אחד הדינים המיוחדים שנאמרו בהלואה זו בתוספתא ובגמרא בגיטין שם זה שהמלוה מעות את העני, פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית, כלומר כשבא לחשב את שוי הפירות שהפריש. ע”מ לקזז מההלואה, יש לו לחשב כשער הזול. דהיינו אם בשעת הפרשה הוזלו הפירות, אפי” התייקרו אח”כ, מחשב כשער הזול. ומחשב כשער הזול אפי” לא יצא השער, ואפי” שלא פסק עם העני כן מתחילה. ויכול להתנות עם העני מראש ולפסוק עמו גם בפחות משער הזול, ובכל זה עושה ואינו חושש משום ריבית, כיון שאם לא יהיה להמלוה יבול אינו חייב לו הלוה כלום, ה”ה שאין בו משום ריבית. והנה הגמ” בגיטין שם מקשה, פשיטא? הא קמ”ל אע”פ שלא פסק כמי שפסק דמי. והנה רש”י שם מפרש בד”ה כשער הזול, שאם יוזלו חיטין בשעת הפרשת תרו”מ, אקבלם באותו השער של שעת הפרשה. ואין בו משום ריבית: בשאר פוסקין בעינן עד שיצא השער, וכאן פוסק בשעת הלואה בכך וכך אע”פ שלא יצא השער. בהמשך מבואר בגמרא, שפסק ל”ד, אלא אע”פ שלא פסק כמי שפסק דמי. ובהמשך מבארת הגמרא, מה טעם אין בו משום ריבית, כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית. עכ”ד הגמ” עם פי” רש”י. והנה הנראה מפירוש רש”י, שלמד שאין בו משום ריבית קאי אפוסק כשער הזול. דהיינו שאף אם פוסק אין בו משום ריבית אם יחשב רק כשער הזול, אך לא בפחות משער הזול. וכך פירש המאירי בגיטין (שם ד”ה כבר ביארנו). שמחשב כשער הזול אפי” שלא התנה ואין בו משום ריבית, ואפי” שלא יצא השער, כיון דכי לית ליה וכו”. ואמנם התוס” (שם בד”ה ופוסק עמהם) והרשב”א (בד”ה ופוסק) והריטב”א (בד”ה גמרא ופסק) כתבו שתרי מלי נינהו. חדא, שאפי” שלא פסק מחשב כשער הזול, ואין בו משום ריבית היינו, שאם פסק יכול לחשב אפי” הרבה פחות משער הזול. והנה התוס” כתבו את הדברים כדברים פשוטים, ולא הביאו כדרכם את פירוש רש”י, והם חולקים עליו. אך הרשב”א הביא דברי רש”י וכתב עליו ואינו מחוור בעיני. ועי” להגאון הר”ח קניבסקי שליט”א (ד”א פ”ז הל” מעשר ה”ז בביאה”ל) שכתב, שלדינא גם רש”י מודה לתוס” שאם פוסק, יכול אפי” הרבה פחות משער הזול, והטעם שבהלואה כגון זו לא שייך כלל דין ריבית. והוסיף, שאפשר שזה תלוי בטעמים שאין ריבית, שאם הטעם משום תקנת חכמים, אפשר שלא תיקנו לפחות משער הזול. ואם הטעם הוא כמש”כ הרמב”ן, הריטב”א, הר”ן והנמקו”י בשם הרא”ה, שמדינא אין כאן כלל ריבית אפשר שזה אפי” בהרבה פחות משער הזול. עכ”ד. ומ”מ עי” בפני יהושע בסוגיא, שלמד מפורש שלדעת רש”י אסור כדין ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול. ולא מהני בזה האי טעמא דהגמ”, כיון שזה לא נאמר אלא באבק ריבית. כגון בזביני. ועי”ש שהסביר טעם התוס” מדוע ס”ל שאפשר בפחות משער הזול. ועי” בחת”ס בחידושיו שם, מש”כ על הפנ”י. אך מ”מ מדברי הפנ”י מפורש שלדעת רש”י גם לדינא אסור בפחות משער הזול. [ומ”מ אם נאמר שמעיקר הדין אין כאן ריבית ולא משום תקנת חכמים וכנ”ל בדברי הדרך אמונה, אפשר ולא כדברי הפנ”י, ודוק היטב בדברי הפנ”י שם]. ועו”ע בפי” המהרש”א והמהר”ם שם על הסוגיא כיצד ביארו את מחלוקת רש”י ותוס”. והנה הרמב”ם ז”ל (שם הל” ז) כתב שמחשב כשער הזול ואינו חושש משום ריבית. ונראה לכאורה שחשבם לדבר אחד וכפירוש רש”י בסוגיא. וכן כתב המהר”י קורקוס שם שדעת הרמב”ם כדעת רש”י. אך מ”מ להלכה כתב מרן החזו”א כדעת התוס” והרשב”א (מעשרות ח” ה”), ולא הזכיר שם כלל שלרמב”ם רוח אחרת עמו. אלא כתב הדברים כפשוטים שאפי” הרבה פחות משער הזול מותר. והנה דעת רש”י אינה ברורה כלל לאסור וכנ”ל, והרמב”ם אמנם לא כתב להיתרא, אך לא כתב גם לאיסור. רק ציטט את דברי הגמ”, וגם המהרי”ק כתב את דבריו בדרך נראה. ומאידך דעת הרבה ראשונים מפורש להיתר וכנ”ל, וכ”פ מרן החזו”א להלכה, א”כ נראה ברור שאפשר לסמוך על דברי הוודאי של הראשונים, ולהתיר במתנה מראש לפסוק גם הרבה פחות משער הזול. ומצאתי להחזו”א זצ”ל שכתב (מכתב כת”י הוב”ד בסו”ס ד”א ח”ג עמ” 772), על נידו”ד דהמלוה יכול לפסוק פחות משער הזול וז”ל: וחז”ל היו יודעים דעת קונם טפי מינן וידעו מהו תיקון ומהו קילקול, וח”ו להכניס עצמנו לשקול ע”פ שכלנו ולומר שיש חילוק בין הזמנים וכו” אבל מה שמצאו חכמים לטוב הננו צריכים להיות בטוחים שמביא טובה בעולם. ושם באות ב” כתב, אין לנהוג צרות עין בעשירים וחייבין אנו לשקוד על תקנתם, ואין ספק שאם יצטרכו ליתן מע”ר ומ”ע יוכרחו למכור את פרדסיהם.. או שלא יעמדו בנסיון והיצר יאלפם איך להקל… והקושי הוא מפני ששומר התורה הוא יחיד, אבל כאשר ירבו השומרים יחדל הקושי ויוקבע השער כפי נכיון המעשרות. וכו” עי”ש. ומעיד אני הכותב. על הקשיים הגדולים של החקלאים והסיטונאים גם היום בזמנינו, לתת מעשר עני ע”פ השער האמיתי, וכפי מה שאני פוגש ומדבר על לבם של החקלאים והסיטונאים, אני אומר את הדברים. ולכן יכולים הם ליתן כפי שמתיר הדין וגם בפחות משער הזול. וד”ב. והנה כשמתנה המלוה מראש לחשב פחות משער הזול, יכול הוא להביא בחשבון, את העובדה שהוא נותן לעני כסף מראש, ויעריכו כמה אדם במצב דחוק מוכן לשלם ריבית על קבלת כסף מראש, ולקבל את ההלואה בתנאים נוחים כאלה, שאינו צריך לטרוח לחפש ערבים שיחתמו עבורו, ואינו צריך לדאוג איך לפורעה,שאפילו אין למלוה היבול הצפוי, אין חייב הלוה לפרוע לו. ומ”מ אסור לעני להוזיל יותר ממה שדרך בני אדם רגילים להוזיל בסוג הלואה שכזו. ומותר לחפש עני שהשעה דחוקה לו מאד ומפני זה יוזיל יותר, כיון שבכל זה אין איסור ריבית. וכל שהעני נוקב בסכום אמיתי שכדאי לו מותר לנהוג כך. והנה במכתב הנז” מהחזו”א וכ”כ בחזו”א מעשרות (סי” ח ה) כתב, דאין שיעור לזולא, דמשום הקדמת המעות, אין שער קבוע. וכל שנוח לו במעות עכשיו עבדי אינשי דמוזלי. ע”כ. ואמנם כ”ז שהעני מוזיל כי כדאי לו, אך אם כבר לא כדאי לו רק שמוזיל מפני התחרות, אין זה נקרא נוח לעני, והחזו”א במכתבו הנ”ל כתב שהטעם משום מסייע בבית הגרנות, ואמנם הוכחתי לעיל בתשובה לשאלה הראשונה שלדעת הרמב”ם אין איסור מסייע בעני וכ”כ החת”ס בדעת הר”מ. מ”מ החזו”א בספרו כתב להסתפק בדין זה, משום דדילמא לא תקנו רבנן בכה”ג את המלוה מעות, או דלמא לא פלוג. ואמנם מרן החזו”א נשאר שם בספק. אך מ”מ נלענ”ד, שכאשר העני מוזיל לא מטעם כדאיות אלא מטעם של תחרות אין זה כבר בכלל התקנה שנעשתה לטובתם, כיון שאין זה טובתו שהרי אינו רוצה בזה לגוף של הקדמת המעות אלא משום התחרות. ואמנם אם שעתו של העני מאד דחוקה ורוצה להזדרז ולזכות בהלואה ומש”ה מוזיל, אפשר שאין זה משום התחרות, אלא משום שהוא זקוק בדחיפות למעות. ועדיין צל”ע בכל זה. ועי” בד”א (בביאה”ל הנ”ל) שכתב, ששמע משמו של החזו”א שאין להוזיל יותר משליש דמיו. ומש”כ שאפשר לחפש
עני שהשעה דחוקה לו, כ”כ בחזו”א בספרו שם לגבי כהן, וה”ה עני.
והנה
לפי”ז, צא וחשב שמשפחה ממוצעת אינה צורכת בכל שנת המעשר עני תוצרת מעבר לטון פירות וירקות החייבים במעשר, נמצא שס”ה כ –90 ק”ג פירות וירקות חייב לתת לעני. והנה בממוצע העלות היא של 1.8 ₪ לק”ג, ואם תכפיל ב –90 ק”ג ס”ה: 162 ₪. ובחישוב של שליש דמיו יוצא בס”ה: 54 ₪. ועל כן בסיכום עם גזבר עניים שהשעה דחוקה להם סיכמנו על הסכמתם לקבל 50 ₪ כהלואה. ואמנם משפחה שצורכת יותר מטון תוצרת, עליה להוסיף בהתאם ע”פ החשבון הנזכר