א. דגים נאכלים כאשר יש בהם סימני טהרה כגון קשקשים – שהם גורמי טהרה.
ב. בית קשקש – כלומר הבית של הקשקש שהוא ריק ללא קשקש, נחשב כדין הקשקש, והדג נאכל מחמתו, ומצוי הרבה בדגי אמנון ועוד.
ג. דגים נאכלים גם בטביעות עין, כגון ראש ושדרה, או כל זיהוי אחר שמהוה טביעות עין,
ד. דגים המגיעים מן הים שמצוי בהם תערובת דגים טמאים, חייב בבדיקה כל דג קודם אכילתו. ובכה”ג חייבים השגחה בזמן האריזה.
ה. דגים שמקורם מכלובים כגון סלמון שאין בהם דגים טמאים כלל. או אמנון מבריכות בסין שאין בהם דגים טמאים הראויים למאכל ודומים כלל [להוציא השפמנון המשמש כנקאי, שאין רצון בעל הבריכה שידוגו אותם, ואם נידוגו, לעולם הם שונים בתכלית בחוץ ובבשר הדג, וההבחנה בינו לבין אנון הוא כבין אור לחושך] אין חובה להשגיח כלל באריזתם, כל שניכר שהם משם, ויכול ועד הכשרות ליתן השגחה לכתחילה ובהידור ללא השגחה צמודה שם. [ודעת המפרסמים שלא כך, אינם צודקים להלכה ולמעשה וכבר חיתי כל דבריהם בקונטרס סימני טהרה שהתפרסם זה מכבר.
ו. המקרה האחרון של הבקלה, אינו קשור לים כלל, זה דג שהורד כל עורו, והיה עליו השגחה צמודה כל העת, אלא שבמפעל ששם עובדים יש גם מחלקה של דגים טמאים, וארגזי פלסטיק משמש לעיתים לייצורים שונים, ודי שאחד לא עבר ניקוי כדבעי, ולאחר קילוף העור, מובלים הדגים אל הקפאתם באמצעות ארגזים, ודי ששם נצמד שאריות תמנון אל בשר הדג, ושם עלה על מסוע להקפאה בשוק פריזר. כמובן שכל זה ללא מים וללא כבוש וללא שום דבר, ולכן למעשה לאחר הפרדת התמנון וגירוד המקום, שאר חתיכת הדג מותרת באכילה.
ז. בדגי בקלה מארגנטינה אין הזרקות כלל. וככלל אף אם יש הזרקות, תלוי באיזו שיטה, אך למעשה בכל השיטות אם זה נצמד אל הדג במקרה דומה, לא תהיה בעיה של כבוש.