שו״תים Online

מותר להפעיל את המערכת ללא חשש גם בשנת השמיטה, הטיפות שמותזות, אינן בכוונתך כלל לצמחים הללו, וברור לכל שההפעלה היא לנוי, ואין חשש כלל.
ואם במים יש חומרים נוספים, שבדרך כלל מזיקים לצומח זה פשוט שמותר,

כיון שזה טבל ודאי, מעבר לתרומות לכהן יש ליתן גם מעשר ללוי, ובשנה זו גם מעשר לעני. ועל כן, יש לעשות מנוי ב”בית המעשר” למעשר ראשון ולעני [בטל‘ 039030580], ולאחמ”כ תקבלו לביתכם נוסח הפרשה למנויים, ותבצעו את המעשרות על פי הכתוב שם, ובהסבר והפרוספקט שיצורף.
העיקרון הוא שמוציאים את האחוז מהפירות וקצת יותר, שבסוף התהליך הם יהיו תרומה גדולה [הקצת], והאחוז יהיה תרומת מעשר [עשירית מהמעשר ללוי], וזה ישאר בצד עד שירקב ואז אפשר לזרוק לפח. ושאר המעשרות נקרא להם שם ובאמצעות ההסכם שעשינו עם בית המעשר, נזכה למקבלים [לוי ועני], ונשאיר את המעשרות בתוך הפירות, ונאכל אותם יחד עם שאר הפירות.

להלן ציטוט מתולעת שני חלק רביעי:
צימוקים מיוצרים כמעט מכל זן של ענבים ללא חרצנים, כאשר המומלצים יותר הם הזנים בעלי תכולת סוכר גבוהה, וככל שרמת הסוכר גבוהה יותר כך הצימוק יוצא בשרני יותר. הזן המוביל ביותר עבור הזנים הבהירים הם זני סולטנינה [תומפסון] ומעט מזן פרלט, ושאר זנים כגון סופריור, 125, פלם ועוד, לענבים הכהים. אם כי ההבדל בין הצימוק הבהיר לצימוק החום, היא התוספת של הגופרית [כאשר מכניסים את הצימוקים למחסן סגור ולאחר הדלקת הגופרית משתחרר הגז CO, ויוצר תהליך של הלבנה לצימוק, התהליך נמשך כ 12 שעות].
תהליך ייבוש הצימוקים, מתחיל עם טבילת הצימוקים בפחמת אשלגן [שמחליף את החומר סודה קאוסטית], ומוסיפים גם שמן צימוקים [=חומר מינרלי, תזקיק נפט, שמתחלב במים ויוצר אמולסיה]. השמן יוצר שכבה שומנית על פני הצימוק. השלב הבא, הוא ייבוש הצימוקים, קיימים שני אופנים לייבוש, האחד, ייבוש בשמש, [מיועד לצימוקים הכהים בד”כ] – בדרך כלל בינות לשורות הכרמים אצל החקלאים, או בשטח פתוח במפעלים, זמן הייבוש אורך כ-21 יום. והייבוש האחר הוא בתנורים עם אויר חם, המייבשים את כל הלחות שבענב עד שהופך לצימוק. הצימוקים נשמרים לתקופה ארוכה של שנה ויותר, ובקירור זמן כפול ויותר.
בתום תהליך הייבוש, הצימוקים מחוברים עדיין לשדרות ולגבעולים. כל התוצרת נכנסת למיכל הפועל כעין צנטריפוגה, שבדפנותיו הפנימיים יש כעין קוצים. התוצרת נזרקת על הדפנות ונופלת לתחתית, כאשר שם התוצרת נפגשת עם זרם אויר. התועלת מתהליך זה היא הפרדת השדרות, העוקצים, ויתר חומרים קלים כאבק או חרקים או מעופפים. בהמשך, התוצרת עוברת על מסוע לשטיפה ומיון ידני, עד שלב האריזה.
מבחינת חרקים יש לזכור כי יש תוצרת שנכנסת פגועה כבר לתהליך הייבוש, ויש חרקים שמתווספים בהמשך התהליך, כגון בכל תהליך הייבוש בשמש, שהענבים חשופים לחרקים הן מעופפים מזדמנים, והן זבובי התסיסה המגיעים תוך כדי הליך הייבוש, וניתן לראות את הגלמים והרימות על גבי הפירות. אמנם בדרך כלל בתהליך הניקיון והשטיפות הנזכר לעיל, באם הוא נעשה כנדרש ובפיקוח נכון, התוצרת אמורה לצאת נקייה, אלא שלא תמיד הדברים נעשים כנדרש. זאת ועוד, שבתום הייבוש תוך כדי האחסון, יש בנוסף חשש של פגיעה על ידי מזיקי מחסן שונים בוגרים כגון חיפושית [אורזית] משוננת חזה, הפוגעת בכל הפירות היבשים, או זחלי עש שונים. ובאחסון לקוי מאד ובפרט במקומות לחים, ניתן למצוא גם אקריות המחסן שתוקפות את התוצרת. ובפרט בתוצרת שנארזת באריזות גדולות ומשווקת כך עבור חברות שיווק קטנות שהם אלו שאורזות, ועד תום התהליך בחברות אלו, הצימוקים מאוחסנים, ועלולים להיות מותקפים בשנית על ידי מזיקי מחסן שונים. כמובן שגם לאחר האריזה, אם היא איננה אטומה כנדרש, הצימוקים עלולים להיות מותקפים בחנות או אצל הצרכן.
אופן הבדיקה והשימוש:
חשוב מאד להבחין בין סוגי התוצרת השונים, כלומר בין תוצרת שיובשה בשמש שהיא יותר נגועה, לבין תוצרת שיובשה בתנור. בנוסף, קיים הבדל גדול בין תוצרת שעברה את כל תהליך הניקוי באופן מושלם, שהיא בדרך כלל בחזקת נקייה, בתום תהליך העיבוד. לבין תהליך שלא נעשה כמו שצריך. כמו כן יש להבחין בין תוצרת שנארזה מיד באריזות אטומות, עם תום הייצור בתנורים [לאחר שטיפה וניקוי]. לבין תוצרת שנארזה תחילה באריזות גדולות ואוחסנה, ואת האריזה הסופית ביצעו לאחר זמן רב.
צימוקים שיובשו בתנור, נוקו, מוינו ונארזו מיד במפעל המייצר – בחזקת נקיים, אם נארזו באריזה אטומה. [קיים שיווק כזה בחלק מהצימוקים הבהירים המיובאים לארץ מקליפורניה]. באם יש חשש לגבי האריזה או שאוחסנו זמן ממושך, יש לבצע בדיקה מדגמית, וכפי שנפרט לקמן.
צימוקים שיובשו בתנור אך אוחסנו קודם אריזתם – יש לבצע בדיקת מדגם קודם השימוש, וכמו שיפורט לקמן.
צימוקים שיובשו בשמש – יש לבצע בדיקה קודם השימוש, וכפי שנפרט לקמן.
צימוקים באריזה מוסדית, או אריזות שאינן אטומות – בכל סוגי הצימוקים יש לבצע בדיקה קודם השימוש, וכפי שיפורט לקמן.
עיקר הנגיעות בצימוקים היא בין הצימוקים או מחרקים הנצמדים לפירות. מכיוון שהצימוק מיובש ומכווץ, יש צורך להתפיח מחדש את הפירות בכדי לוודא את רמת ניקיונו, ולהשיר כל מה שדבוק על הצימוקים או ביניהם. לצורך כך, יש להכין קערה שקופה עם מים חמים, לקחת כמות של כ-10% מהתוצרת, להשרות במים חמים למשך כ – 15 דקות ותוך כדי שהם במים להכניס את היד ולשפשף את הפירות [אין צורך בחוזקה], ובתום הזמן לבדוק האם צפים חרקים על פני המים [לעיתים צפים על פני המים גלמים של זבובי תסיסה, ואינם נראים כחרקים או סימן להימצאות חרקים, למי שאינו רגיל בבדיקת חרקים, ויש להיזהר בזה]. באם נתגלו חרקים במדגם, עדיף שלא להשתמש בכל האריזה, כיון שבדיקה כללית של התוצרת בדרך זו איננה קלה ולא תמיד בטוחה. במידה ונמצא נקי, יש לבצע בדיקה כללית ויזואלית של שאר הצימוקים היבשים, ואפשר להשתמש בהם כמות שהם.
צימוקים בבתי עסק מוסדיים, המשמשים לכל צורך שהוא, יש לדרוש את הצימוקים הנקיים ביותר בזמן הרכישה, ועל המשגיח לבצע בדיקת קליטה באופן המתואר לעיל, ובאם הכל נמצא נקי יש להשאיר את שאר הכמות בקירור כדי שלא תהיה התפתחות חדשה באריזה.

על מנת להתיר בשנת השמיטה, אין די במצע מנותק, אלא צריך שיהיה גם תחת גג ואז יש להתיר את המלאכות, ובלא”ה לקיים את הזרוע יהיה אפשר, אולם להשביחו וק”ו לשתול חדש, זה אסור מדרבנן כדין עציץ שאינו נקוב

אין די בזה שהעציצים על הגג, כיון שהם תחת כיפת השמיים, ועל כן מותרים שם רק המלאכות שהם לאוקומי כלומר לקיים את הצמח, אמנם כיון שזה על גבי מרצפות אפילו אם העציץ נקוב מבחינה הלכתית נחשב כאיננו נקוב, מכל מקום, מדרבנן הכל אסור, ורק המלאכות המותרות בלבד, ניתן לקבל במזכירות המכון, ויתכן שמופיע גם באתר, כל המלאכות המותרות והאסורות, בחוברת שבילי שביעית, מדריך שמיטה לגן הנוי, ושם מופיעים המלאכות הנצרכות ואופן עשייתם בשמיטה.

כתבתי על כך ערך ענק בתולעת שני חלק ד – אני מאמין שגם באתר של המכון אפשר לראות הכל, והוצאתי בזמנו מכתב לכולם, ואינני מכיר, שום אפשרות אלא אם יחזרו לימים ההם, שייבשו בכמויות קטנות ובפריסה ולא בחבילות, עדיין אינני איש פתרונות, כדאי לעי‘ בכל הערך שם.

עלי גפן, הם מסוגי העלים שיש עליהם ריבוי חרקים, אמנם כאשר מדובר על עלים הנלקחים ממטעים מטופלים ומרוססים, וכאשר בכרמים מחמת הרצון בענבים מרססים כדבעי המרוויח הצדדי הם העלים, וכל שלוקחים את העלים לפני הבציר הם בחזקת נקיים [מחרקים קטנים ושונים, אולם מעופפים לעיתים קרובות נותרים והם יורדים בשטיפה רגילה], ואולם לאחר הבציר, או לחילופין בכרמים שכל נטיעתם לשם עלים [מצוי בתורכיה], בכה”ג החשש לחרקים גבוה ביותר.
לצערי חלק מנותני הכשרות מסתפקים בניקוי המקומי של המפעל שלחלוטין איננו יעיל ומותיר אחריו חרקים על העלים. והנכון הוא להפריד את העלים [היוצאים כחבילה מחביות שהם הם שהו כמה חודשים עם מלח ועוד חו”ג, אולם כיון שהעלים צמודים בחבילה, אין כל יעילות על העלים הפנימיים] – ולשוטפם אחד אחד תחת ברז מים משני הצדדים ואח”כ לעבד אותם, וכל זה לאחר שהמשגיח וידא שהמדובר בשטחים יחסית נקיים, [כי באם יש חרקים קטנים הצמודים לעלים שם יש צורך בהשריה במי סבון ובאמצעות ספוג לשפשף כל עלה משני הצדדים].
ההמלצה: או למצוא חברה שבוודאות נותן ההכשר מעיד שכך הוא צורת הניקיון והשטיפה לפני העיבוד. או לחילופין לרכוש עלי גפן לא ממולאים, ולהשרותם ולשוטפם בבית באופן פרטי, ואח”כ למלא אותם. [וכמובן הטוב ביותר להגיע לכרם ולקטוף את העלים בזמן שעושים “חילון” שאז העלים נקיים כי הכרם באמצע טיפול, והעלים נקיים].
בהצלחה

רק אם תעשה תנאי מלפני שבת [שזה נוסח ההפרשה בלשון עתיד]. ואז בשבת אפשר לעשר בנוסח הרגיל. נוסח התנאי: “אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר על הכל. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתיו לחילול מעשר שני [או למנוי: יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחד הממונה על “בית המעשר”]. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות”
יש לזכור שהתרומה היא מוקצה ולכן יניחנה במקום הסופי לפני אמירת הנוסח בשבת.
פרטי דינים נוספים ראה מה שכתבנו בספר קצירת השדה.
מנוי יכול להפריש על פירות שלו, או שברשותו, ולכן אפשר להקנות למנוי את הפירות שרוצים שהוא יפריש, מכל מקום אם טעה והפריש על מנוי שלו, מעשר שני לאחרים, בדיעבד חל, [ולכך מידי יום אומר נוסח מיוחד הממונה על בית המעשר]. כל זה יעיל לגבי המטבע, אולם על הקנאה ללוי ולעני, יש לדעת, שזה יכול להועיל בלי בעיה, אולם מצד שני, זה יורד לו מסכום ההלוואה שהוא הלווה.

להלן ציטוט מספרי עץ השדה – הלכות ערלה בפ”א:
פירות ערלה חובה לשרפם, ואם אינם ראויים לשריפה [כגון משקין] חובה לקוברם. ויש חולקים שאין חובה לשרפם, אך יש לבערם מן העולם כדי שלא יבואו לידי תקלה. ויש אומרים שהגם שאין חובתם בשריפה, מכל מקום אם שרפם קיים מצוה. והעיקר להלכה כדיעה ראשונה שחובתם בשריפה, או בקבורה אם אין דרכם בשריפה. החובה לשרוף היא על פירות שחנטו ושם ערלה עליהם, ויש שהצריכו להורידם מן העץ, ולשרפם. ויש אומרים שיש להוריד את גידולי הערלה בעודם פרח. אמנם העיקר להלכה הוא, שהחיוב להוריד את הפירות אינו אלא לאחר שחנטו וחל עליהם דין ערלה. ואם הוריד את גידולי הערלה בעודם פרחים, אין חלים עליהם דיני ערלה ואין חובה לשרפם. ע”כ.

מקור הדין הוא מדברי הרמב”ם בהל‘ מאכ”א פט”ז הכ”ז כתב להלכה את דברי המשנה בסוף תמורה שהערלה דין הפירות שלה שישרפו והמשקין שיקברו. וכתב המשאת משה [ח”א אה”ד ס”כ ד”ה האמנם] להוכיח דלהרמב”ם אין מצוה בשריפת ערלה, ולא אמרו שישרפום אלא כדי שלא יבוא ליהנות מהן, שהרי בספר המצוות [מצוה צ‘-צ”א] מנה הרמב”ם מצוה לשריפת נותר וטמא, ואילו ערלה וכלאי הכרם לא מנאן אלא באיסור אכילה והנאה ולא במצות שריפה. וכ”כ החתם סופר [בשו”ת יו”ד סוס”י רפ”ו]: “לא מצאתי בש”ס שמחויב אדם לשרוף ערלה, ורמב”ם נמי לא מייתי לה במקומו כלל, אלא בהלכות פסולי המוקדשין דרך אגב, אשר מזה נ”ל שאין ציווי לבער ערלה בשריפה, אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן, אבל שיהיה מצוה לשרפן לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם לרבותי ששורפים, רק הניחום וירקבו”. וכ”כ באו”ח סי‘ ק”פ. וכ”כ בשו”ת בנין ציון [סי‘ ק”א] ובס‘ לשון זהב [סי‘ י”ב- י”ג] כתב לבאר אמאי השו”ע והטור השמיטו דין שריפת הערלה, וכדהקשה בספר בית הילל [סי‘ רצ”ד], דערלה לא בעיא שריפה אלא מדרבנן, וכ”כ בערוך השולחן [רצ”ד אות ג‘].
ובוודאי שאם אין אפשרות בשריפה, או מ”ד שאין צריך שריפה, מ”מ בוודאי שאסור לבזותם, כגון להשליכם לארץ או למקום המטונף ולדרוך עליהם, משום ביזוי אוכלים. ומי שרואה אינו יודע שהם איסורי הנאה. פמ”ג באו”ח סי‘ קעא סק”א באשל אברהם. ובס‘ שמן המשחה ח”ב עמ‘ רמו הביא בשם הרב פעלים שהקשה מהגמ‘ בפסחים לג ע”ב ששמן ופת של תרומה טמאה זורקו בכלי מאוס, ופסק כן הרמב”ם בהל‘ תרומות פי”ב ה”ב, הרי שמותר להתנהג בה בביזוי. והרב בעל שמן המשחה תי‘ שיש לחלק בין אם משליך בפרהסיא או בפני רבים שאסור, לבין אם משליך בביתו שמותר. אולם הגרש”ז אוירבך [מובא בשמירת שבת כהלכתה פ”כ הערה צח] ביאר שדברי הפמ”ג אינם אלא בערלה, אך לא בחמץ שציותה עליו התורה לבערו ולהשביתו. ומשום כך נהגו להשליך את החמץ הנותר בשירותים בערב פסח שחל בשבת וראה עוד מש”כ בזה להלן בפרק עשירי.
אלא שהעיקר להלכה שחובתם בשריפה, שהרי מצות שריפה בערלה נלמדת בהיקש מכלאים שבו נלמד חיוב שריפה מהפסוק “פן תוקדש” [רש”י בתמורה לג ע”ב, רדב”ז בהל‘ מאכלות אסורות פט”ז הכ”ז], ובכלאים חייב לעקור את המחובר כדי לשורפו. והנה מקור הדין הוא מהמשנה בסוף תמורה [ל”ג ע”ב] שאת הערלה, את שדרכו להשרף, ישרף. ואת שדרכו להקבר, יקבר. והנה בתשובה שהתפרסמה בתנובות שדה גליון מס‘ 39 הארכתי להוכיח שכל הדוגמאות שנקטה המשנה שם יש מצוה בשריפה ואין זה רק משום חשש לתקלה. וכתבתי שאפשר לבאר את הדברים גם בדעת רש”י שם, ועי”ש. ורבינו הרמב”ם כתב דין זה להלכה בהל‘ מאכ”א פט”ז הכ”ז שפירות הערלה בשריפה, ומשקים שא”א בשריפה, יקברו. וכ”כ באורחות חיים לר”י מלוניל ח”ב סוף הל‘ ערלה, ובכלבו סי‘ צב, וכ”כ רבינו יונה בשערי תשובה ש”ג אות פג. וגם בשו”ע לגבי חלה וכלאי הכרם ציין שחובתם בשריפה, אולם בערלה שתק ולא כתב מאום, ועי‘ בפי‘ הבית הלל על גליון השו”ע יו”ד ריש סי‘ רצד. אולם לענ”ד אין בשתיקתו של השו”ע להכריע דין מפורש שנזכר במשנה וברמב”ם. ועוד שקשה מאד לחלק בין כלאי הכרם וערלה שהרי הוקשו זל”ז. ועו”ע בשו”ת חת”ס או”ח סי‘ קפ שכתב בתו”ד שאע”ג שמהתוס‘ בתמורה נראה שיש מ”ע בהשבתתן, מ”מ הרמב”ם לא הזכיר זאת בהל‘ ערלה [ואמנם בהל‘ מאכ”א הזכיר זאת וכאמור], וגם לא ראה מרבותיו שנהגו לשרוף. ולכן כותב שאין מצוה חיובית לבערו, אולם אם מבערו מקיים מצות עשה, ועו”ע בחת”ס ביו”ד סו”ס רפ”ו, ודוק. ועוד יש להוכיח מהסוגיא בסוכה דל”ה ע”א לענין פסול אתרוג של ערלה, וכתבו שם הראשונים [הר”ן, הרמב”ן והראב”ד] שהאתרוג פסול משום שחובתו בשריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. ועו”ע בביאור הגר”א על שו”ע אבעה”ז סי‘ קכ”ד ס”ק ב ודוק. ועו”ע בחזו”א דיני ערלה אות מ. אולם כאמור פשט דברי המשנה וכן פסק הרמב”ם שמצוותו וחובתו בשריפה, ומכל מקום אם א”א בשריפה מכל טעם שהוא, יקברם. וכ”כ הר‘ מיכל מונק המובא בבנין ציון הנ”ל והוכיח דלשון התורה “פן תוקדש” דדרשינן “תוקד אש”, אינו לאיסור הנאה בלבד אלא למצות שריפה, וכ”כ המהר”ם שיק [או”ח סי‘ ר”ח] דערלה מצותה בשרפה ובפרט בארץ ישראל, ומה שכתב החת”ס בשם רבותיו אינו אלא בערלת חוץ לארץ. וכ”כ במנחת חינוך מצוה רמו סקט”ו, ובשו”ת מהרש”ג [ח”ב סי‘ רמ”ה], ובס‘ תורת הארץ [פ”ט אות ל”ד], והמלבושי יו”ט [קונ‘ חובת קרקע סי‘ ג‘] הביא את דברי היד אברהם שכ‘ דהשמטת השו”ע לדין שריפת ערלה הוא משום דס”ל דערלה בזה”ז דרבנן, ודחה דבריו, דערלה דאורייתא ובשריפה, וכן השיג בס‘ נטע הארץ [עמ‘ רט”ז] על דברי היד אברהם, וכן דחאו מרן בשו”ת יביע אומר [ח”ו סי‘ כ”ד]. וכ”כ מהרש”ם בדעת תורה [הל‘ ערלה ס”א], וכ”כ החזו”א [דיני ערלה אות מ‘] דערלה מצותה בשריפה. וראה עוד בשו”ת חלקת השדה כרך ג מש”כ בזה לגבי שריפת תרומת חלה, וראה עוד במ”ש ידידי הגרא”ג שליט”א בתנובות שדה גליון המאה, שהעיקר להלכה שערלה מצוותה בשריפה, עי”ש.

א. בין עצים אין צורך להרחיק ואפילו בין עצים לגפן.
ב. בין ירקות לעצים אין צורך בהרחקה, להוציא בין ירקות לגפן [בודדת או יותר אבל בשורה = 60 ס”מ. כרם של 5 גפנים = 4 אמות – כ- 2 מטר].
ג. בין ירקות רבו האפשרויות ורבו הדינים, אולם בצמח בודד או אפילו כמה ביחד בערוגה רגילה בחצר בית, מרחיק בין ירק לירק = טפח ומחצה כ 15 ס”מ.
ד. כל השיחים שהזכרת דינם כעצים, והדין כמבואר לעיל, וה”ה במיני הירקות.
ה. כל סוגי הצמחים שאינם למאכל אולם עומדים למאכל בהמה יש להרחיקם וכל אחד כדינו, אולם אם אינם עומדים לבהמה, אפילו ראויים לה ובפרט בגינה הביתית יהיה מותר ללא הרחקה, וכגון דשא תחת כרם, למרות שהדשא הוא מאכל בהמה, מ”מ הוא אינו עומד למאכל בהמה, ומרחיקים אותן מן הגינות הפרטיות, הרי שסוג הדשא לגינות איננו עומד לבהמה ואפשר להתיר בימינו בחצר הבית לשתול דשא בסמיכות לכרם או גפן וללא הרחקה.