק ביתר הרחבה ובסוס את פסיקתו שאכן קוניאק הנעשה מחלב מותר באכילה בארוחה בשרית, מאחר וזיעה בעלמא הוא ונשתנה למציאות חדשה לגמרי, ודוחה הוא את דברי החולקים. ולבסוף הוא כותב: וכמו”כ אוסיף בזה דכפי התאור מאופן עשיית הקוניאק יוצא שזה הוי כבר מזיעא דזיעה, וגם הריב”ש שאוסר בזה יודה, כמוזכר בשדי חמד במערכת חמץ ומצה סי’ ה’ אות יא’ וסוף אות יג’, ובכלל ישנם מגדולי הפוסקים המתירים זיעה גם באיסורים ממש,  כמהרי”ט צהלון ושו”ת פני יהושוע, ומצינו שמצרפים אותם כסניף חזק להתירא, כבשו”ת כנסת יחזקאל ושו”ת ר’ חיים כהן, ועוד, עיין בזה בספר שו”ת אורי וישעי ס’ כד’ עיי”ש.

העולה בעז”ה לדינא:

מכל האמור לעיל בכל דברנו ודברי גדולי הפוסקים, שאכן כדברנו כן הוא, ונשאר דינו של היי”ש וכן של הקוניאק, כדין זיעא בעלמא, וברכתו שהכל כפי שנהגו עד כה בפני גדולים במשך שנים רבות, ואין חלות דין מעשר בכגון דה, והרוצה בכל זאת להחמיר על עצמו ולעשר בלי ברכה, תבוא עליו ברכת טוב. אבל ברור שאין זה מעיקר הדין. ובריך רחמנא דסייען עד כה.