תרומות ומעשרות בקוניאק ערק יי”ש וברכתם (ח”א)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 24 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לצפייה בחלק ב של התשובה לחץ כאן)

נשאלתי בדבר דין תרומות ומעשרות על ערק הנעשה מענבים אשר נהגו בו רוב העולם כזיעה בעלמא ומברכין עליו ברכת שהכל.

וכבר חקר בזה הרה”ג ר’ צבי פסח פרנק זצ”ל בספרו הר צבי חלק אורח חיים סימן צ”ז עי”ש. וז”ל:

זה מזמן שתמהתי בברכת הקוניאק שהוא פשוט לכל, וגם בעיני גדולי תורה דקוניאק הנעשה מיין פקע ממנו תורת היין וברכתו שהכל !

וראיתי גם בספר, שציטט עובדא דהוה במי שקדש על הכוס כסבור שהוא יין ונמצא שהוא קונייאק הורה המחבר [הלל פוסק]  שם שצריך לקדש על היין מפני שאין זה יין, עכ”ל.

והנה המעין בדבריו בתשובה הנ”ל ימצא שהוא מסיק שקוניאק וכן ערק ויי”ש הם עיקרו של היין, ולכתחלה אם נעשו מענבים דינם כיין גמור, וברכתם פרי הגפן, וטעונין תרומות ומעשרות כגוף היין עצמו, עי”ש.

אך ומאחר וכבר נהגו במשך שנים רבות בפני גדולים להחשיב את הערק והקוניאק לזיעא בעלמא, הן ביחס לברכתו, ומברכים עליו שהכל, והן ביחס לתרומות ומעשרות שלא להפריש ממנו, אמרתי בלבי אם אינם נביאים בני נביאים הם, ופוק חזי מאי עמא דבר. ואשר נראה שגם הסברא נותנת שאכן דינם של משקאות אלו כפי שנהג העולם. וכפי שנברר בעז”ה להלן.

גרסינן במסכת ברכות (דף ל”ח) אמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עילויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא, זיעה בעלמא הוא, כמאן, כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר. עכ”ל הגמרא שם.

ופרש”י שם זיעה בעלמא הוא: ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ, וחומץ ספוניות סופי ענבים שאין מתבשלין עולמית ועושים מהם חומץ. ור’ יהושע פוטר: דזיעא בעלמא הוא, ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי. עכ”ל לשון רש”י.

הנה לפנינו גמרא מפורשת שמשקה היוצא מפירות דינו כזיעה בעלמא, ולא חל עליו דין פרי לחייב אותו בתרומות ומעשרות וברכתו שהכל.

וכן כתב התוספות דבור המתחיל האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל, וכן משקין מכל מיני פירות, בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה. ולאפוקי מה”ג שפירש דמירי שנתן לתוכן מים. ושכר דידן אע”ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל. ואלו לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות, הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא.

הנה מפורש בלשון התוספות ששכר, והוא הדין בק”ו לקוניאק וערק שיש בהם רק טעמא בעלמא ולא ממשות הפרי,  ולכן הסברא נותנת שלא יתחיבו בברכת פרי עצמו, וכן לא יתחיבו בתרומות ומעשרות.

וכן פסק הרמב”ם בהלכות תרומות ומעשרות (פי”א הלכה ב’) כדברי רבי יהושע שפסק שזר שאכל חומץ ענבים בוסר אינו חייב כלום. (י”א שקרן משלם אך לא חומש) וז”ל: תמרים של תרומה מותר לחבצן. ואסור לעשות מהן שכר, וכן אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ, וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מבריתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים בלבד, עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו, וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה אינו חייב לשלם.

והנה בריש דברי הרה”ג צ. פרנק זצ”ל הביא את דבריו של הגרימ”ט בספר ארץ ישראל, ושם הוא דן בענין קוניאק הנעשה מיין של תרומה אם יש להתירו בהנאה לזר. ומסיק, דכיון שנשתנה אינו עדיף משאר משקה של שאר מי פירות שאינם אלא מדרבנן. ולא עוד אלא דהגרימ”ט מתיר לזרים להסיק בספירט הנעשה מיין הנעשה מיין של תרומת מעשר ובלי הנאת כהן. וסברתו של הגרימ”ט, מאחר וכל חשש האסור הוא חומרי הענבים והיין, שהם בעצמם אינם עומדים לשרפה, נמצא שהדליק שלא כדרך הנאתו ומותר.

וגם הסוברים שתרומות ומעשרות בימינו הם מדאוריתא, מסכימים שמשקין היוצאים משאר פירות אינם אלא מדרבנן, שכך מסיק הפנ”י מדברי התוספות. ועל זה השיג הרב שם בספרו וכתב: לדעתי אין זה מתקבל, דמכיון דהנדון הוא שקרא שם תרומה בזמן שהיה יין גמור, מה בכך שנשתנה ועכשיו אין לו יין, הרי תרומה דאוריתא לזר ואינה מותרת רק אם נפסלה מאכילת כלב. אבל כל שהוא ראוי לאכילת אדם אסור. עכת”ד.

ראשית למדנו מדבריו של הגרימ”ט יסוד חשוב שאכן קוניאק הנעשה מיין או מכל פרי אחר, הנו זיעא בעלמא ופנים חדשות באו לכאן, ושוב אין לו כל שיכות וקשר דיני לדבר שממנו יצא, וממילא לא חלים עליו כל הדינים השיכים לפרי שממנו יצאו. אלא שהרה”ג צ. פרנק זצ”ל, אינו מסכים עם סברא זו, הרי מדאוריתא צריך פסול מאכילת כלב כדי להתירו לזר.

ונראה לישב קושיתו זו על הגרימ”ט, שאכן קוניאק אינו בגדר של משקה שיש לאוסרו מטעם שעדיין הוא ראוי לאכילת אדם, וזאת מאחר וקוניאק הוא מעין ספירט שרובו ככולו הוא חומר חריף מאד ושתיה מרובה ממנו מזיקה, ואינו נשתה אלא בכמויות קטנות מאד ורק מעט אנשים נזקקים לו, ועיקר שמושו לטעם בעלמא, שלא ככול המשקאות ששותים אותם למטרות רויה ומזון, מה שאין כן הקוניאק שנטל ממנו כל ערך תזונתי וגרע אפלו ממים בעלמא, ועל כן אין מקום לשאלתו של הגאון על דברי הגרימ”ט. וגרע אפילו ממאכל שנפסל מאכילת כלב, שכול כולו הפך לחומר הסקה בבחינת עץ בעלמא.

ותא חזי שגם הגאון זצ”ל מסכים בעקרון לסברתנו זו, שהרי הוא כותב בהמשך להשגתו על הגרימ”ט:  אומנם באופן שנעשה קוניאק מתחלת ברייתו למשקה, באופן שלא היה לו דין יין מעולם, יש מקום קצת לדבריו.

אך דא עקא !  בהמשך דברי תשובתו הוא דוחה סברא זו כפי שנראה להלן. וזה לשונו:

אך כד נעיין גם בזה יש לדון בשורש החלוק בין משקים היוצאים מן הזיתים וענבים לשאר פירות, דעצם החלוק הוא משום דבזו”ע כתיב בהו תירוש ויצהר, וזה מילף הוא דמשקה זו”ע דינם כגוף הפרי לכל דבר, ואינם בדין יוצא כשאר פירות, ושוב יש לחקור בעצם גלויא דהאי קרא, אי קאי על הפרי או דקאי על המשקה היוצא מהפרי, דיתכן לומר דביין ושמן חדשה תורה דיש להם דין הפרי ומשקה גמור הוא, וממילא אפשר לומר דדרשינן קרא כדכתיב דאין זה אלא משקה יין ושמן, ומה שלא נקרא יין אין לו מעלה זו שיהא דינו כגוף הפרי, דאין לך בו אלא חדושו, ומאי דגל גלי.

או נאמר, דגלויא דהאי קרא סובב הולך לאו דוקא על היוצא, אלא גוף פרי הגפן והזית, דבשני מיני פירות הללו אמרה תורה היוצא מהם כמותם יהיה יין, או איזה משקה שהוא חשיבי משקה ודינו כגוף הפרי.

ולפו”ר היה נראה לפשוט ספק זה ממשנה ערוכה (ריש פ”ד דתרומות): דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות, ס”ל לרבי יהושע דאינם בתורת משקה דהוו כזיעה בעלמא ואין קדושת תרומה חל עליהן, והפרי חומץ סתוניות הוא יוצא מענבים שלא נתבשלו כל צורכן על העץ ועושים מהם חומץ, וא”כ בדין מים תליא מילתא, ואם אין לו תורת יין שוב אין לו דין תרומה, דלא חשיב משקה, ודינו כשאר פירות דהא חשיב להו כחדא, דמשמע דהדר דינא שהוא כזיעה בעלמא ולאו פרי הוא, וממילא דיש מקום לדברי האומרים דקוניאק אין לו תורת היין.

אבל עדיין יש מקום לחלק ולומר כמו שאמרתי לעיל דקוניאק הבא מן היין אינו דומה לחומץ סתווניות שלא היה לו דין יין מעולם מתחלת ברייתו, ולא חלה עליו תורת משקה מעולם. ואין זה יוכיח על הקוניאק הנעשה מיין גמור שכבר היה לו דין משקה גמור, וכבר חל עליו קדושת תרומה, ויש לדון דאינו דומה למי פירות שהוא משקה מתוך אוכל, אבל בכה”ג שתחלתן משקה וסופן משקה, אין זה שנוי בגופו אלא שנוי בטעמו חשיב גופו של משקה כשהיה, ומה שיש לו טעם אחר, זה לא מפקיע ממנו תורת משקה שהיה לו עד עכשיו.

ויש להביא ראיה על כך מחומץ יין, דקיי”ל דתורמין מן היין על החומץ, וגם התורם מן החומץ על היין תרומתו תרומה, אלא שלכתחלה לא יתרום משום דהוי מן הרע על היפה, הרי דגם חומץ חייב בתרומה מן התורה כמו יין, וע”כ דאינו דומה לחומץ סתוניות משום שהוא בא מיין, וכבר חלה עליו תורת יין, ואעפ”י שלענין ברכה מברכים על החומץ שהכל, לענין ברכה שאני משום דהוי דבר מקולקל ולרבי יהודה אין מברכים עליו כלל מטעם זה.

והנה במחילה מכ”ת אין הנדון דומה לראיה, שאין הכי נמי שחומץ אינו דומה לחומץ סתווניות,

שהרי כל תוכן ומהות הפרי נמצא בו אלא שנשתנה ונתקלקל טעמו, ומשום כך שם יין עדיין עליו ומינו הוא, ומעשרין ותורמין ממנו על היין,

מה שאין כן בקוניאק הנעשה ממיץ ענבים שכולו מים בעלמא ואין בו ממהות וגוף הפרי ולא כלום! וטעמו וחריפותו אינו דומה כלל ליין,

וזה בבחינת קיוהא בעלמא ופנים חדשות באו לכאן! וכל טעמו וריחו הוא תולדה של מעשה הבשול כאשר כל מהות הפרי נשאר בכל הבשול, והוא דומה ממש לחומץ סתוניות שעדיין לא הגיעו לתורת פרי הגפן, ומה שיש בהם הוא רק חריפות וחומץ בעלמא, ולכן אין בהם דין תורת תרומות ומעשרות, וגרע ממנו הקוניאק והערק שאין בו שום ממשות מהפרי עצמו, וכל מהותו זיעה בעלמא. ולכן נראה פשוט כדעת הפוסקים שנביא להלן שאין בו דין ותורת תרומות ומעשרות.

והנה גם הגאון המחבר מביא משמו של הגאון האדיר רבי שמואל סלאנט זצ”ל שהורה הלכה למעשה “במי שעושה קוניאק או יי”ש מענבים שקנה מנוכרי, או מצמוקים הבאים מחו”ל ולא נעשו תחלה יין, אלא שמתחלת ברייתם למשקה נהפכו מגוש הענבים או הצמוקים לקוניאק, שהם פטורים מן המעשרות, משום דעל הענבים ועל הצמוקים לא חל עליהו זיקת תרו”מ דהא נגמרו ברשות נוכרי או בחו”ל, וכשנעשו יין אין לזה תורת יין ולא חשיב גמ”ל בידי ישראל, ונמצא דלא היה להם גמ”ל שיביאם לידי חיוב תרומות ומעשרות.

והגם שגמר מלאכת היי”ש והקוניאק הוא הבשול, וזה נעשה ביד ישראל, ויש פוסקים הסוברים שמי שעושה יין מענבים של גוי הואיל וגמ”ל נעשה ע”י ישראל שהוא עשיית היין, חייב לעשר, וא”כ מאי שנא קוניאק ויי”ש שנגמ”ל ביד ישראל, ולמה אין הגאון מסלאנט זצ”ל מחייב בתרומות ומעשרות, אלא על כרחך משום דסבירא ליה שביי”ש וקוניאק אין עליהם תורת משקה, והן גריעי מכך, וזיעה בעלמא הם, ואינם חיבים בתרומות ומשערות.

ומה שכתב הגאון בעל הר צבי: “והנה עיקר הדין שנתפשט שהקוניאק אפלו שנעשה מיין פקע ממנו דין משקה, הוא מכח הדין דהיוצא מן הפירות אין לו דין הפרי, דחשיב זיעה בעלמא, וכן שמעתי בשם הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל.

והנה למרות שהגאון הר צבי מביא את שיטתו זו של הגאון מסלאנט, הוא בכל זאת משיג עליה וז”ל:

“ולענ”ד יש לדון בזה טובא, ומה דסומכים על הטעם דזיעה בעלמא הוא, הן אומנם שטעם זה נזכר בגמרא (ברכות ל”ח) אמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא זיעא בעלמא הוא, ואין דינו כפרי היוצא ממנו.

ודאי אי אפשר לומר דכללא הוא, דכל שיש לו שם זיעה אין דינו כגוף הפרי, שהרי בדף ל”ט ע”א א”ר פפא: פשיטא לי מיא דסילקא כסלקא, דלפתא כלפתא, ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ויעוין בתוס’ שם שכתבו מיא דסלקא מברכין עליו בורא פרי האדמה, אעפ”י שאין בה אלא טעם המים וטעם הירקות, מברך עלהן כאשר יברך על הירקות, אע”ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא, יש לחלק, ע”כ, הרי דלא מדמינן זיעה לזיעה. עכ”ל.

הנה מה שאמר כת”ר דלא מדמינן זיעה לזיעה.

סברא זו נכונה ומוכחת, אלא שמינה וביה בא ללמד ונמצא למד, לאמור: הן אמת דמיא דסלקא כסלקא, ומיא דכולהו שילקי ככולהו שלקי,

במה דברים אמורים כשנתבשל גוף הפרי בתוך המים ונמוח בתוך המים, וכל כולו של הפרי והירק נמצא בתוך המים ואין זה מים,

ובודאי לא זיעה, ואין לדמותו כלל לזיעה, והרי הוא ממשו של הפרי, כמו שהיין הוא ממשותו של הפרי, ולא עוד אלא שנשתנה למעליותא,

ועל כן דין הוא שנברך על כולהו דמי שלקי כעל הפרי עצמו! שהרי הוא הפרי ואף נשתנה למעליותא, מה שאין כן יי”ש וערק שאין בהם כל ממשות מהפרי, ונוצרו מאדים, כאשר במצב של אדים פרח מהם כל דין אוכל או משקה, ונשארו במצבם זה גם שנתעבו והפכו לקוניאק ותורת זיעה נאמר עלהן. וכנ”ל.

ובאמת זו היא כונת הרא”ש בפרוש הסוגיה הנ”ל בברכות שאמר: “דלא דמי למי פירות דאמרינן לעיל זיעה בעלמא הוא, אפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליהן בורא פרי העץ עכ”ל”.

ועוד הביא בעל הר צבי הוכחה נוספת לחייב יי”ש וקוניאק מדין של כל היוצא ע”י אש דינו כדין הפרי עצמו, ומוכיח זאת מדברי הר”ן בחולין (קי”ב ע”ב) בהא דרב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה, אתא לקמיה דרבא אמר ליה “אלה הטמאים לכם” לאסור צירן ורוטבן, ומפרש הר”ן דרב מרי בר רחל מספקא ליה דשמא לא נאסר היוצא על ידי מליחה משום דזיעה בעלמא הוא, ורבא פשיט ליה מדכתיב “הטמאין”, לאסור צירן ורוטבן וקיפן, דהטמאין רבויא הוא ומרבינן מיניה צירן, והינו היוצא ע”י מליחה, דאי בבשול הינו רוטבן, אלא ציר במליחה ורוטבן בבשול, וחוזר ומקשה וכי תימא לרוטבן איצטריך, ואכתי צירן מנלן, ליתא, דרוטב בבשול פשיטא דאסור ואוסר, דהינו טעם כעיקר, א”ו לצירן איצטריך, עכת”ד.

וכתב המחבר בעל הר צבי דברי הר”ן הנ”ל, והנה כל מעיין יראה, דלדעת הר”ן כל ספיקו של רב מרי בר רחל הוא משום דס”ד דציר שע”י מליחה אינו אלא זיעה בעלמא, אע”ג דברוטב פשיטא ליה דלא אמרינן זיעה בעלמא, ובודאי אוסר ונאסר, וזה כסברת הרא”ש (כלל כ): מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת חשובה כאותו דבר, נמצא דזיעת האלפס חולבת היא חלב. והו”ל כטיפת חלב שנפל על קדירה מבחוץ שאוסר הקדירה. עכ”ל. וכ”כ בט”ז (סימן רב ס”ק כ”ג) דיותר נכנס טעם הפרי ע”י בישול מאילו סחט הפרי עצמו. עכ”ל.

והנה גם ראיתו זו של המחבר הר צבי לית מאן דפליג עליה, ומאותו הנמוק דהבאנו לעיל דברוטב היוצא ע”י בשול הוא גוף הבשר עצמו, שהרי האש מפרקת וממחה את הבשר עד שהוא נהפך למצב של רוטב ואינו זיעה, ומה היא הראיה לענינינו. שביי”ש וקוניאק וערק גוף הפרי נשאר בכלי הבשול, וזיעה בעלמא מתאדה ממנו. וגם מדברי הרא”ש בכלל כ’ אין להביא ראיה, בזה שכתב “מכל הלין שמעינן, דזיעה היוצאת ע”י אש  חשובה כאותו דבר, נמצא זיעת האילפס חולבת היא חלב, והו”ל כטיפת חלב שנפל על הקדרה מבחוץ שאוסר הקדירה” עכ”ל.

הנה מה שאמר הרא”ש דזיעה היוצאת דינה כאותו דבר שיצא ממנו, זהו דין שנאמר בהלכות אסורים שטעם כעיקר,

והוא חדוש שחדשה תורה, שגם טעמו של הדבר בלי ממשותו, נחשב כעיקר הדבר ואסור, וזוהי הלכה מיוחדת ומחודשת בדיני אסורים,

וזה מה שרבא פשיט ליה למרי בר רחל, שהתורה חדשה במלה “הטמאין” לאסור צירן ורוטבן וקיפן, וזהו דין מיוחד באיסורים דלא בעינן דוקא ממשות האסור, שהנה גם ציר היוצא ע”י מליחה ולא ע”י בישול גם הוא נאסר ואוסר, הגם שאין זה כמו רוטב היוצא ע”י בשול ממש,

וסבר מרי בר רחל להתירו, ולכן חדש לו רב שזהו הדין המיוחד שנאמר במאכלות אסורות.

מה שאין כן בדיני תרומות ומעשרות, שאין זה מספיק וצריך ממשות הדבר עצמו כדי לחייבו בתרומות ומעשרות, ומאן לימא לן שדין טעם כעיקר מחייב גם לגבי תרומות ומעשרות, מלבד מה שאמרנו שביי”ש קוניאק וערק אין שום טעם ודמיון בינם לבין טעם היין שממנו התאדו.

ולפלא הוא שכב’ הרב צבי נוטה להכריע שגם ברכתו של הקוניאק היא בורא פרי הגפן,

והא דמברכינן עליו שהכל זה לא מוכרע, דמאן מפיס דעל קוניאק אין מברכין בפה”ג.

והרי מעשים בכל יום אשר בפני גדולי עולם מלפנים ועד הלום עשו מעשה וברכו ברכת שהכל, ואיך אפשר להתעלם מכך.

ועוד הוא עצמו מביא את שיטת הלבוש מרדכי שכתב: ע”ד משקה חדש הנקרא קוניאק, כפי הנודע הוא נעשה ונגמר מיין, ומלאכתו כמלאכת היין שרף, ומסיק דבקוניאק מכיון דלעולם אין שותים ממנו רביעית בבת אחת, ורק דרך טעימה בעלמא, ולא ולא שייך בו מעלת מסעד סעיד,  ודאי צריך כדכתיב שיתקיים בו המקרא שכתוב: “ושבעת”, ולכן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן. עכ”ד.

הנה מפורש בדברי הגרמ”ל סעד גדול לשיטתנו, כי אכן הקוניאק או הערק אינם ככול המשקאות ואף בכלל שתיה אינם, ורק לטעם ולטעימה עבידי, וע”כ ברור למה נהגו העולם לברך עליהם שהכל, ולא חלה עלהם דין תרומות ומעשרות.

ומה שהשיג על דברי הלבוש מרדכי, שהפסוק ואכלת ושבעת מתיחס לברכה אחרונה, דהינו ברכת המזון, זה אינו, ועיקר כונתו של בעל לבוש מרדכי לומר, שיי”ש קוניאק וערק, אינם בגדר אכילה ושתיה שצריכות ברכה חשובה כיין, שהרי אינם נשתים כדרך כל המשקאות, ושותים אותם לטעם בעלמא, ולא לרויה, ועל כן שפיר דמי שמברכין עלהם שהכל.

והנה בעז”ה לאחר חפוש ועיון זכינו למצוא עוד כמה גדולי עולם שיש בדבריהם ראיות מוצקות ומכריעות לדברנו. בספר שבות יעקב (יו”ד ח”ג סי’ ע”ג) להרב הגאון יעקב ריישא זצ”ל נאמר:

שאלה: יורה של נוכרי שעשה בה יין שרף מיין נסך, כיצד יכשיר אותה ישראל כדי שיהיה מותר להשתמש בה אח”כ ישראל?

תשובה: הנה לכאורה היה נראה שאין לה תקנה ע”י הגעלה, וכמו שכתב הלבוש באו”ח (ס’ תנ”א סעיף ק”א) וז”ל: החביות ונודות שמחזיקין בו תמיד יין שרף שלנו, העשויים משעורים ומכניסין אותו בהם לקיום, חוש טעמנו מרגיש וגם הריח יגיד דגרע מבית חרוסת ושאור שחמוצו קשה, ואין מפיגין טעמן וריחן אפלו במים רותחים כמה פעמים. דאין מועיל להן לא ערוי ולא הגעלה כלל. עכ”ל. וכן פרש הט”ז שם, והמג”א שם. וכ”ש ביורה שנבלע בה ע”י רתיחת האור, כן היה נראה לכאורה.

אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאין משם ראיה כלל, דדוקא התם משום חומרא דחמץ שהוא משהו, במשהו מחמרינן.  מה שאין כן לענין יין נסך דמהני ביה הגעלה, גם היין שרף לא גרע, דאין הנאסר יכול לאסור יותר מבאיסור עצמו, וגדולה מזו ראיתי גיסי הגאון בעל אליהו זוטא (אר”ח ס’ תנא ס”ק כ”ד) וז”ל: מה שכתב המ”ב ס”ס דחביות של יין נסך צריך שבירה, נ”ל דוקא תוך הפסח, אבל אחרי הפסח מותר ע”י הגעלה או ערוי עכ”ל.

ועוד נ”ל דאחר מע”ל מועיל שנ”ט לפגם אינו אוסר דיעבד, אחרי הפסח אפילו בלי ערוי והגעלה. וכדאיתא להדיה ביו”ד ס’ קל”ג ס’ א’. מ”מ יין שרף שאני הנעשה לפגם אינו אוסר דיעבד, כיון שנשתנה ע”י רתיחת האור והוי רק זיעה בעלמא, והוי כשאר משקה ונעשה לפגם, וכן מצאתי בתשובת פרח אהרון (ס’ נ”ז) שכתב וז”ל: דדוקא ביין אמרינן דנ”ט לשבח אחר מע”ל, משא”כ ארקי שהוא יין שרף דומה לשאר משקין וג”כ נ”ט לפגם אחר מע”ל עי”ש.

וכן נראה לי ראיה קצת מתוספות פסחים (ד’ מ”ד ע”ב) דגרסינן שם, ור”ע טעם כעיקר מנ”ל, וקאמר דיליף מגעולי נוכרים, געולי נוכרים לאו טעמא הוא ואסור, ה”נ לא שנא. ורבנן געולי נוכרים חדוש הוא, דהא כל נ”ט לפגם מותר. וכתבו התוספות וז”ל: יליף מגעולי נוכרים, הא נזיר קיל מכל אסורים שבתורה שאין אסורו אסור עולם, ויש התר לאסורו, ותירץ במדיין היו בלועות נמי ביין ואסורה לנזיר, עכ”ל. וכה”ג תרצו תוספות במסכת נזיר (ד’ ל”ו ריש עמוד ב’), אלא ששם הקושיא בתוספות בענין אחר ע”ש.

וקשה לכאורה על תירוץ התוספות דנלמד כאן דק”ל דבי”נ אין חלוק בין כלי בן יומו או אינו בן יומו, דלעולם נ”ט לשבח בכלים אא”כ מיושן י”ב חדש, וכדאיתא להדיא בש”ס, ומוסכם בפוסקים, וכמובא ביו”ד ריש ס’ קל”ז, ועיין מה שכתב ס’ קלו, וא”כ לפי תרוץ התוספות דנלמד מכלי מדין הבלועים מיין נסך, וא”כ איך קאמר הש”ס חידוש הוא, דהא נ”ט לפגם שרי, הא ביין נסך ליכא לפגם כלל,

אלא ודאי צ”ל דגעולי נוכרים שנבלע ע”י רתיחת האור כדכתיב בקרא, כל אשר יבוא באש וכו’, עי”ז שוב נ”ט לפגם כמו שאר המשקים. וכדעת התשובה הנ”ל, אף שראיתי במ”א ובאו”ח (ס’ תנא ס”ק מ”ס) בז”ל: ומשמע בת”ה שם שחביות של יין שרף אע”פ שאינו בן יומו אוסר הכל, דעיננו רואות דנ”ט לשבח הוא, וכ”ש ביו”ד ס’ קל”ז לגבי יין עי”ש, עכ”ל.

ובאמת בת”ה לא ראיתי שם שום משמעות בדבריו רק ביי”נ עצמו, ולא ביין שרף הבא מזיעה, והמ”א עצמו (בסימן תמ”ז ס”ק כה) נראה שמסתפק בדבר זה והניח בצ”ע. ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של תשובת פרח מ”א, ואף דיש מקום לחלק ולומר דהמ”א בסימן תמ”ז לא אירי מיין שרף הנעשה מיין נסך ולכן כתב הלשון בספק. מה שאין כן בסימן תנ”א דמיירי ביי”ש הנעשה מיין נסך, מ”מ מקור הדין שכתב שם אין ראיה כלל. ועיקר כדעת התשובה ויש להם ראיה מתוספות.

והכלל היוצא מדברנו אלה, דכלים אלו יש להם תקנה ע”י הגעלה, וגם הקנים שבו ע”י אבנים מלובנות ומים רותחים כנ”ל הק’ יעקב עכ”ל.

מדברי תשובה זו של הגאון שבות יעקב למדנו, שאכן שייך לומר בשופי שגם בליעה הנעשית ע”י האור ואפלו לגבי פסח שהוא חמור, דינו כזיעה בעלמא, ואלו באסורים שהם חמורים וגם לגבי פסח שהוא במשהו, וקל וחומר לענין תרומות ומעשרות בעניני קוניאק ערק ויי”ש.

ובדבר זיעה היוצאת ע”י האור

אשר דעת ההר צבי ועוד פוסקים נוטה להחמיר בה יותר ממיץ הנסחט מהפירות עצמם, כתב המשכנות יעקב חלק יו”ד סימן ל”ד וז”ל:

זיעה היוצאת ע”י האור מה דינה לענין בשר בחלב ויין נסך ושאר אסורין שבתורה?

תשובה: הנה מדברי הריב”ש בתשובה (סימן רנ”ה) גבי יי”ש הנעשה מסתם יינם, משמע דאין אסור בזה, רק בסתם יינם לא, דק”ל דאף אם שרפו אפרו אסור, כאסורי עכו”מ, והא נמי לא גרע, אבל באסור אכילה דאפרן מותר, כמבואר בשו”ע גבי שרץ שרוף, וי”ל דיי”ש נמי שרי, דכיון שזה הנעשה מהעשן העולה, ועיקרו מן העשן, הרי הוא כמו אפר שרוף, ובפרט שנשתנה ויהי למים, ואין כאן לא טעם האסור ולא ריחו וממשו, ופנים חדשות באו לכאן יש להתיר.

וכן משמע מדבריו למעיין היטב. ומדברי הרמב”ם גבי עשן החמים משקה הוא חשוב, אין ראיה, רק להוכיח שהעשן הזה הוא תולדת היין הוי ליה משקה, ש”מ דהוי תולדת מים, ה”נ גבי יי”נ הוא תולדת היין ומגופו בא, א”כ הוי ליה גופו.  אבל באסור אכילה, אף שבאמת היין תולדת האסור, הרי נשתנה לפנים חדשות והוא כאפר המותר. דוק שם בדבריו.

אבל לכאורה דברי הריב”ש מסתבר יותר, דהרי הגאונים התירו חלב בקיבה אפלו צלול, משום שנשתנה במעיה אף שהוא כמו שהיה, ורואה אני שהדברים ק”ו, ובפרט בעשן כמו כאן שעיקר האסור אין כאן רק עשנו. וגם להרמב”ם שכתב עשן החמים משקין הוא חשוב, משמע לכאורה משקין הוא חשוב, ולא אמר שעשן החמים חמים, והוא נחשב לתולדת מים משקין ולא חמים ממש. וא”כ אין ראיה לענין אסור,דהא כמה דברים מטמאין משום תולדת מים, כגון מי רגלים, מי האף והפה דחשיב הרמב”ם שם, אטו נאמר שהם מים גמורים, דהא אינם רק תולדת המים. ועדיין צע”ג.

ועוד הביא הריב”ש מהך דחולין דניער וכיסה וכו’, וכתב דטעמא דכסה מוליך הטעם בכל משום שההבל והזיעה מבלבל ומוליך בכולו, ולא ידעתי איך נעלמו ממנו דברי רש”י ז”ל שכתב בהדיא שהמים שבשוליים עולים למעלה ויורדים מפני הרתיחה עי”ש. אבל מדברי רש”י ז”ל לכאורה משמע להפך שהעשן אין חשוב משקה, אף לענין להוליך הבליעה.

לכן הוצרך לבאר שמי הרתיחה עולין, ואלו הרש”י היה סובר כן, ודאי היה יותר נוח לפרש מפני ההבל שהוא יותר מצוי בכל הקדרות, אף שאין רותחות הרבה, יש בהן הבל וזיעה, אבל לעלות מי הרתיחה צריך רתיחה הרבה, אלא ודאי דעת רש”י ז”ל שאין זה חשוב משקה כלל אף לענין איסור, רק לענין טומאה והכשר וכש”ל, ואם כן כ”ש לענין משקין היוצאין מאסור.

ועוד קשה לפרושו דכיסה כתב הטעם משום ההבל, א”כ מאי קאמר הגמרא לר”י אימור לא ניער יפה ולא כיסה יפה הא אף שלא יכסה כלל ההבל עולה, וכמו דאסרנן בשו”ע מחבת שתחת הקדירה של בשר וכ’, וכן במשנה דמכשירין באשה שהגיסה בקדירה שאין מכוסה כלל, ואפלו הכי יעלה ההבל, וכ”ש אם לא כיסה יפה, אבל לפירוש רש”י ניחא.

ויותר קשה דפריך, אילמא לא כיסה כלל, הא לא בלע, ומאי קושיה אימא פלט בקצת חתיכות ע”י ההבל מעט ואיך נתיר כולן,

אלא ודאי דאין זיעה מהבל מעלה ומוריד לענין זה, ואינם כמשקה גמור אלא לענין טומאה, ואף בטומאה לא מטמאין לאשה שהגיסה בקדרה טמאה רק אם הזיעו ידיה, אבל אם לא הזיעו ידיה ואף שהעשן עולה טהורה,  ואי נימא שהעשן עצמו הוא ממש משקה גמור, א”כ הרי נגעו ידיה במשקה תיכף בעלות העשן, אלא ודאי דרק לאחר שהזיעו, הזיעה עצמה חשובה משקה שהוא תולדת המים, רק העשן חשוב כמשקה שבקדרה לענין חבור משקין שבידיה למשקין שבקדרה,

ודוקא אם העשן עושה פעולה ידועה למעלה, כגון המערה מצונן לחם שפועל ומחמם העליון, או באשה שמגיסה, שפועל העשן לחמם ידיה ולהזיע ידיה, ואז הוא ניצוק, חשיב כיון שפועל מלמטה למעלה, כמו גבי דבש זיפי וכו’.

שסולדת לאחריה, ולכן היה ר”ש רוצה לומר דאף מחם לחם יותר הוי חבור, כיון שעכ”פ פועל קצת למעלה. וחכמים פליגי דלא חשיב ליה פעולה. ואי נימא דהבל עצמו משקה גמור הוא, א”כ למה לי שיפעל בעליון הא נגע בעליון בעצמו, במשקה התחתון המשקה שהוא העשן הטמא. ודוחק לומר שאם העליון חם אין התחתון מעלה הבל, א”ו שאין על ההבל עצמו שם משקה גמור עד שנעשה זיעה ואז ההבל מחבר.

ודוק בדברי הרמב”ם בפרושו ובחבורו ותמצא שהדברים נכונים. ואם כן אף שהזעה שם משקה עליו, היינו משום תולדת המים, ולא ידעתי טעם לדברהם שחלקו בין זיעה הבאה מן החמין לזיעה דעלמא, אם כן יצטרכו לפרש כל המשניות דמבכשירין גבי זיעת בתים ומרחץ ובריכה איירי כולהו בחמין, ומעיין איירי בחמי טבריה, כן צריך לדחוק בדבריהם, וזה אינו משמע כלל.

אלא ודאי דלענין הכשר כל זיעה הבאה מן המים מכשרת משום תולדת מים.

עכ”פ נראה שדעת רש”י בודאי אינו כן. ואם כן האיך יחזור להיות איסור כשנעשה זיעה כיון שהותר מתחלה,

ובפרט שגם לדעת ריב”ש משמע דדוקא באסור עכומ”ז דאפרן אסור.

ואף שבתשובת חכם צבי כתב שטעות לפרש כן דברי ריב”ש ע”ש, אבל לעניות דעתי נראה דהמעיין היטב בלשונו ז”ל בתחלת התשובה ובסופה שכתב טעם המתירין משום שנשתנה, יראה להדיא שעיקר טעם המתירין לא משום זיעה לבד אלא משום שנשתנה טעמו וממשו ויהי למים, וגם מטעם זיעה, ודחה טעם ראשון משום דאפרן אסור, ואח”כ דחה טעם זיעה כמש”ל ובסוף תשובה לא כתב רק ראשון שנשתנה עיין היטב. עכ”ל.

הרי לפנינו דברי המשכנות יעקב שהם ממש כדברנו, שאכן דין זיעה לענין אסורי אכילה היא מותרת ממש, וקל וחומר לענין לחייב יי”ש קוניאק וערק בתרומות ומעשרות שאינן אלא מים בעלמא, ונעשו זיעה שאין בו ממש, ובמצב זה של זיעה אינם נחשבים לכלום, א”כ כיצד יחזרו להיות טבל לחייבם במעשרות לאחר שנתעבו והפכו ליי”ש ונשתנו במהותם ממה שהיו מקודם, והם הם דברי המשכנות יעקב ממש, וברוך שכונתי לדעת גדולים וטובים.

והנה כתב עוד בהמשך תשובתו, וא”כ בשאר אסורין אף דטעם הזיעה לא שייך לדעתו ז”ל, אבל טעם שנשתנה כן שייך, והוא כמו אפר, וכמו שכתבנו לעיל ואין כאן טעות כלל. והוא הפרוש האמתי בדבריו. ועל פי זה יש מקום גדול וידיים מוכיחות לדעת קצת מהאחרונים שהקלו בכמה דברים לענין זיעה היוצא ע”י האור, כגון י”ש הנעשה מאסור חדש, או קמח מתולע וחשבוהו לזעה בעלמא, עכ”פ להוציאו מידי אסור דאוריתא, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הריב”ש, על פי מה שביארנו ובפרט על פי דברי רש”י וכפי שביארנו לעיל בפרוש דברי הסוגיה דנעיר וכיסה, וגם ממשמעות דברי הרמב”ם ז”ל.

ונ”מ טובא לענין חמץ בפסח, ויי”ש הנעשה קודם הפסח, דהוי זמן התר, וקי”ל חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. וא”כ לפי הנראה בדברי הריב”ש דהוי כאפר וכשרוף, היה מקום להתירו בהנאה לאחר זמנו. ועכ”פ יש לצדד זה לסניף לענין מי ששכח למכור יי”ש קודם הפסח ועבר עליו הפסח להתירו בהנאה לאחר הפסח. דעיקר אסור חמץ שעבר עליו הפסח חומרא דרבנן, יש צד לסמוך על דברי המקילין, וכבר כתבו קצת מהאחרונים להקל בזה.

הלא מבואר בכמה שותי”ם ורק הרבה מגדולי האחרונים השיגו עליהם, עיין תשובות מהר”ם טוטקין הנדפס עם ספר האלפס, ובתשובות פני יהושע, אכן לפי מה שכתבנו הדברים מכריעים ויש מקום לסמוך על דברי המקילין, ובפרט במקום הפסד מרובה, והתורה חסה על ממונם של ישראל. שכח ודוק. העולה מכל האמור שהנה בעל המשכנות יעקב מקל אף בענינים יותר חמורים, ואין ספק שיש כאן הוכחה מכרעת וברורה לחלוטין לכל מה שכתבנו בעז”ה.