שו״תים Online

א. בכל קטיף מהאדנית של תבלינים הנאכלים [שלא כעין שיבא שפטור מתרו”מ שהוא רק לטעם ולא נאכל כלל], חובה להפריש תרו”מ.
ב. להפריש תרומות ומעשרות במחובר אי אפשר ולאחל. אכן יש תנאי לעשות במחובר שיחול כשיתלש, למעשה זה לא יעיל אצלכם כל כך, וגם אם כן זה לא מקרה שבגללו כדאי להפסיד ברכה [אם זה לא תחת גג שמפריש בלי ברכה] ולפסיד מן המוקף. משתמשים בזה כשיש חשש לתקלה.
ג. לתת ללוי ולעני, הפתרון הוא פשוט, להתקשר ל”בית המעשר” לעשות מנוי כולל ללוי ואז, בכל הפרשה תפקידך להוציא את התרומה, אך החילול והנתינה ללוי מתבצע באמצעות ההסכם שעשית עם הלוי דרך בית המעשר.
ד. בית המעשר: 039030580 בימים א-ה בין השעות 9-5

כשזה תחת כיפת השמים מפריש עם ברכה מתקנת חכמים.
כשזה תחת מבנה מפריש ללא ברכה מחמת מחלוקת הרמב”ם והראב”ד.

בשנת השביעית, מגידולי נכרי [או לאותם הסומכים על ההיתר] – אין צורך להפריש, אא”כ נגמר מלאכה על ידי יהודי כגון ענבי יין של נכרי שישראל גמר את המלאכה. ובשנה השביעית להבדיל משאר שנים יפריש אבל בלא ברכה.
מגידולי מצע מנותק תחת בית = יפריש בלי ברכה. [אא”כ מכר את העציצים לגוי והקטיף היה ע”י גוי, שאז פטור].
אוצר בית דין שהבעלים הפקיר כדין – פטור מהפרשת תרומות ומעשרות.

כיון שזה טבל ודאי, מעבר לתרומות לכהן יש ליתן גם מעשר ללוי, ובשנה זו גם מעשר לעני. ועל כן, יש לעשות מנוי ב”בית המעשר” למעשר ראשון ולעני [בטל‘ 039030580], ולאחמ”כ תקבלו לביתכם נוסח הפרשה למנויים, ותבצעו את המעשרות על פי הכתוב שם, ובהסבר והפרוספקט שיצורף.
העיקרון הוא שמוציאים את האחוז מהפירות וקצת יותר, שבסוף התהליך הם יהיו תרומה גדולה [הקצת], והאחוז יהיה תרומת מעשר [עשירית מהמעשר ללוי], וזה ישאר בצד עד שירקב ואז אפשר לזרוק לפח. ושאר המעשרות נקרא להם שם ובאמצעות ההסכם שעשינו עם בית המעשר, נזכה למקבלים [לוי ועני], ונשאיר את המעשרות בתוך הפירות, ונאכל אותם יחד עם שאר הפירות.

רק אם תעשה תנאי מלפני שבת [שזה נוסח ההפרשה בלשון עתיד]. ואז בשבת אפשר לעשר בנוסח הרגיל. נוסח התנאי: “אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר על הכל. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתיו לחילול מעשר שני [או למנוי: יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחד הממונה על “בית המעשר”]. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות”
יש לזכור שהתרומה היא מוקצה ולכן יניחנה במקום הסופי לפני אמירת הנוסח בשבת.
פרטי דינים נוספים ראה מה שכתבנו בספר קצירת השדה.
מנוי יכול להפריש על פירות שלו, או שברשותו, ולכן אפשר להקנות למנוי את הפירות שרוצים שהוא יפריש, מכל מקום אם טעה והפריש על מנוי שלו, מעשר שני לאחרים, בדיעבד חל, [ולכך מידי יום אומר נוסח מיוחד הממונה על בית המעשר]. כל זה יעיל לגבי המטבע, אולם על הקנאה ללוי ולעני, יש לדעת, שזה יכול להועיל בלי בעיה, אולם מצד שני, זה יורד לו מסכום ההלוואה שהוא הלווה.

אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו”מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו”מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

פסיפלורה העיקר להלכה שדינה כדין ירק, וכן הורו מגדולי רבותינו, וכך כתבתי להלכה בספרי שו”ת חלקת השדה ועץ השדה. ולכן כל שהיא נלקטה לאחר ראש השנה באחרון יש להפריש ממנה מעשר עני. ואותם שחששו להחמיר בזה שדינו כדין עץ לעניין ערלה, והשיגו תוצרת שהיא לאחר שנות ערלה, בבואם לעשר מתוצרת שנלקטה לאחר ראש השנה, רצוי שיפרישו מספק את 2 סוגי המעשרות, כי הפסק שלהם הוא לחומרא, ואיננה הכרעה גמורה.

א. ראה בתנובות שדה גליון 61 שכתב הגר”ש עמאר שכל שזה אכילת עראי, פטור מלהפריש כלל, והתשלום אינו כמקח הקובע למעשר מדרבנן.
ב. ולפי”ז אם היה פטור לגמרי והפריש תרו”מ, שוב חייב להפריש אם התחייב כגון שכעת ראה את פני הבית. אולם למעשה ראה בקצירת השדה בפ”ו ודוק

חלילה וחס, שהרי הוא בפועל כיון וגם אמר אחד ממאה, וכן אמר היותר מאחד ממאה, כלומר פיזית הוא אמר בהתייחס לכמות ונגד אמירה אין כל מחשבה מועילה, וכל זה מלבד שאין כאן ענין כלל “בדיעבד” כיון שכוונתו הייתה על כלל התוצרת ואם הייתה יוצאת ראויה הרי ודאי שהיה אוכלה, זאת ועוד שהרי קבע שם את המעשר ראשון והמעשר שני, והדברים פשוטים.

כבר כתבתי בארוכה בספרי שו”ת חלקת השדה כרך ב חלק גבולות הארץ, שנתיבות העיקר להלכה שנכבשה גם ע”י עו”ב, ואף אם נכבשה רק ע”י עולי מצרים עדיין יש להפריש תרו”מ מתקנת חכמים כפי שפסק הרמב”ם. ועל כן ברור שיש להפריש שם בברכה, וראה שם כמה עדויות שהבאתי בענין זה.
ב. לגבי אשקלון הענין כבר יותר מסובך כיון ששם יש שטחים שלא נכבשו גם ע”י עו”מ, והגם שמסתבר שזה בעיקר על שפת הים [היכן שנמצאת אשקלון העתיקה], ועל כן בכל המקומות שהזכרת, נראה שהמברך לא הפסיד, אך להפריש תרו”מ כדת חייב ללא כל ספק.