הנה השו”ע בה‘ ערלה (יו”ד סי‘ רצד סעיף יט) פסק דאילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מן הערלה ואם לאו חייב.
למדנו דהתנאי לפטור אותו מהערלה הוא להעביר השתיל עם גוש עפר כזה למדנו שיכול לחיות בו בלי תוספת עפר אחר. ועי‘ פתחי תשובה (ס”ק יג) שלפחות בא”י צריך שיוכל השתיל לחיות עם גושו ג‘ שנים אבל בילקוט יוסף הל‘ ערלה (פ”ז) כתב דמלשון הפוסקים והשו”ע שסתמו דבריהם נראה דהעיקר שיוכל לחיות עד שיקלט במקום אחר והוא שיעור י”ד יום.
לשם כך יש להקפיד שהגוש שסביב השתיל ישאר מוצק ולא יתפורר שאם לא כן ימות השתיל ולכן חייבים השתילים להיות קצת לחים אך אין להשקות השתילים סמוך לנטיעה דבר הגורם להתפוררות הגוש כמו שהובא בהנחיות למשתלות (חלקת השדה ח”א סי‘ ז אות יב).
ועכ‘‘פ כלל בסיסי הוא שצריך שהשתיל יעמוד בקשר עין עם הקרקע ללא ניתוק ועכ כל שהוא ולכן צריך שבתחתית השקיות יהיה נקב בקוטר של 2.5 ס”מ במרכז השקית ולא בצדדים כדי שישאר גלוי (שם בחלקת השדה).
כמו כן לכתחילה יש להקפיד להעביר השתילים ברכב עם משטח נקוב מלמטה ככדי לשמור ברצף על קשר עין עם הקרקע וכמו שכתב הראשל”צ הובא תשובתו בשו‘‘ת חלקת השדה (ח”א סי‘ ה) וכן החמיר בזה בדרך אמונה. אבל שם בחלקת השדה הביא הוראת מרן הראשל”צ בע”פ דכשאין אפשרות לבצע ההובלה על משטח נקוב (שזה דבר שקשה ליישמו) אפשר להתיר בשעת הצורך להעביר ברכב רגיל דניתוק לזמן קצר אינו נקרא ניתוק וכמו שמשמע בחזו”א (ערלה סי‘ ב אות יג) וכן כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי‘ ע וח‘ג סי‘ קנח). ובפרט יש להקל אם הרכב פתוח מהצדדים.