שו״תים Online

כיון שזה טבל ודאי, מעבר לתרומות לכהן יש ליתן גם מעשר ללוי, ובשנה זו גם מעשר לעני. ועל כן, יש לעשות מנוי ב”בית המעשר” למעשר ראשון ולעני [בטל‘ 039030580], ולאחמ”כ תקבלו לביתכם נוסח הפרשה למנויים, ותבצעו את המעשרות על פי הכתוב שם, ובהסבר והפרוספקט שיצורף.
העיקרון הוא שמוציאים את האחוז מהפירות וקצת יותר, שבסוף התהליך הם יהיו תרומה גדולה [הקצת], והאחוז יהיה תרומת מעשר [עשירית מהמעשר ללוי], וזה ישאר בצד עד שירקב ואז אפשר לזרוק לפח. ושאר המעשרות נקרא להם שם ובאמצעות ההסכם שעשינו עם בית המעשר, נזכה למקבלים [לוי ועני], ונשאיר את המעשרות בתוך הפירות, ונאכל אותם יחד עם שאר הפירות.

רק אם תעשה תנאי מלפני שבת [שזה נוסח ההפרשה בלשון עתיד]. ואז בשבת אפשר לעשר בנוסח הרגיל. נוסח התנאי: “אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר על הכל. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתיו לחילול מעשר שני [או למנוי: יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחד הממונה על “בית המעשר”]. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות”
יש לזכור שהתרומה היא מוקצה ולכן יניחנה במקום הסופי לפני אמירת הנוסח בשבת.
פרטי דינים נוספים ראה מה שכתבנו בספר קצירת השדה.
מנוי יכול להפריש על פירות שלו, או שברשותו, ולכן אפשר להקנות למנוי את הפירות שרוצים שהוא יפריש, מכל מקום אם טעה והפריש על מנוי שלו, מעשר שני לאחרים, בדיעבד חל, [ולכך מידי יום אומר נוסח מיוחד הממונה על בית המעשר]. כל זה יעיל לגבי המטבע, אולם על הקנאה ללוי ולעני, יש לדעת, שזה יכול להועיל בלי בעיה, אולם מצד שני, זה יורד לו מסכום ההלוואה שהוא הלווה.

אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו”מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו”מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

פסיפלורה העיקר להלכה שדינה כדין ירק, וכן הורו מגדולי רבותינו, וכך כתבתי להלכה בספרי שו”ת חלקת השדה ועץ השדה. ולכן כל שהיא נלקטה לאחר ראש השנה באחרון יש להפריש ממנה מעשר עני. ואותם שחששו להחמיר בזה שדינו כדין עץ לעניין ערלה, והשיגו תוצרת שהיא לאחר שנות ערלה, בבואם לעשר מתוצרת שנלקטה לאחר ראש השנה, רצוי שיפרישו מספק את 2 סוגי המעשרות, כי הפסק שלהם הוא לחומרא, ואיננה הכרעה גמורה.

א. ראה בתנובות שדה גליון 61 שכתב הגר”ש עמאר שכל שזה אכילת עראי, פטור מלהפריש כלל, והתשלום אינו כמקח הקובע למעשר מדרבנן.
ב. ולפי”ז אם היה פטור לגמרי והפריש תרו”מ, שוב חייב להפריש אם התחייב כגון שכעת ראה את פני הבית. אולם למעשה ראה בקצירת השדה בפ”ו ודוק

חלילה וחס, שהרי הוא בפועל כיון וגם אמר אחד ממאה, וכן אמר היותר מאחד ממאה, כלומר פיזית הוא אמר בהתייחס לכמות ונגד אמירה אין כל מחשבה מועילה, וכל זה מלבד שאין כאן ענין כלל “בדיעבד” כיון שכוונתו הייתה על כלל התוצרת ואם הייתה יוצאת ראויה הרי ודאי שהיה אוכלה, זאת ועוד שהרי קבע שם את המעשר ראשון והמעשר שני, והדברים פשוטים.

כבר כתבתי בארוכה בספרי שו”ת חלקת השדה כרך ב חלק גבולות הארץ, שנתיבות העיקר להלכה שנכבשה גם ע”י עו”ב, ואף אם נכבשה רק ע”י עולי מצרים עדיין יש להפריש תרו”מ מתקנת חכמים כפי שפסק הרמב”ם. ועל כן ברור שיש להפריש שם בברכה, וראה שם כמה עדויות שהבאתי בענין זה.
ב. לגבי אשקלון הענין כבר יותר מסובך כיון ששם יש שטחים שלא נכבשו גם ע”י עו”מ, והגם שמסתבר שזה בעיקר על שפת הים [היכן שנמצאת אשקלון העתיקה], ועל כן בכל המקומות שהזכרת, נראה שהמברך לא הפסיד, אך להפריש תרו”מ כדת חייב ללא כל ספק.

א. עדיין הברכה היא להפריש, וההפרשה כבר בוצעה בפועל בקריאת שם. וחלק נוסף שנכלל במצוות ההפרשה לא בוצע, אולם החלק העיקרי שעליו נסוב הברכה כן בוצע.
ב. התרומות ודאי הסתיימה המצווה, וכן מעשר שני. מה שנשאר זה מעשר ראשון, אז גם לפי הבנת כב‘ הוא יכול היה לברך להפריש מעשר ראשון. ובלא”ה אה”נ קודם נתינה נחלקו הפוסקים אם מברכים על הנתינה או לא, ואז נוסח הברכה איננו להפריש אלא על נתינה וכיו”ב, ולהלכה אין מברכים וכן המנהג, והבאתי את דיעות הראשונים והאחרונים בזה בספרי ביכורי שדה סוף פרק שני ובהערה שם.
ג. ועי‘ בסוף הל‘ חלה להרמב”ן שגם לאחר הפרשה יכול לברך אם עדיין עתיד לקרוא שם, אולם אח”כ כבר א”א לברך. וכ”כ המאירי עמ”ס חלה בפ”ב מ”ב. ועי‘ בביכורי שדה שם בהערה 42.

א. גם אם שלמה המלך כבש את אילת, עדיין עולי מצרים לא כבשוה, ומה זה מעלה או מוריד?
ב. ארצות הסמוכות, אין לנו להוסיף מדעתינו וכשם שאדום אינו בכלל זה [ראה רדב”ז על הר”מ בריש הל‘ תרומות].
ג. למעשה בימינו גם בארצות הסמוכות נהגו הלכה למעשה להקל וכבר נהגו כך מדורות קדמונים, ועי‘ במהר”י קורקוס (הלכות בכורים פ”ה ה”ז). ועי‘ ברדב”ז ח”ב (סי‘ תרנט), דהאידנא לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות אפילו במקומות הסמוכות לארץ ישראל, סוריא ודמשק ומצרים, ולא חזינן דמחו בהו. ע”ש. וכ”כ בספר כסא אליהו (סק”א) כתב שכן עמא דבר בכל ארץ מצרים וגלילותיה שלא להפריש תרומות ומעשרות. ע”ש. וכן כתב בספר נהר מצרים (הלכות חלה אות ו). והגם שהלכה למעשה כתב גאון עוזינו מרן הראש”ל בספרו החדש חזו”ע על תרו”מ [סוף אות י], שלמעשה ראוי כן להחמיר במקומות הסמוכים, עי”ש ודוק היטב. מ”מ הבו דלא לוסיף עליה ובמקומות שלא גזרו חכמים כגון אדום אין דין מקומות הסמוכים. ואמנם ראיתי מה שכתב בגאון רבי יעקב אריאל שליט”א בחוברת אמונת עיתך גליון המאה, אולם אני הקטן אינני סובר כדבריו, אלא שאילת דינו כדין מקומות שלא נכבשו אפילו ע”י עולי מצרים, ודינו כחו”ל ואף לגבי יו”ט שני יש להחמיר מעיקר הדין אם לא שיש שכתבו בזה היתרים נוספים שנאמרו בזה, ומ”מ לנידו”ד אין כלל להחמיר במקומות אלו מדין “מקומות הסמוכים” ובפרט בימינו אנו.
* הספר ביכורי שדה, אזל מן השוק, אולם התשובות הארוכות נדפסו בחלקן הגדול באחד מן הכרכים של שו”ת חלקת השדה, ואם אינך מוצא את מבוקשך, אפשר להתקשר למשרדי המכון, וישתדלו לצלם את הנדרש, ולשלוח אליכם.

בעיירות שאינן גבול, אלא מובלעות שלא כבשום, או עיירות המחולקות שחציים חו”ל וחציים לא כגון עכו, קשה מאד להגדיר את המיקום, וכן הוא בבית שאן, וכן באשקלון, שיותר מסתבר שהכוונה למיקום העתיק כלומר לעיר הקדומה, וכן בבית שאן. ועל כן בתוך היישוב עצמו יפריש בלא ברכה, ויש שמחמירים רק במינים שהם מדאורייתא, ולא בשאר מינים.