שו״תים Online

הנה השו”ע בה‘ ערלה (יו”ד סי‘ רצד סעיף יט) פסק דאילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מן הערלה ואם לאו חייב.
למדנו דהתנאי לפטור אותו מהערלה הוא להעביר השתיל עם גוש עפר כזה למדנו שיכול לחיות בו בלי תוספת עפר אחר. ועי‘ פתחי תשובה (ס”ק יג) שלפחות בא”י צריך שיוכל השתיל לחיות עם גושו ג‘ שנים אבל בילקוט יוסף הל‘ ערלה (פ”ז) כתב דמלשון הפוסקים והשו”ע שסתמו דבריהם נראה דהעיקר שיוכל לחיות עד שיקלט במקום אחר והוא שיעור י”ד יום.
לשם כך יש להקפיד שהגוש שסביב השתיל ישאר מוצק ולא יתפורר שאם לא כן ימות השתיל ולכן חייבים השתילים להיות קצת לחים אך אין להשקות השתילים סמוך לנטיעה דבר הגורם להתפוררות הגוש כמו שהובא בהנחיות למשתלות (חלקת השדה ח”א סי‘ ז אות יב).
ועכ‘‘פ כלל בסיסי הוא שצריך שהשתיל יעמוד בקשר עין עם הקרקע ללא ניתוק ועכ כל שהוא ולכן צריך שבתחתית השקיות יהיה נקב בקוטר של 2.5 ס”מ במרכז השקית ולא בצדדים כדי שישאר גלוי (שם בחלקת השדה).
כמו כן לכתחילה יש להקפיד להעביר השתילים ברכב עם משטח נקוב מלמטה ככדי לשמור ברצף על קשר עין עם הקרקע וכמו שכתב הראשל”צ הובא תשובתו בשו‘‘ת חלקת השדה (ח”א סי‘ ה) וכן החמיר בזה בדרך אמונה. אבל שם בחלקת השדה הביא הוראת מרן הראשל”צ בע”פ דכשאין אפשרות לבצע ההובלה על משטח נקוב (שזה דבר שקשה ליישמו) אפשר להתיר בשעת הצורך להעביר ברכב רגיל דניתוק לזמן קצר אינו נקרא ניתוק וכמו שמשמע בחזו”א (ערלה סי‘ ב אות יג) וכן כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי‘ ע וח‘ג סי‘ קנח). ובפרט יש להקל אם הרכב פתוח מהצדדים.

ראשית, הגם שדבריך צודקים שעיקר החיוב הוא בטבל ודאי שאין המפריש יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר הבא ראיה שהפירות אינן מעושרין וטול מעשרותיך, מכל מקום מאידך גם לא ברור שבספק טבל הינך פטור מליתן את המעשר לעני, שהגם שספיקא דממונא לקולא, מכל מקום, בעניים קיי”ל: “צדק משלך ותן לו” “ספק לקט, לקט”, וכבר הארכתי בספרי “ביכורי שדה” בפרק השני להוכיח שיש צד הלכתי מבוסס מאד לתת מעשר לעני גם בספק טבל, ראה שם. ולגוף השאלה, הנה הדבר נתון במחלוקת הפוסקים האם יכול לתת לעניים את דמי המעשר ולאו דווקא את הפירות עצמם. שיש אומרים שחייב ליתן את גוף הפירות לעני ולא את דמיהם, ואפי”” בשווים של הפירות ואפילו הסכים העני לקבל דמים לאו כל כמיניה, והכי ס”ל למהר”י קורקוס בתשובה (ונדפסה בשו”ת אבקת רוכל למרן השו”ע סי”” ט”ז, וגם בשו”ת הרדב”ז סי”” ש”מ הביא התשובה, ובמהרי”ק על הל”” ביכורים פ”ט הל”” יח – יט ציין לתשובה זו) וזת”ד: שאפי”” אם הכהן (בזרוע לחיים וקיבה), מתרצה לקחת דמים, תמורת המתנות לאו כל כמיניה, עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכירי כהונה או במזכה ע”י אחר, ואין דרך לנטות ימין ושמאל. עכת”ד. וה”ה בנידו”ד שאין כל אפשרות לקיים מצות נתינה אלא א”כ יגיעו הפירות בכל אופן שהוא לעני, ורק אם הוא רוצה יכול להחזיר אותם למפריש ויקבל דמיהם בתמורה. ומהדברים שצטטנו לעיל בשמו, נראה שאפי”” אם יתן לו את הדמים המלאים ואפי”” יסכים לכך הכהן או העני מראש, מ”מ אין זה מועיל שהרי עדיין לא אתו לידיה. ומפורש כתב שם בד”ה הנה, שאפי”” יתן שוים נראה שאינו מועיל כלום. ואמנם ע”ז אפשר לומר שכ”ז אם לא הסכים העני לכך מראש, אך אם הסכים לקבל שווים מראש א”כ מה לי הן מה לי דמיהן. אך מהדברים הנ”ל, שכתב, שבעינן שיבואו לידו ורק אח”כ יחזיר, א”כ לא יעזור כאן אם יסכים או לא, כיון שסו”ס לא הגיע המעשר לידו. וכ”כ גם בד”ה ועוד יש טעם, וז”ל: אלא ודאי וברור שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן ואז יעשה הכהן מה שירצה למוכרם או לתתם למי שירצה, דמתנות אלו אין בהם קדושה אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפילו ימכור אותם בשווים, דאימת קנה האי כהן שיוכל למכרם לישראל ונמצא דבר שאינו שלו, כל שכן למוכרם פחות משווים בכדי שאין הדעת טועה, דודאי נראה כחוכא ואיטלולא, עכ”ל. הרי לך שהקפיד שיגיעו המתנות ליד הכהן, ולא אכפ”ל אם יסכים או יתרצה הכהן, שהעיקר לדינא שצריך שיגיע לידו. והרב פרי חדש ליו”ד סי”” ס”א אות ט”ז, כתב על דברי מרן השו”ע שם בס”י, שאם אין שם כהן יכול לשוב אותם בדמים, וכתב הפר”ח, אבל אם יש שם כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן לו המתנות בעצמם ולא את דמיהם. והאידנא לעולם שמים אותם בדמים ונותנין הדמים לכהנים והכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו המתנות. וכל זה הוא מנהג משובש וראוי לבטלו. והוסיף לכתוב שם בס”ק י”ז, ונותן הדמים לכהן פירוש, אם ירצה יחלק הדמים לד”” כהנים כדלעיל בסעיף ט””, דמה לי הן ומה לי דמיהן. עכ”ד. וראיתי מי שהביאו את דברי הפר”ח ומנו אותו בין האומרים שאפשר ליתן מעות לכהן דמה לי הן ומה לי דמיהן. והדברים אינם נכונים כלל. שהרי לית מאן דפליג שאם אין שם כהן ויש חשש שיתקלקו שישום בדמים ויתן לכהן הדמים. ורק הוסיף הפר”ח שכשם שיכול לתת את גוף המתנות לכמה כהנים, ה”ה ליתן המעות אפשר לתת לכמה כהנים. דמה לי הן ומה לי דמיהן. וג”ז דבר פשוט שאין עליו חולק. אבל ודאי שהפר”ח ס”ל כמש”כ בפתיחת דבריו שאם יש כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן המתנות בעצמם ולא את הדמים והיינו כדברי המהרי”ק. וכ”כ ביד אפרים בהגהותיו לשו”ע (סי”” ס”א שם) שדעת הפר”ח כדעת המהרי”ק, וכ”כ בכף החיים (יו”ד שם אות גן) ופשוט הוא. ואמנם זאת אפשר לומר שכל התנגדותו של הפר”ח למנהג זה שקראו משובש הוא היכא שהוא מתרצה בע”כ, אבל אה”נ היכא שמראש יסכים הכהן לקבל דמים ובשווי, אפשר שלא יתנגד לזה. ואפשר לדייק כך מלשונו שכתב, והאידנא לעולם שמים אותם בדמים ונותנין הדמים לכהנים והכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו מתנות, וכל זה הוא מנהג משובש וכו””. הרי לך שהקפיד רק משום שהכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו מתנות ולכן מסכים גם בפרוטה, אבל אה”נ אם יסכים מראש לקבל דמים מלאים [וא”כ כבר אין הטעם כדי שיתרגלו כיון שזה דמים מלאים ודו”ק] אין בזה כל חסרון דמה לי הן ומה לי דמיהן. ובזה אפשר שס”ל דלא כמהרי”ק שדייקנו לעיל מדבריו שמ”מ מחייב דיגיעו גוף מתנות לכהן ע”מ שיוכל להחליפם בדמים. ואמנם הרב חיד”א במחב”ר (אות י”ט) כתב על דברי הפר”ח וז”ל: וכ”ש אם נותנין פרוטה לכהן וכו”” דודאי לא שפיר עבדי.עכ”ד. נראה א”כ שהבין שהפר”ח דיבר היכא שמוכר בשוים, וע”ז הוסיף המחב”ר וכ”ש בפרוטה, אך מ”מ נראה שהפר”ח הקפיד שהכהן מתרצה בע”כ. ומ”מ המחב”ר כתב שם, שהתבטל המנהג ההוא, ונוהגים כיום לתת את גוף המתנות לכהנים ולא את דמיהם. ואמנם יש אומרים שאם נותן לעני דמים בשוי פירות המעשר, הרי הוא מקיים מצות נתינה לעני ואין צריך לתת דווקא את הפירות עצמן, והכי ס”ל להרדב”ז בפירושו על הרמב”ם הל”” ביכורים (פ”ט הל”” ט”ז) וז”ל: וכן נהגו לתת מעות לכהן ומוכר בהם המתנות. ומיהו מה שנהגו לתת לכהן פרוטה ומוכר בהם המתנות אין זה מנהג הגון ולא יצא ידי נתינה. [ועי”” מש”כ לקמן בשם הרדב”ז בשו”ת שלו]. והנה המחנה אפרים, בהל”” זכיה ומתנה (סי”” ט) כתב אודות המנהג שנותנים זוז לכהן בשביל המתנות וכ”ז קודם שבאו לידי הכהן. ושם המחנ”א נו”נ אודות המנהג הזה, ובסו”ד כתב והיה נ”ל דס”ל שכל שנתן דמיו יצא ידי נתינה דמה לי הן מה לי דמיהן. ושו”כ ואפ”ה יראה דבנ”ד לא עבדי שפיר שהרי אין נותנין לכהן כל שיווי המתנות ובע”כ קא מתרצה כהן… עכ”ד. הרי לך שאינו שולל לחלוטין הדין של מה לי הן ומה לי דמיהן, רק שס”ל שכ”ז אם נותן דמים בשוי של המתנות אך כשנותן פחות מכך ובע”כ קא מתרצה כהן אין זה מועיל. וכ”כ מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א במאמרו בתנובות שדה גליון מס”” 7, שכך ס”ל להמחנה אפרים, ודלא כהיד אפרים הנז”” שכתב את דעת המחנ”א בחדא מחתא עם המהרי”ק, והביא שם מו”ר שליט”א שכ”כ בערך השולחן (טייב – חיו”ד ס”א אות י”א) שדעת המחנ”א שהיכא שנותן בשוים שפיר דמי. ולע”ד נראה לומר יותר מכך, שדעת המחנ”א שאם יתן פחות משויו, כל שמתרצה הכהן בע”כ אין זה טוב, אך אה”נ אם הכהן מסכים מרצונו הטוב לקבל פחות משויו אין כאן קפידא, והויא נתינה מעליתא. ואמנם זה גופא שהכהן מסכים לקבל בפחות משויו, אין זה סתם, אלא טעם יש בו, שהוא רוצה שיתנו לו כמה שיותר מתנו”כ ויתרגלו לתת לו. וא”כ נחתינן לחשש נוסף, והוא כהן המסייע בבית הגרנות, שאסור לו לכהן לסיע בבית הגורן ע”מ שיתנו לו יותר וכיו”ב. וא”כ גם כאן כאשר מתרצה אפי”” אין זה בע”כ אלא מרצונו מ”מ זה אסור. [וכ”כ להלכה הפר”ח יו”ד ב”א אות מ”ג שאסור לעשות כן משום כהן המסייע]. וצ”ל שלכן הוסיף המחנ”א שם וכתב: ועוד דאיכא משום שחתם את ברית הלוי, וכונתו שלא תאמר שהנה הכהן מסכים מרצונו לקבל פחות וא”כ אפשר לצאת בזה ידי נתינה? ע”ז אמר ועוד דאיכא משום וכו”” דהיינו האיסור לכהן לסייע בבית הגרנות. ומקורו של איסור זה הוא מהפס”” של ושחתם את ברית הלוי וגו””. וכמבואר בגמ”” בבכורות (כ”ו ע”ב). ואמנם נ”מ גדולה תהא בזה שאם כדברינו הרי שמ”מ יצא ידי חובת נתינה כיון שאפי”” שאסור לכהן לסייע ידי חובת נתינה יצא, וכמו שכתב הפר”ח הנ”ל, שאע”ג שיצא י”ח נתינה מ”מ אסור לעשות כן. וא”כ ה”ה הכא אע”ג שאסור לכהן להסכים בפחות מ”מ יצא י”ח נתינה. ולא מצאתי כל רמז בדברי המחנ”א שזה לעיכובא. ולכן לענ”ד לא הבנתי מש”כ הרב המגיה על המחנ”א שם שאע”ג שלפר”ח יצא בכה”ג ידי חובת נתינה מ”מ מדברי מורי הרב ז”ל נראה דלא יצא י”ח. עכ”ד. ולא זכיתי להבין מאין לו זה. ולפי מש”כ לעיל לבאר את דברי הפר”ח נראה א”כ שגם לדעתו אם הסכים הכהן לקבל דמים בשויו שפיר חשיב נתינה. [אא”כ שנתן פחות משויו, בזה ס”ל להפר”ח שאם זה בע”כ של כהן לא יצא י”ח נתינה, ואם זה מרצונו הרי הוא ככהן המסייע ואסור לו לעשות כן, אך מ”מ יצא ידי חובת נתינה]. ואמנם כל האמור לעיל בדברי המחנ”א אודות האיסור של כהן המסייע בבית הגרנות, ומשו”כ גם אם יתרצה לקבל פחות משויו יש איסור של כהן המסייע, נראה שכ”ז במתנות כהונה. אך במתנות עניים כבר כתבתי בספרי ביכורי שדה פ”ב הערה 12 בשם החתם סופר, שדעת הר”מ להלכה שאין איסור בעני לסייע בבית הגרנות כיון שאין זה משולחנו של מקום וכו”” ועיי”ש. וא”כ הכא במעשר עני כל שהתרצה העני לקבל אפי”” פחות מהסכום ואפי”” שרוצה כך ע”מ שיתרגלו לתת לו, אין בזה כל איסור, וכל שמתרצה בכך הויא נתינה מעליא, ורק אם מקפיד על כך אפי”” אם מתרצה אח”כ בע”כ, בכה”ג לא הוי שמה נתינה. וגם מש”כ לעיל בשם הפר”ח בס”ק ט”ז שמנהג זה שנותנים פרוטה והכהן מתרצה בע”כ כדי שיתרגלו אליו זה מנהג משובש, ודייקנו מדבריו שאה”נ אם יתרצה הכהן בהסכמה מלאה, לקבל השוי בדמים מלאים גם לפר”ח הויא נתינה מעליתא. יש לומר, ששם הקפיד הפר”ח על שני דברים גם זה שהכהן מתרצה בע”כ, וגם על זה שזהו מטעם שיתרגלו אליו וע”ז כתב מנהג משובש. ואע”ג שאם יסכים לכך הכהן מראש לכאורה זה מועיל, כיון שאין זה בע”כ, מ”מ יש כאן איסור של מסייע בבית הגרנות וכמו שכתב הפר”ח גופיה שם בהמשך אות מ”ג שיש בזה איסור של מסייע, אך מ”מ יצא ידי חובת נתינה כיון שסו”ס הוא התרצה בכך. אך מעשר עני שאין כאן כל חשש של מסייע בבית הגרנות, אפשר שאם הוא יתרצה לכך מרצונו שפיר מקיים מצות נתינה. ואפי”” לכתחילה. ודע שיש הסוברים שאפילו אם נותן לעני סכום כל שהוא, מ”מ כל שנוח לעני בכך, הרי הוא מקיים מצות נתינה, וכבר הזכרנו לעיל את לשון הפוסקים שהביאו שכך היה המנהג ליתן פרוטה לכהן בשביל המתנות, זרוע לחיים וקיבה, כל שהכהן הסכים לכך. והזכרנו לעיל את המהרי”ק, הפר”ח והמחנ”א שכתבו שמנהג זה משובש וראוי לבטלו כיון שזה בסופו של דבר נקרא בע”כ של כהן ואין זה נתינה טובה. או לשיטת המהרי”ק שצריך דוקא הן ולא דמיהן. אך הרדב”ז בשו”ת שלו (סי”” ש”מ) יצא להליץ על המנהג הזה, וכתב שמהבה”ג מוכח שאפשר לתת דמים ולא דוקא את גוף המתנות. ולכן היכא שהכהן מסכים מראש אפי”” שהטעם כדי שיתרגלו אליו מ”מ שפיר הויא נתינה. וזה דלא כמו שכתב בפירושו על הרמב”ם הנ”ל שמועיל רק אם נותן מעות שויו אבל המנהג שנותנים פרוטה אין זה מנהג הגון. ובאמת יש להבין מדוע הרדב”ז התעלם לגמרי מהאיסור של כהן המסייע בבית הגרנות, ולא הזכיר מאום שעצם הסכמתו של הכהן לזה, הוי כסיוע בבית הגרנות ואסור. והיה אפשר לומר שלכן בפירושו חזר מזה. אך אם זה הטעם שחזר, א”כ צ”ע מדוע כתב שם שלא יצא ידי חובת נתינה. והרי איסור של מסייע בבית הגרנות אינו מבטל את מצות הנתינה של הישראל וכנ”ל. ואולי א”ל, שבפירושו על הר”מ, דיבר הרדב”ז היכא שנותן פרוטה לכהן, ובאמת הכהן כלל אינו רוצה בכך וזה בע”כ ולכן אין זה נתינה. ואל תקשה א”כ מאי איריא פרוטה אפי”” נתן שויו, כל שזה בע”כ אין זה נתינה. י”ל שכך היה המנהג של אותם שנותנים פרוטה לכהן ולא אכפ”ל כלל מדעתו, אבל אה”נ אם יסכים לכך הכהן מראש אפשר שמועילה הנתינה. וכמו שכתב בשו”ת. ושו”ר למרן החיד”א במחזיק ברכה יו”ד ס”א י”ט ד”ה וחזה שכתב, שמהרדב”ז הזה נראה שאינו מועיל פרוטה אפי”” אם יתרצה הכהן, ולכן כתב שחזר בו. אך מ”מ אהדרה קושיא לדוכתא שא”כ שמסקנתו שכל שהסכים מראש לקבל פרוטה הויא נתינה, מדוע לא הזכיר שדבר זה אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות וצ”ע. ושו”ר למרן החזו”א (מעשרות ח”” ה”” ד”ה עוד דן) שתמה כך על הרדב”ז. [ואמנם חידוש אחר ראיתי להחזו”א שם שכתב, שהמהרי”ק ס”ל שאפי”” במכירי כהונה ואפי”” נותן כדי שויו מ”מ ס”ל להמהרי”ק שיש בזה משום כהן המסייע וע”ז חולק הרדב”ז. ולא זכיתי בעניותי להבין דב”ק, שהרי המהרי”ק מפורש שם בדבריו שרק היכא שהכהן לוקח בפחות כגון שוה עשר בשנים מוכח דמוזיל גביה כדי שיתן לו שאר מתנותיו והוי ככהן המסייע, וכ”כ שם בד”ה ועוד יש טעם. וכ”נ פשוט שאיזה מסייע יש אם לוקח ממנו בשויו המלא, ומה שתמה מרן החזו”א שם על הרדב”ז מדין עשו שאינו זוכה כזוכה, אי”צ לזה, כיון שהרדב”ז ס”ל שלכתחילה אפשר לתת הן ולא דמיהן היכא שמסכים הכהן ולא מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה ולא קשה על הרדב”ז]. אך מ”מ כל זה בכהן, אבל במעשר עני שאין איסור מסייע, א”כ לכתחילה יכול העני להסכים לקבל פרוטה, והישראל הנותן שפיר מקיים מצות נתינה. ובשו”ת הלק”ט (סי”” ד”ע) הביא המנהג לתת פרוטה כדבר פשוט ולא העיר ע”ז דבר. עי”ש. ובשו”ת אבקת רוכל למרן זיע”א, הביא בסי”” י תשובה מאת רבינו יוסף צייאח, שדן אם זלו”ק נוהג בחו”ל או לא, ובתו”ד כתב בסוף ד”ה הרי לך, וז”ל: “וכן אם יש כהן ונתפשר עמו בדמים אם מעט ואם הרבה יתן הדמים לכהן ויאכל המתנות”. עכ”ד. וא”כ ברורים דבריו, שיוכל לתת לכהן ואפי”” דמים מועטים אם מסכים הכהן לכך. ועו”ע מש”כ שם בד”ה ולכן לע”ד, בשם המהרלב”ח שהנהיג בהסכמת הכהנים לתת דמי המתנות חצי כסף לגדי ולבהמה דקה כסף וכו””. עכ”ד. הרי לך שגם ללא כל נתינה של גוף הפירות, אלא אך ורק נתינת דמים כל שהסכים לכך הכהן שפיר חשיבא נתינה מעליתא. וה”ה בנידו”ד כל שהעני מסכים לכך מראש יכול ליתן לו דמים, ואם מסכים העני לקבל אפי”” מעט כדי שיתרגלו לתת לו, שפיר חשיב נתינה.

ומכל
הנ”ל מורם הלכה למעשה שלכתחילה יש לתת את גוף הפירות לעני, ולא את דמיהם. אמנם לפניך קיימת דרך קלה לביצוע, והיא להקנות לעני באחד הקנינים המועילים את פירות המעשר עני [כגון שיזכה לעני את הפירות ע”י אחר, ובדרכי הקנינים עי”” בספרי ביכורי שדה פרק שישי], ולאחר שזיכה לו את גוף הפירות, הרי שקיים מצוות נתינת גוף הפירות לעני, ובסיכום עם העני או גזבר עניים, ישוב המפריש ויזכה בפירות ויאכלם, ואחר זמן יתן לעני את שווי הפירות. ובכך יצא י”ח לכו”ע. ואמנם היכא שאינו יכול לזכות לעני מכל סיבה שהיא יכול לסמוך על דעות הפוסקים שיכול לתת את דמיהם של הפירות ולאו דווקא את גוף הפירות. ובתשובה לקמן אבאר שבמקרה שאינו יכול לתת את דמי הפירות במילואם, יכול לתת בשעת הצורך אף בפחות מדמיהם. [ולסיום ראוי לציין שאם המפריש נמצא במקון שאין מצויים עניים, ועד שימצא עני הפירות יכולים להתקלקל, יכול לכתחילה לשום את שווי הפירות בדמים, וישתמש בפירות, וכשיגיע למקום שנמצאים שם עניים, יתן להם את הדמים. ודין זה ביארתי בספרי “ביכורי שדה” פרק שני ה”י, עי”ש].

מקורם של דברים הם, בגמ” גיטין (דף ל” ע”ב) וכ”פ הרמב”ם להלכה בהל” מעשר (פ”ז הל” ה) והביא הדברים מרן בב”י (יו”ד רנ”ז) ובשו”ע הביא את הדין הרמ”א להלכה (שם סעי” ה). והנה בהלואה זו מצינו כמה חילוקים מהלואה רגילה שבין אדם לחבירו. וזאת מהטעם שתקנה מיוחדת לטובת העניים תקנו כאן חז”ל, וכפי שכותבים הראשונים עמ”ס גיטין שם, “תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם” וכ”כ הרמב”ן, רשב”א, ריטב”א והר”ן על הסוגיא בגיטין שם. והלואה זו אפשר לעשותה הן בשטר והן בעל פה וכ”כ הרמב”ן שם. והנה מהותה של הלוואה זו היא שהמפריש ילוה לאיזה עני מראש סכום כסף, הן בשטר והן בע”פ, ויתנה עמו שבכל עת שהוא מפריש מפירותיו, הוא ישתמש בפירות המעשר עני לעצמו, ובזה ינוכה חלק מסכום ההלואה כפי ערך פירות המעשר, ובכל פעם שמפריש מעשר עני, יקנה את הפירות לעני באחד הקנינים המועילים [=כדי שיקיים את הדין לכתחילה של “הן ולא דמיהן” וכמבואר לעיל. ואת הקניין יעשה בזיכוי ע”י אחר, או קנין אגב, וכל זה בשלש פעמים הראשונות, כיון שאחר הפעם השלישית כבר העני נחשב “מכיר” של המפריש, והוא קונה מיידית ללא צורך בביצוע קניני, ועי” בספרי “ביכורי שדה” סוף פרק חמישי שהוכחתי באריכות שהעיקר להלכה שיש דין “מכירי עניים” וכן העיקר הלכה למעשה]. וישוב ויזכה בפירות לעצמו, והם ישמשו כתורת פרעון על ההלואה. וכאשר יושלם פרעון ההלואה באמצעות המעשר, ילוה לעני סכום כסף נוסף ע”פ הצורך. והנה כאמור יש מספר חילוקים בהלואה זו משאר הלואות, ואנקוט כמה מהם: א. העשיר העני, אינו מפריש עליו ואפי” הלוהו בבית דין, ומ”מ זכה העני במה שבידו ואין המלוה מקבל כספו בחזרה, ומקור הדין מהתוספתא (פ”ג ה”א), ובגמ” בגיטין שם, וכ”פ הרמב”ם להלכה (הל” מתנו”ע פ”ד ה”ד). והטעם הוא שהמלוה לא נתן את ההלואה ע”מ שיפרע אותה, אלא על דעת שיפריש את מעשרותיו ע”ז, ואם העשיר הוי כנשתדפו שדותיו וכדלקמן. ב. המלוה מעות את העני, אין המלוה יכול לחזור בו מההלואה ואפי” לא באו עדיין הפירות לעולם. אבל העני, יכול לחזור בו אפי” כבר באו הפירות לעולם, כל עוד שהמפריש לא הפריש עליו. ויפרע את החוב במזומן להמלוה. אלא שמקבל על עצמו מי שפרע. ומקור הדין מהתוספתא ובגמ” שם, וכ”פ הרמב”ם להלכה. וטעם הדברים כתב רש”י בגיטין שם, שהרי כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי, והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה. ועוד הביא במאירי שם טעם בשם הראב”ד, שאין זה מכר גמור אלא הלואה וכאפותיקי מפורש. ועי” בפני יהושע עמ”ס גיטין שם בד”ה אמר רב פפא ובד”ה אבל כהן. אלא שכאמור זה כל עוד שלא הפריש עליו המלוה, אך אם כבר הפריש עליו כבר נשלמה העסקה ואין כבר אפשרות לחזור, וכ”כ המאירי שם על הסוגיא. אלא שכשהעני חוזר בו מקבל עליו מי שפרע, וכ”כ בערוה”ש (זרעים סי” ק”ו סעי” ט”ז). ג. אם נשתדפו שדותיו של המלוה. ואין לו מעשר עני לתת לעני הלווה, אינו יכול לבקש מהלוה את מעותיו בחזרה, וזכה העני במה שבידו. וכמו”כ אם ראה המלוה שנשתדפו שדותיו, והתיאש מן ההלואה, ושוב נתקנו שדותיו אינו יכול להפריש ע”ח ההלואה כיון שקנאה כבר העני, לאחר יאושו של המלוה , וכל זה מבואר בגמרא בגיטין שם. ועי” רש”י שם, וברמב”ם שם. ויאוש דאמרינן, כתב רש”י שם שאמר וי לי לחסרון כיס, וכ”כ במהרי”ק שם על הרמב”ם. ועי” בפני יהושע על הסוגיא שם בד”ה נתיאשו מה שתמה בד”ז, ועי” במה שתמה על תמיהתו במהרי”ץ חיות בגיטין שם. ד. המלוה מעות את העני, ולא הפריש פירותיו עד שעברה שנת שמיטה, אין השביעית משמטתו, שאין זה כשאר הלואה . ודין זה מבואר בתוספתא ובגמ” שם, ופסק כך הרמב”ם להלכה. וכתב המאירי שהטעם דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתובעו כלום. והוסיף המהרי”ק (על הרמב”ם שם), שזה דמי למלוה לחבירו לעשר שנים. ואמנם יכול המלוה להתנות מראש עם העני הלוה, שאם לא יהיה לו יבול בכמות הצפויה. העני יחזיר לו את יתרת ההלואה, שהוא לא הפריש עליה. אלא שאז הלואה זאת הופכת להיות כהלואה רגילה, וא”א לחשבה כשער הזול, והשביעית משמטתה וכ”כ בערוך השולחן (זרעים סי” ק”ו סעי” ט”ו). ועוד פרטי דינים שונים מדיני הלואה נאמרו, אולם בדוגמאות שנקטתי מצאת תשובות לשאלותיך.

אחד הדינים המיוחדים שנאמרו בהלואה זו בתוספתא ובגמרא בגיטין שם זה שהמלוה מעות את העני, פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית, כלומר כשבא לחשב את שוי הפירות שהפריש. ע”מ לקזז מההלואה, יש לו לחשב כשער הזול. דהיינו אם בשעת הפרשה הוזלו הפירות, אפי” התייקרו אח”כ, מחשב כשער הזול. ומחשב כשער הזול אפי” לא יצא השער, ואפי” שלא פסק עם העני כן מתחילה. ויכול להתנות עם העני מראש ולפסוק עמו גם בפחות משער הזול, ובכל זה עושה ואינו חושש משום ריבית, כיון שאם לא יהיה להמלוה יבול אינו חייב לו הלוה כלום, ה”ה שאין בו משום ריבית. והנה הגמ” בגיטין שם מקשה, פשיטא? הא קמ”ל אע”פ שלא פסק כמי שפסק דמי. והנה רש”י שם מפרש בד”ה כשער הזול, שאם יוזלו חיטין בשעת הפרשת תרו”מ, אקבלם באותו השער של שעת הפרשה. ואין בו משום ריבית: בשאר פוסקין בעינן עד שיצא השער, וכאן פוסק בשעת הלואה בכך וכך אע”פ שלא יצא השער. בהמשך מבואר בגמרא, שפסק ל”ד, אלא אע”פ שלא פסק כמי שפסק דמי. ובהמשך מבארת הגמרא, מה טעם אין בו משום ריבית, כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית. עכ”ד הגמ” עם פי” רש”י. והנה הנראה מפירוש רש”י, שלמד שאין בו משום ריבית קאי אפוסק כשער הזול. דהיינו שאף אם פוסק אין בו משום ריבית אם יחשב רק כשער הזול, אך לא בפחות משער הזול. וכך פירש המאירי בגיטין (שם ד”ה כבר ביארנו). שמחשב כשער הזול אפי” שלא התנה ואין בו משום ריבית, ואפי” שלא יצא השער, כיון דכי לית ליה וכו”. ואמנם התוס” (שם בד”ה ופוסק עמהם) והרשב”א (בד”ה ופוסק) והריטב”א (בד”ה גמרא ופסק) כתבו שתרי מלי נינהו. חדא, שאפי” שלא פסק מחשב כשער הזול, ואין בו משום ריבית היינו, שאם פסק יכול לחשב אפי” הרבה פחות משער הזול. והנה התוס” כתבו את הדברים כדברים פשוטים, ולא הביאו כדרכם את פירוש רש”י, והם חולקים עליו. אך הרשב”א הביא דברי רש”י וכתב עליו ואינו מחוור בעיני. ועי” להגאון הר”ח קניבסקי שליט”א (ד”א פ”ז הל” מעשר ה”ז בביאה”ל) שכתב, שלדינא גם רש”י מודה לתוס” שאם פוסק, יכול אפי” הרבה פחות משער הזול, והטעם שבהלואה כגון זו לא שייך כלל דין ריבית. והוסיף, שאפשר שזה תלוי בטעמים שאין ריבית, שאם הטעם משום תקנת חכמים, אפשר שלא תיקנו לפחות משער הזול. ואם הטעם הוא כמש”כ הרמב”ן, הריטב”א, הר”ן והנמקו”י בשם הרא”ה, שמדינא אין כאן כלל ריבית אפשר שזה אפי” בהרבה פחות משער הזול. עכ”ד. ומ”מ עי” בפני יהושע בסוגיא, שלמד מפורש שלדעת רש”י אסור כדין ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול. ולא מהני בזה האי טעמא דהגמ”, כיון שזה לא נאמר אלא באבק ריבית. כגון בזביני. ועי”ש שהסביר טעם התוס” מדוע ס”ל שאפשר בפחות משער הזול. ועי” בחת”ס בחידושיו שם, מש”כ על הפנ”י. אך מ”מ מדברי הפנ”י מפורש שלדעת רש”י גם לדינא אסור בפחות משער הזול. [ומ”מ אם נאמר שמעיקר הדין אין כאן ריבית ולא משום תקנת חכמים וכנ”ל בדברי הדרך אמונה, אפשר ולא כדברי הפנ”י, ודוק היטב בדברי הפנ”י שם]. ועו”ע בפי” המהרש”א והמהר”ם שם על הסוגיא כיצד ביארו את מחלוקת רש”י ותוס”. והנה הרמב”ם ז”ל (שם הל” ז) כתב שמחשב כשער הזול ואינו חושש משום ריבית. ונראה לכאורה שחשבם לדבר אחד וכפירוש רש”י בסוגיא. וכן כתב המהר”י קורקוס שם שדעת הרמב”ם כדעת רש”י. אך מ”מ להלכה כתב מרן החזו”א כדעת התוס” והרשב”א (מעשרות ח” ה”), ולא הזכיר שם כלל שלרמב”ם רוח אחרת עמו. אלא כתב הדברים כפשוטים שאפי” הרבה פחות משער הזול מותר. והנה דעת רש”י אינה ברורה כלל לאסור וכנ”ל, והרמב”ם אמנם לא כתב להיתרא, אך לא כתב גם לאיסור. רק ציטט את דברי הגמ”, וגם המהרי”ק כתב את דבריו בדרך נראה. ומאידך דעת הרבה ראשונים מפורש להיתר וכנ”ל, וכ”פ מרן החזו”א להלכה, א”כ נראה ברור שאפשר לסמוך על דברי הוודאי של הראשונים, ולהתיר במתנה מראש לפסוק גם הרבה פחות משער הזול. ומצאתי להחזו”א זצ”ל שכתב (מכתב כת”י הוב”ד בסו”ס ד”א ח”ג עמ” 772), על נידו”ד דהמלוה יכול לפסוק פחות משער הזול וז”ל: וחז”ל היו יודעים דעת קונם טפי מינן וידעו מהו תיקון ומהו קילקול, וח”ו להכניס עצמנו לשקול ע”פ שכלנו ולומר שיש חילוק בין הזמנים וכו” אבל מה שמצאו חכמים לטוב הננו צריכים להיות בטוחים שמביא טובה בעולם. ושם באות ב” כתב, אין לנהוג צרות עין בעשירים וחייבין אנו לשקוד על תקנתם, ואין ספק שאם יצטרכו ליתן מע”ר ומ”ע יוכרחו למכור את פרדסיהם.. או שלא יעמדו בנסיון והיצר יאלפם איך להקל… והקושי הוא מפני ששומר התורה הוא יחיד, אבל כאשר ירבו השומרים יחדל הקושי ויוקבע השער כפי נכיון המעשרות. וכו” עי”ש. ומעיד אני הכותב. על הקשיים הגדולים של החקלאים והסיטונאים גם היום בזמנינו, לתת מעשר עני ע”פ השער האמיתי, וכפי מה שאני פוגש ומדבר על לבם של החקלאים והסיטונאים, אני אומר את הדברים. ולכן יכולים הם ליתן כפי שמתיר הדין וגם בפחות משער הזול. וד”ב. והנה כשמתנה המלוה מראש לחשב פחות משער הזול, יכול הוא להביא בחשבון, את העובדה שהוא נותן לעני כסף מראש, ויעריכו כמה אדם במצב דחוק מוכן לשלם ריבית על קבלת כסף מראש, ולקבל את ההלואה בתנאים נוחים כאלה, שאינו צריך לטרוח לחפש ערבים שיחתמו עבורו, ואינו צריך לדאוג איך לפורעה,שאפילו אין למלוה היבול הצפוי, אין חייב הלוה לפרוע לו. ומ”מ אסור לעני להוזיל יותר ממה שדרך בני אדם רגילים להוזיל בסוג הלואה שכזו. ומותר לחפש עני שהשעה דחוקה לו מאד ומפני זה יוזיל יותר, כיון שבכל זה אין איסור ריבית. וכל שהעני נוקב בסכום אמיתי שכדאי לו מותר לנהוג כך. והנה במכתב הנז” מהחזו”א וכ”כ בחזו”א מעשרות (סי” ח ה) כתב, דאין שיעור לזולא, דמשום הקדמת המעות, אין שער קבוע. וכל שנוח לו במעות עכשיו עבדי אינשי דמוזלי. ע”כ. ואמנם כ”ז שהעני מוזיל כי כדאי לו, אך אם כבר לא כדאי לו רק שמוזיל מפני התחרות, אין זה נקרא נוח לעני, והחזו”א במכתבו הנ”ל כתב שהטעם משום מסייע בבית הגרנות, ואמנם הוכחתי לעיל בתשובה לשאלה הראשונה שלדעת הרמב”ם אין איסור מסייע בעני וכ”כ החת”ס בדעת הר”מ. מ”מ החזו”א בספרו כתב להסתפק בדין זה, משום דדילמא לא תקנו רבנן בכה”ג את המלוה מעות, או דלמא לא פלוג. ואמנם מרן החזו”א נשאר שם בספק. אך מ”מ נלענ”ד, שכאשר העני מוזיל לא מטעם כדאיות אלא מטעם של תחרות אין זה כבר בכלל התקנה שנעשתה לטובתם, כיון שאין זה טובתו שהרי אינו רוצה בזה לגוף של הקדמת המעות אלא משום התחרות. ואמנם אם שעתו של העני מאד דחוקה ורוצה להזדרז ולזכות בהלואה ומש”ה מוזיל, אפשר שאין זה משום התחרות, אלא משום שהוא זקוק בדחיפות למעות. ועדיין צל”ע בכל זה. ועי” בד”א (בביאה”ל הנ”ל) שכתב, ששמע משמו של החזו”א שאין להוזיל יותר משליש דמיו. ומש”כ שאפשר לחפש
עני שהשעה דחוקה לו, כ”כ בחזו”א בספרו שם לגבי כהן, וה”ה עני.
והנה
לפי”ז, צא וחשב שמשפחה ממוצעת אינה צורכת בכל שנת המעשר עני תוצרת מעבר לטון פירות וירקות החייבים במעשר, נמצא שס”ה כ –90 ק”ג פירות וירקות חייב לתת לעני. והנה בממוצע העלות היא של 1.8 ₪ לק”ג, ואם תכפיל ב –90 ק”ג ס”ה: 162 ₪. ובחישוב של שליש דמיו יוצא בס”ה: 54 ₪. ועל כן בסיכום עם גזבר עניים שהשעה דחוקה להם סיכמנו על הסכמתם לקבל 50 ₪ כהלואה. ואמנם משפחה שצורכת יותר מטון תוצרת, עליה להוסיף בהתאם ע”פ החשבון הנזכר

תוצרת של נכרי שנגמר מלאכתו ע”י ישראל ועדיין התוצרת בבעלות עכו”ם רבו הסוברים שאין צריך להפריש תרו”מ, אולם כיון שחששתי לדיעות החולקות, על כן בכה”ג הוריתי להפריש וכמובן ללא ברכה.

אדם התורם בהוראת קבע, למוסד של עניים, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה, ולעכב את הפירות לעצמו. אך אם היה לו הלואה מכבר לעני הדין שונה, ונבאר את הדין. שהנה מי שבידו הלואה שהלוה לעני מכבר, ורוצה עתה להפרע מן העני באמצעות המעשר עני, י”א שיכול להפרע ממנו באמצעות המעשר ואפילו לא הלוהו על מנת כן. ויש חולקים. ומקור המחלוקת הוא בירושלמי עמ”ס גיטין אתא עובדא קומי ר” אימי, כהן לוי שהיה חייב לישראל מעות, ואמר לו הפרש עליהן מחלקי, אמר ליה ולא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן וכו” להיות מפריש עליהן מחלקו, בשהלוהו ע”מ כן, הא לא הלוהו ע”מ כן לא. רבי זעירא אמר אפי” לא הלוהו ע”מ כן. חיליה דרבי זעירא מן הדא, וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות וכו” עכ”ד הגמ”, הרי לך שכבר נחלקו אמוראים בשאלה זו. ומדברי הירושלמי נראה שנשאר להלכה כדברי זעירא והביא ראיה מהבריתא לדעתו. ואמנם הריטב”א בגיטין (שם) בד”ה מתני”, כתב בפשטות שדוקא אם הלוהו ע”מ כן, אבל בלא”ה לא. אך לא כך משמע בהרמב”ם, שהנה בפ”ו הל” מעשר הל” כ” כתב הרמב”ם, וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש וכו” עכ”ד. ומדייק שם המהר”י קורקוס, שדוקא מאחרים לא יגבה, אבל מעשר שלו יכול לעכב בשביל חובו. והיינו א”כ כזעירא. ולהלכה העלה הרב נודע ביהודה (מהדו”ת יו”ד סי” קצ”ט ) שהעיקר כסברא ראשונה וז”ל: בהא נחתי ובהא סלקי שדברי ר” זעירא עיקר ויכול להפריש עליהן, אבל רשות מהעני צריך, ודוקא שאף אם לא היה חייב לו היה ג”כ נותן מעשרותיו לזה העני כפי אותו אומד שהיה נותן לו בלא”ה יחשוב עתה על חלקו ולא יותר, דאל”כ לא שבקת חיי לעניים דכל עשיר יש לו חובות שנתיאשו ויפריש מעשרותיו על אלו החובות. עכ”ד. ועיי”ש שהוכיח מלשון הרשב”א שס”ל להלכה כזעירא, וכ”כ להוכיח מהרמב”ם. ועוד עיין בשו”ת חתם סופר יו”ד סי” רל”ז שהביא את דברי זעירא וכתב עליהם וכן הלכה. וכך נראה הלכה למעשה ובפרט שהמהרי”ק הנ”ל דייק שכך ס”ל להרמב”ם להלכה. ואמנם מי שנתן תרומה כספית למוסד של עניים וכיו”ב. ועכשיו נמצא בידו פירות מעשר עני, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה שבאמצעותה יקיים את מצות הנתינה לעני, שאינו דומה להלואה קיימת. וכ”כ הרב נוב”י (מהדו”ק יו”ד ע”ג) בשאלה כגון זו וכתב, והנה כ”ז שנתן בתורת הלואה, אבל בנותן לעני סתם דרך צדקה ובמתנה, אין לו על מה לחשוב ומה שנתן נתן. ואמנם הוסיף שם, והואיל וכבר נהגו דהיינו כיון שגם מלוה את העני הוי מתנה שהרי אין העני צריך לפרוע משלו אפי” אם העשיר, ולכך אפילו נותן לו סתמא ע”פ מנהגא שמלוה זה למעשר שלו סתמא כפירושו. עכ”ד. וגם מרן החיד”א בשיו”ב (יו”ד רנ”ז) הביא הדברים להלכה. מ”מ צ”ל שכ”ז במקרה שהם דנו בו. באדם שהיה נותן כל ימיו מעשר מהרווח לעניים ופעמים שהיה מקדים להם, ואח”כ היה מנכה לעצמו. אבל כגון הכא, שנתן תרומה, וללא כל מנהג קדום של הלואה ע”מ לנכות, א”כ פשוט לכאורה שמה שנתן נתן. ואינו יכול לעכב לעצמו את פירות המעשר עני.

על פי המבואר בתשובה על השאלה הקודמת, כאשר הוא מלוה מראש יכול לפסוק כשער הזול, ואע”ג שאין שיעור לזולא, מ”מ יש לכך גבול מסוים וחשבון כל שהוא, וכמבואר לעיל. וממילא ברור שאם את הסך של חשבון 50 ₪ עשינו למשפחה ממוצעת הצורכת כטון תוצרת בשנה, אולם חנות או בית עסק, שצורך כמות זאת בשבוע או פחות, ודאי שאינו יכול לחשב כך, ולכן אם רוצה יעשה זאת בהלואה ע”פ החשבון הנז” [מדובר בהלואה שנתית ע”ס עלפי שקלים], ובודאי שאם יכול לעשות כך תע”ב. אולם מי שאין באפשרותו לנהוג כך, באפשרותו לנהוג ע”פ מה שביררנו לעיל בתשובה לשאלה א, כלומר שיקנה לעני באחד הקנינים המועילים את כל הכמות של התוצרת שחייבת במעשר עני [כמבואר לעיל בתשובה לשאלה ב], ובהסכם מראש שיעשה עם העני, ירשה העני או בא כוחו לבעל העסק לשוב ולזכות בתוצרת, ובתמורה לכך ישלם בעל העסק סכום כל שהוא כפי שיסגור עם העני, כתשלום עבור התוצרת, וכ”ז כפי המבואר לעיל בדעת הרדב”ז ועוד, ועיי”ש.

יכול אדם להלות לעני סכום כסף, ופרעון ההלואה יתבצע מפירות הנמצאים ביד קרובו או חבירו, וזאת מהטעם הפשוט שלא איכפ”ל מנין הגיעו המעות לעני, וזכין לאדם שלא בפניו. רק שיש להודיע להמפריש, שיש הלואה אצל העני שפרעונה הוא באמצעות המעשר עני שבידך, וכשתפריש תזכה את הפירות לעני באחד הקנינים וכנ”ל. ועי” עוד בשו”ת נו”ב מהדו”ק סי” ע”ג שכתב בסו”ד שאם המלוה אין לו יותר פירות אינו יכול להעביר את ההלואה לאחר, ואין זה דומה לנידו”ד, שהתם חלק מתנאי ההלואה כך הוא שאם אין למלוה פירות המעות נשאר ביד העני. אך כאן מה אכפ”ל מי הלוה את המעות, ואם אחד הלוה מעות וחבירו נחשב המלוה מה בזה ודו”ק.

בית הדין עצמו פועל מכח הציבור ומכך כוחו ומכאן ההיתר שלו לבצור ולקצור כאחד ולמכור במידה ובמשקל וכו”. ואדרבה זמן רב לפני השמיטה אנו מודיעים לציבור שיש בי”ד הפועל לטובתם ומכוחם, והם אכן הולכים ולוקחים התוצרת ומראים את רצונם בפעילות ביה”ד. וכמובן כ”ז במקום שחלילה אין קלקול ויאמרו השולחים לתקוני שדירתך ולא לעוותי. [אכן אי”צ לבצע מינוי נוסף, והרי הדברים מפורשים להדיא במשנה ב”מ דף ל. שאדם שמצא מציאה מתנה בפני ג” אנשים (ע”י ברי”ף ובמאירי) ובדרך זה רשאי לגבות שכר טרחו מלא וכו”].

לגבי הגדל במצע מנותק יעי” נא כת”ר באריכות מה שכתבתי בספרי בשו”ת חלקת השדה חלק א הל” שביעית קונטרס עציצים. ובספרי שביתת השדה על הלכות שביעית בפרק שמיני. ובקיצורם של דברים ההלכה מתבססת על הירושלמי עמ”ס ערלה פ”א סוף הל” ב. והכרעת הפאת השולחן שכיון ששמיטה בזה”ז דרבנן סד”ר לקולא, וממילא הגדל בבית ואפילו בתוך הקרקע אין נוהג בו דיני שביעית. וכ”ד הערוה”ש ועוד. ומאידך יש שהחמירו בספק זה ראה תוס” הרי”ד עמ”ס מעשרות דכ”ו ובחזו”א (כב,א). ומ”מ בעציץ שאינו נקוב ובתוך בית הכרעת האחרונים שאין בזה קדושת שביעית. אלא שאם נאמר שהדיון הוא ע הפסוקים בלבד ממילא אין נ”מ איזה סוג בית מדובר ואפילו אם זה חממה שרגילים לגדל בה [וכן הכרעת מרן הגרשז”א זצ”ל. מרן הגרע”י שליט”א, מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א ועוד]. אולם אם נאמר שהמיעוט הוא מסברא שבית זה רועץ לצמחים אם כן חממה שלעיתים היא מיטיבה, לכאורה יש מקום להחמיר, ודנתי בזה בכל המקורות דלעיל. מ”מ הלכה למעשה לצאת ידי כולם אנו מבצעים מכירת המצע המנותק לגוי ומלאכות דאורייתא נעשות ע”י גוי, ובכה”ג לכו”ע אין קדו”ש ביבולים אלו [זו הצעתו של מרן הגריש”א שליט”א].