ראשית, הגם שדבריך צודקים שעיקר החיוב הוא בטבל ודאי שאין המפריש יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר הבא ראיה שהפירות אינן מעושרין וטול מעשרותיך, מכל מקום מאידך גם לא ברור שבספק טבל הינך פטור מליתן את המעשר לעני, שהגם שספיקא דממונא לקולא, מכל מקום, בעניים קיי”ל: “צדק משלך ותן לו” “ספק לקט, לקט”, וכבר הארכתי בספרי “ביכורי שדה” בפרק השני להוכיח שיש צד הלכתי מבוסס מאד לתת מעשר לעני גם בספק טבל, ראה שם. ולגוף השאלה, הנה הדבר נתון במחלוקת הפוסקים האם יכול לתת לעניים את דמי המעשר ולאו דווקא את הפירות עצמם. שיש אומרים שחייב ליתן את גוף הפירות לעני ולא את דמיהם, ואפי”” בשווים של הפירות ואפילו הסכים העני לקבל דמים לאו כל כמיניה, והכי ס”ל למהר”י קורקוס בתשובה (ונדפסה בשו”ת אבקת רוכל למרן השו”ע סי”” ט”ז, וגם בשו”ת הרדב”ז סי”” ש”מ הביא התשובה, ובמהרי”ק על הל”” ביכורים פ”ט הל”” יח – יט ציין לתשובה זו) וזת”ד: שאפי”” אם הכהן (בזרוע לחיים וקיבה), מתרצה לקחת דמים, תמורת המתנות לאו כל כמיניה, עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכירי כהונה או במזכה ע”י אחר, ואין דרך לנטות ימין ושמאל. עכת”ד. וה”ה בנידו”ד שאין כל אפשרות לקיים מצות נתינה אלא א”כ יגיעו הפירות בכל אופן שהוא לעני, ורק אם הוא רוצה יכול להחזיר אותם למפריש ויקבל דמיהם בתמורה. ומהדברים שצטטנו לעיל בשמו, נראה שאפי”” אם יתן לו את הדמים המלאים ואפי”” יסכים לכך הכהן או העני מראש, מ”מ אין זה מועיל שהרי עדיין לא אתו לידיה. ומפורש כתב שם בד”ה הנה, שאפי”” יתן שוים נראה שאינו מועיל כלום. ואמנם ע”ז אפשר לומר שכ”ז אם לא הסכים העני לכך מראש, אך אם הסכים לקבל שווים מראש א”כ מה לי הן מה לי דמיהן. אך מהדברים הנ”ל, שכתב, שבעינן שיבואו לידו ורק אח”כ יחזיר, א”כ לא יעזור כאן אם יסכים או לא, כיון שסו”ס לא הגיע המעשר לידו. וכ”כ גם בד”ה ועוד יש טעם, וז”ל: אלא ודאי וברור שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן ואז יעשה הכהן מה שירצה למוכרם או לתתם למי שירצה, דמתנות אלו אין בהם קדושה אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפילו ימכור אותם בשווים, דאימת קנה האי כהן שיוכל למכרם לישראל ונמצא דבר שאינו שלו, כל שכן למוכרם פחות משווים בכדי שאין הדעת טועה, דודאי נראה כחוכא ואיטלולא, עכ”ל. הרי לך שהקפיד שיגיעו המתנות ליד הכהן, ולא אכפ”ל אם יסכים או יתרצה הכהן, שהעיקר לדינא שצריך שיגיע לידו. והרב פרי חדש ליו”ד סי”” ס”א אות ט”ז, כתב על דברי מרן השו”ע שם בס”י, שאם אין שם כהן יכול לשוב אותם בדמים, וכתב הפר”ח, אבל אם יש שם כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן לו המתנות בעצמם ולא את דמיהם. והאידנא לעולם שמים אותם בדמים ונותנין הדמים לכהנים והכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו המתנות. וכל זה הוא מנהג משובש וראוי לבטלו. והוסיף לכתוב שם בס”ק י”ז, ונותן הדמים לכהן פירוש, אם ירצה יחלק הדמים לד”” כהנים כדלעיל בסעיף ט””, דמה לי הן ומה לי דמיהן. עכ”ד. וראיתי מי שהביאו את דברי הפר”ח ומנו אותו בין האומרים שאפשר ליתן מעות לכהן דמה לי הן ומה לי דמיהן. והדברים אינם נכונים כלל. שהרי לית מאן דפליג שאם אין שם כהן ויש חשש שיתקלקו שישום בדמים ויתן לכהן הדמים. ורק הוסיף הפר”ח שכשם שיכול לתת את גוף המתנות לכמה כהנים, ה”ה ליתן המעות אפשר לתת לכמה כהנים. דמה לי הן ומה לי דמיהן. וג”ז דבר פשוט שאין עליו חולק. אבל ודאי שהפר”ח ס”ל כמש”כ בפתיחת דבריו שאם יש כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן המתנות בעצמם ולא את הדמים והיינו כדברי המהרי”ק. וכ”כ ביד אפרים בהגהותיו לשו”ע (סי”” ס”א שם) שדעת הפר”ח כדעת המהרי”ק, וכ”כ בכף החיים (יו”ד שם אות גן) ופשוט הוא. ואמנם זאת אפשר לומר שכל התנגדותו של הפר”ח למנהג זה שקראו משובש הוא היכא שהוא מתרצה בע”כ, אבל אה”נ היכא שמראש יסכים הכהן לקבל דמים ובשווי, אפשר שלא יתנגד לזה. ואפשר לדייק כך מלשונו שכתב, והאידנא לעולם שמים אותם בדמים ונותנין הדמים לכהנים והכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו מתנות, וכל זה הוא מנהג משובש וכו””. הרי לך שהקפיד רק משום שהכהן מתרצה בע”כ כדי שיהיו רגילים ליתן לו מתנות ולכן מסכים גם בפרוטה, אבל אה”נ אם יסכים מראש לקבל דמים מלאים [וא”כ כבר אין הטעם כדי שיתרגלו כיון שזה דמים מלאים ודו”ק] אין בזה כל חסרון דמה לי הן ומה לי דמיהן. ובזה אפשר שס”ל דלא כמהרי”ק שדייקנו לעיל מדבריו שמ”מ מחייב דיגיעו גוף מתנות לכהן ע”מ שיוכל להחליפם בדמים. ואמנם הרב חיד”א במחב”ר (אות י”ט) כתב על דברי הפר”ח וז”ל: וכ”ש אם נותנין פרוטה לכהן וכו”” דודאי לא שפיר עבדי.עכ”ד. נראה א”כ שהבין שהפר”ח דיבר היכא שמוכר בשוים, וע”ז הוסיף המחב”ר וכ”ש בפרוטה, אך מ”מ נראה שהפר”ח הקפיד שהכהן מתרצה בע”כ. ומ”מ המחב”ר כתב שם, שהתבטל המנהג ההוא, ונוהגים כיום לתת את גוף המתנות לכהנים ולא את דמיהם. ואמנם יש אומרים שאם נותן לעני דמים בשוי פירות המעשר, הרי הוא מקיים מצות נתינה לעני ואין צריך לתת דווקא את הפירות עצמן, והכי ס”ל להרדב”ז בפירושו על הרמב”ם הל”” ביכורים (פ”ט הל”” ט”ז) וז”ל: וכן נהגו לתת מעות לכהן ומוכר בהם המתנות. ומיהו מה שנהגו לתת לכהן פרוטה ומוכר בהם המתנות אין זה מנהג הגון ולא יצא ידי נתינה. [ועי”” מש”כ לקמן בשם הרדב”ז בשו”ת שלו]. והנה המחנה אפרים, בהל”” זכיה ומתנה (סי”” ט) כתב אודות המנהג שנותנים זוז לכהן בשביל המתנות וכ”ז קודם שבאו לידי הכהן. ושם המחנ”א נו”נ אודות המנהג הזה, ובסו”ד כתב והיה נ”ל דס”ל שכל שנתן דמיו יצא ידי נתינה דמה לי הן מה לי דמיהן. ושו”כ ואפ”ה יראה דבנ”ד לא עבדי שפיר שהרי אין נותנין לכהן כל שיווי המתנות ובע”כ קא מתרצה כהן… עכ”ד. הרי לך שאינו שולל לחלוטין הדין של מה לי הן ומה לי דמיהן, רק שס”ל שכ”ז אם נותן דמים בשוי של המתנות אך כשנותן פחות מכך ובע”כ קא מתרצה כהן אין זה מועיל. וכ”כ מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א במאמרו בתנובות שדה גליון מס”” 7, שכך ס”ל להמחנה אפרים, ודלא כהיד אפרים הנז”” שכתב את דעת המחנ”א בחדא מחתא עם המהרי”ק, והביא שם מו”ר שליט”א שכ”כ בערך השולחן (טייב – חיו”ד ס”א אות י”א) שדעת המחנ”א שהיכא שנותן בשוים שפיר דמי. ולע”ד נראה לומר יותר מכך, שדעת המחנ”א שאם יתן פחות משויו, כל שמתרצה הכהן בע”כ אין זה טוב, אך אה”נ אם הכהן מסכים מרצונו הטוב לקבל פחות משויו אין כאן קפידא, והויא נתינה מעליתא. ואמנם זה גופא שהכהן מסכים לקבל בפחות משויו, אין זה סתם, אלא טעם יש בו, שהוא רוצה שיתנו לו כמה שיותר מתנו”כ ויתרגלו לתת לו. וא”כ נחתינן לחשש נוסף, והוא כהן המסייע בבית הגרנות, שאסור לו לכהן לסיע בבית הגורן ע”מ שיתנו לו יותר וכיו”ב. וא”כ גם כאן כאשר מתרצה אפי”” אין זה בע”כ אלא מרצונו מ”מ זה אסור. [וכ”כ להלכה הפר”ח יו”ד ב”א אות מ”ג שאסור לעשות כן משום כהן המסייע]. וצ”ל שלכן הוסיף המחנ”א שם וכתב: ועוד דאיכא משום שחתם את ברית הלוי, וכונתו שלא תאמר שהנה הכהן מסכים מרצונו לקבל פחות וא”כ אפשר לצאת בזה ידי נתינה? ע”ז אמר ועוד דאיכא משום וכו”” דהיינו האיסור לכהן לסייע בבית הגרנות. ומקורו של איסור זה הוא מהפס”” של ושחתם את ברית הלוי וגו””. וכמבואר בגמ”” בבכורות (כ”ו ע”ב). ואמנם נ”מ גדולה תהא בזה שאם כדברינו הרי שמ”מ יצא ידי חובת נתינה כיון שאפי”” שאסור לכהן לסייע ידי חובת נתינה יצא, וכמו שכתב הפר”ח הנ”ל, שאע”ג שיצא י”ח נתינה מ”מ אסור לעשות כן. וא”כ ה”ה הכא אע”ג שאסור לכהן להסכים בפחות מ”מ יצא י”ח נתינה. ולא מצאתי כל רמז בדברי המחנ”א שזה לעיכובא. ולכן לענ”ד לא הבנתי מש”כ הרב המגיה על המחנ”א שם שאע”ג שלפר”ח יצא בכה”ג ידי חובת נתינה מ”מ מדברי מורי הרב ז”ל נראה דלא יצא י”ח. עכ”ד. ולא זכיתי להבין מאין לו זה. ולפי מש”כ לעיל לבאר את דברי הפר”ח נראה א”כ שגם לדעתו אם הסכים הכהן לקבל דמים בשויו שפיר חשיב נתינה. [אא”כ שנתן פחות משויו, בזה ס”ל להפר”ח שאם זה בע”כ של כהן לא יצא י”ח נתינה, ואם זה מרצונו הרי הוא ככהן המסייע ואסור לו לעשות כן, אך מ”מ יצא ידי חובת נתינה]. ואמנם כל האמור לעיל בדברי המחנ”א אודות האיסור של כהן המסייע בבית הגרנות, ומשו”כ גם אם יתרצה לקבל פחות משויו יש איסור של כהן המסייע, נראה שכ”ז במתנות כהונה. אך במתנות עניים כבר כתבתי בספרי ביכורי שדה פ”ב הערה 12 בשם החתם סופר, שדעת הר”מ להלכה שאין איסור בעני לסייע בבית הגרנות כיון שאין זה משולחנו של מקום וכו”” ועיי”ש. וא”כ הכא במעשר עני כל שהתרצה העני לקבל אפי”” פחות מהסכום ואפי”” שרוצה כך ע”מ שיתרגלו לתת לו, אין בזה כל איסור, וכל שמתרצה בכך הויא נתינה מעליא, ורק אם מקפיד על כך אפי”” אם מתרצה אח”כ בע”כ, בכה”ג לא הוי שמה נתינה. וגם מש”כ לעיל בשם הפר”ח בס”ק ט”ז שמנהג זה שנותנים פרוטה והכהן מתרצה בע”כ כדי שיתרגלו אליו זה מנהג משובש, ודייקנו מדבריו שאה”נ אם יתרצה הכהן בהסכמה מלאה, לקבל השוי בדמים מלאים גם לפר”ח הויא נתינה מעליתא. יש לומר, ששם הקפיד הפר”ח על שני דברים גם זה שהכהן מתרצה בע”כ, וגם על זה שזהו מטעם שיתרגלו אליו וע”ז כתב מנהג משובש. ואע”ג שאם יסכים לכך הכהן מראש לכאורה זה מועיל, כיון שאין זה בע”כ, מ”מ יש כאן איסור של מסייע בבית הגרנות וכמו שכתב הפר”ח גופיה שם בהמשך אות מ”ג שיש בזה איסור של מסייע, אך מ”מ יצא ידי חובת נתינה כיון שסו”ס הוא התרצה בכך. אך מעשר עני שאין כאן כל חשש של מסייע בבית הגרנות, אפשר שאם הוא יתרצה לכך מרצונו שפיר מקיים מצות נתינה. ואפי”” לכתחילה. ודע שיש הסוברים שאפילו אם נותן לעני סכום כל שהוא, מ”מ כל שנוח לעני בכך, הרי הוא מקיים מצות נתינה, וכבר הזכרנו לעיל את לשון הפוסקים שהביאו שכך היה המנהג ליתן פרוטה לכהן בשביל המתנות, זרוע לחיים וקיבה, כל שהכהן הסכים לכך. והזכרנו לעיל את המהרי”ק, הפר”ח והמחנ”א שכתבו שמנהג זה משובש וראוי לבטלו כיון שזה בסופו של דבר נקרא בע”כ של כהן ואין זה נתינה טובה. או לשיטת המהרי”ק שצריך דוקא הן ולא דמיהן. אך הרדב”ז בשו”ת שלו (סי”” ש”מ) יצא להליץ על המנהג הזה, וכתב שמהבה”ג מוכח שאפשר לתת דמים ולא דוקא את גוף המתנות. ולכן היכא שהכהן מסכים מראש אפי”” שהטעם כדי שיתרגלו אליו מ”מ שפיר הויא נתינה. וזה דלא כמו שכתב בפירושו על הרמב”ם הנ”ל שמועיל רק אם נותן מעות שויו אבל המנהג שנותנים פרוטה אין זה מנהג הגון. ובאמת יש להבין מדוע הרדב”ז התעלם לגמרי מהאיסור של כהן המסייע בבית הגרנות, ולא הזכיר מאום שעצם הסכמתו של הכהן לזה, הוי כסיוע בבית הגרנות ואסור. והיה אפשר לומר שלכן בפירושו חזר מזה. אך אם זה הטעם שחזר, א”כ צ”ע מדוע כתב שם שלא יצא ידי חובת נתינה. והרי איסור של מסייע בבית הגרנות אינו מבטל את מצות הנתינה של הישראל וכנ”ל. ואולי א”ל, שבפירושו על הר”מ, דיבר הרדב”ז היכא שנותן פרוטה לכהן, ובאמת הכהן כלל אינו רוצה בכך וזה בע”כ ולכן אין זה נתינה. ואל תקשה א”כ מאי איריא פרוטה אפי”” נתן שויו, כל שזה בע”כ אין זה נתינה. י”ל שכך היה המנהג של אותם שנותנים פרוטה לכהן ולא אכפ”ל כלל מדעתו, אבל אה”נ אם יסכים לכך הכהן מראש אפשר שמועילה הנתינה. וכמו שכתב בשו”ת. ושו”ר למרן החיד”א במחזיק ברכה יו”ד ס”א י”ט ד”ה וחזה שכתב, שמהרדב”ז הזה נראה שאינו מועיל פרוטה אפי”” אם יתרצה הכהן, ולכן כתב שחזר בו. אך מ”מ אהדרה קושיא לדוכתא שא”כ שמסקנתו שכל שהסכים מראש לקבל פרוטה הויא נתינה, מדוע לא הזכיר שדבר זה אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות וצ”ע. ושו”ר למרן החזו”א (מעשרות ח”” ה”” ד”ה עוד דן) שתמה כך על הרדב”ז. [ואמנם חידוש אחר ראיתי להחזו”א שם שכתב, שהמהרי”ק ס”ל שאפי”” במכירי כהונה ואפי”” נותן כדי שויו מ”מ ס”ל להמהרי”ק שיש בזה משום כהן המסייע וע”ז חולק הרדב”ז. ולא זכיתי בעניותי להבין דב”ק, שהרי המהרי”ק מפורש שם בדבריו שרק היכא שהכהן לוקח בפחות כגון שוה עשר בשנים מוכח דמוזיל גביה כדי שיתן לו שאר מתנותיו והוי ככהן המסייע, וכ”כ שם בד”ה ועוד יש טעם. וכ”נ פשוט שאיזה מסייע יש אם לוקח ממנו בשויו המלא, ומה שתמה מרן החזו”א שם על הרדב”ז מדין עשו שאינו זוכה כזוכה, אי”צ לזה, כיון שהרדב”ז ס”ל שלכתחילה אפשר לתת הן ולא דמיהן היכא שמסכים הכהן ולא מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה ולא קשה על הרדב”ז]. אך מ”מ כל זה בכהן, אבל במעשר עני שאין איסור מסייע, א”כ לכתחילה יכול העני להסכים לקבל פרוטה, והישראל הנותן שפיר מקיים מצות נתינה. ובשו”ת הלק”ט (סי”” ד”ע) הביא המנהג לתת פרוטה כדבר פשוט ולא העיר ע”ז דבר. עי”ש. ובשו”ת אבקת רוכל למרן זיע”א, הביא בסי”” י תשובה מאת רבינו יוסף צייאח, שדן אם זלו”ק נוהג בחו”ל או לא, ובתו”ד כתב בסוף ד”ה הרי לך, וז”ל: “וכן אם יש כהן ונתפשר עמו בדמים אם מעט ואם הרבה יתן הדמים לכהן ויאכל המתנות”. עכ”ד. וא”כ ברורים דבריו, שיוכל לתת לכהן ואפי”” דמים מועטים אם מסכים הכהן לכך. ועו”ע מש”כ שם בד”ה ולכן לע”ד, בשם המהרלב”ח שהנהיג בהסכמת הכהנים לתת דמי המתנות חצי כסף לגדי ולבהמה דקה כסף וכו””. עכ”ד. הרי לך שגם ללא כל נתינה של גוף הפירות, אלא אך ורק נתינת דמים כל שהסכים לכך הכהן שפיר חשיבא נתינה מעליתא. וה”ה בנידו”ד כל שהעני מסכים לכך מראש יכול ליתן לו דמים, ואם מסכים העני לקבל אפי”” מעט כדי שיתרגלו לתת לו, שפיר חשיב נתינה.

ומכל
הנ”ל מורם הלכה למעשה שלכתחילה יש לתת את גוף הפירות לעני, ולא את דמיהם. אמנם לפניך קיימת דרך קלה לביצוע, והיא להקנות לעני באחד הקנינים המועילים את פירות המעשר עני [כגון שיזכה לעני את הפירות ע”י אחר, ובדרכי הקנינים עי”” בספרי ביכורי שדה פרק שישי], ולאחר שזיכה לו את גוף הפירות, הרי שקיים מצוות נתינת גוף הפירות לעני, ובסיכום עם העני או גזבר עניים, ישוב המפריש ויזכה בפירות ויאכלם, ואחר זמן יתן לעני את שווי הפירות. ובכך יצא י”ח לכו”ע. ואמנם היכא שאינו יכול לזכות לעני מכל סיבה שהיא יכול לסמוך על דעות הפוסקים שיכול לתת את דמיהם של הפירות ולאו דווקא את גוף הפירות. ובתשובה לקמן אבאר שבמקרה שאינו יכול לתת את דמי הפירות במילואם, יכול לתת בשעת הצורך אף בפחות מדמיהם. [ולסיום ראוי לציין שאם המפריש נמצא במקון שאין מצויים עניים, ועד שימצא עני הפירות יכולים להתקלקל, יכול לכתחילה לשום את שווי הפירות בדמים, וישתמש בפירות, וכשיגיע למקום שנמצאים שם עניים, יתן להם את הדמים. ודין זה ביארתי בספרי “ביכורי שדה” פרק שני ה”י, עי”ש].