רבי דוד בן ברוך הכהן אזוג זיע”א

מעשה אבות

שורש משפחתו של הצדיק רבי דוד בן ברוך הכהן אזוג זיע”א הוא מברוך בן נריה הכהן, רבו של עזרא הסופר ותלמידו המובהק של הנביא ירמיהו שקיבלו ממנו את תורתו. לאחר פטירתו נטמן ברוך בן נריה בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא. כמו כן ישנה מסורת שייחוס המשפחה מגיע לשמי רום עד אהרן הכהן ע”ה.

לאחר פטירתו היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן, שם הגיעה המשפחה להרי האטלס שבמרוקו, שם קבעו את מושבם על התורה ועל העבודה דור אחר דור עד רבי פנחס הכהן שהיה חי במאה הרביעית.

בכל הדורות והתקופות הם היו אנשי מופת אנשי מעשה, הזוהרים באור התורה למען הכלל ולמען הפרט, וכל מעשיהם, התנהגותם, הגיגיהם היו לסמל ולמופת לדורם ולדורות הבאים.

במרוצת הדורות הגיעה שלשלת המשפחה עד הרב הגדול והמקובל הנקרא בפי הכל “רבי ברוך אלכביר”, כלומר, רבי ברוך הגדול, ורבי ברוך הנז’ הניח בנו אחריו הלא הוא הצדיק רבי דוד בן ברוך הכהן אזוג.

כשנולד רבי דוד בן ברוך הבחין אביו הקדוש שהילד הוא קדוש בקדושה גדולה, וחתום על מצחו של בנו שם ש-ד-י. הוא גזר על בני המשפחה שלעולם לא יוציאו מהבית את בנו בלא כיסוי ראשו ומצחו עד העיניים, כיון שאם אדם שלא ראוי יביט במצחו -מיד הוא יכול להינזק.

ומחמת סיבה זו עזבה המשפחה את הרי האטלס, ומעשה שהיה: כשרבי דוד הקטן יצא לשחק עם בני גילו ובן השר גם הוא שיחק עם הילדים, לפתע זרק בן השר אבן אל הבן של האדמו”ר הקדוש רבי ברוך, הלה הסיר את הכיסוי מעל מצחו והביט בבן השר הערבי ובן השר התעוור. מיד לקחו אותו לאביו. שאל השר: האם מישהו נגע בו? ולאחר חקירה הילד הודה שזרק אבן על בן הרב.

הלך השר וביקש מחילה מהילד ומאביו, ואמר לאביו שיבחר לו מקום ישוב אחר לשכון בו ולהקים בו ישיבה, וההוצאות מדי חודש בחודשו יסופקו מהשר. רבי ברוך בחר לו את הכפר ‘אולאד בר רחיל’ הנקרא גם ‘אגזו נבאהמו’ באזור הנקרא ‘תנזרית’ שתחת מחוז תארודאנת.

ואכן הרב וישיבתו היו מקבלים מדי חודש כל הצריך מאותו שר. כך ישבו ועסקו בתורה ובעבודת השם בלא מפריע.

רבי ברוך נלב”ע בכפר ההוא, ובנו רבי דוד בן ברוך המשיך בדרכי אבותיו הקדושים והטהורים. מלבד גדולת תורתו של הצדיק רבי דוד בן ברוך התפרסם גם במדת החסד שחרגה מעבר לכל המקובל הוא לא היה משהה פרוטה ללון בביתו, אלא היה מחלק הכל לעניים. כמו כן הוא תקן הרבה תקנות בדרום מרוקו ורבים השיב מעוון.

שמע קדושתו התפרסם בכל רחבי מרוקו כצדיק וקדוש, ורבים פנו אליו לבקש עזרה ועצה ולהתברך מפיו. גם לאחר מותו שמו השפיע על כל הסביבה.

רבי דוד נשא לאשה את בתו של הרב הגאון המפורסם ר’ כליפא בן מלכא זצ”ל מאגאדיר, בעל מחבר הספר ‘כף נקי’ וספרים חשובים נוספים.

רבי דוד בן ברוך נלב”ע ביום ג’ טבת תקמ”ה בכפר בו חי ‘אולאד בר רחיל’ ומנחתו כבוד בבית החיים הסמוך שנמצא בכפר “תלתא דמנבהא”.

הניח בן אחד, רבי ימין כהן אזוג שקבור לידו. נכדיו הם הצדיקים המפורסמים רבי דוד בן ברוך (השני) הידוע בכינוי ‘באבא דודו’ שמקום קבורתו בעיר תארודאנת, ורבי פינחס כליפא הכהן אזוג בנו של רבי ימין, ומקום קבורתו בעיר מרקש.

הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי יד רבים בקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס, והם אצל נכדיו היום. בשנת תשס”א הוציא לאור מכון ‘הספרייה הספרדית – אור המערב’ את הספר ‘לדוד ברוך’ מגוף כת”י המיוחס אליו שהיה בידי משפחתו (הבאנו מדבריו במדור מילתא דחסידותא).

מדי שנה במוצאי חג החנוכה מתקיימת בקברו הילולא רבתית אשר אליה נוהרים מאות רבות מכל רחבי העולם, על ציונו נבנו בתי כנסת מקווה וחדרי אירוח עבור באי ההילולא הבאים לשמוח לכבוד הצדיק ולכבוד תורתו. זיע”א.

מתורתו של הצדיק

חשיבותה הנפלאה של מצוות הצדקה שבזכותה נגאל

הנביא ישעיהו אומר: “סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה חברו נושאי כלי ה’ כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלהי ישראל”.

ופירשו המהר”ם אלשיך והרד”ק שכוונת הנביא היא לומר שיחזרו בתשובה ושיטהרו מן העונות כיון שבלתי תשובה אי אפשר ליגאל וזהו “סורו סורו” וכו’ ועל ידי זה “הולך לפניכם ה'”.

ויש לשאול, הרי ביציאת מצרים מצינו שנגאלו אעפ”י ששם עבדו ע”ז ובבית שני ג”כ נשאו נשים נכריות ואעפ”כ נגאלו א”כ הכא נמי למה אינו גואלם בלתי תשובה, הרי קשה מאד שיחזרו כולם בתשובה שאין לב העם פנוי מעול הגלות כדי שיעשו תשובה שלמה? לזה אמר “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו”, דלא דמי גאולה זו לגאולת מצרים ולא לבית שני, שאז יציאתם הייתה בחפזון והגאולה הייתה ע”י שליח. ובבית שני ג”כ היציאה הייתה במנוסה שנשמטו א’ א’ מהגלות, אבל כאן בגאולה הזו נעלית היא מכל שאר הגאולות שהיא לא בחפזון כמ”ש “כי לא בחפזון תצאו” וגו’ כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלקי ישראל”.

וזהו דבר גדול שלא היה לעולמים, שאף שמצינו ביציאת מצרים שהקב”ה הולך לפניהם, מכל מקום תחילת אסיפתם לצאת הייתה ע”י משה רבינו ע”ה, אבל כאן מלבד שהולך לפניהם ה’ גם האסיפה ג”כ תהיה על ידו כמו שכתוב “מאספכם אלהי ישראל”, ומשום הכי אני מזהיר אתכם הרבה על התשובה שבלתי תשובה אי אפשר ליגאל שכיון שהוא בעצמו עתיד לעשות כל זה אינו כבוד של מעלה שיעשה כל זה אם לא תשובו בתשובה.

ויש לשאול, דמצינו לכאורה מקום אחר מדברי רבותינו ז”ל, שנראה שחולק על זה, דאיתא במדרש על הפסוק בישעיהו: “אני מדבר בצדקה רב להושיע”, וזה לשונו: דרש רבי לוי מאי דכתיב מי זה בא מאדום וכו’, אני מדבר בצדקה רב להושיע. לעתיד לבא כשיבוא הקב”ה לכלות את האומות מן העולם באים כל השרים של מעלה ואומרים לפני הקב”ה רבש”ע כלום יש לפניך משוא פנים? מה נשתנו אלו מאלו? הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים. והללו מגלי עריות והללו מגלי עריות. הללו עובדי ע”ז והללו עובדי ע”ז.

אומר הקב”ה למיכאל סניגורן של ישראל החזר להם תשובה, באותה שעה מיכאל משתתק, שנאמר: “ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול”, ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר: “עמדו ולא יכלו לדבר”, אמר הקב”ה למיכאל נשתתקת? – “אני מדבר בצדקה”, באיזה זכות אני גואלם בשביל הצדקה שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו השמים והארץ. וזהו “אני מדבר בצדקה רב להושיע”.

הרי להדיא שאף על פי שישראל עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים, אפילו הכי הם נגאלים. ואעפ”י שאינו כבוד של מעלה בלתי שיעשו תשובה מ”מ הם נגאלים, וא”כ לכאורה צריך לומר שהם מדרשים חלוקים, האם תנאי הגאולה הוא התשובה או מעשה הצדקה שעושים ישראל.

ומכל מקום יותר נראה לומר דלא פליגי, והטעם דמצות הצדקה אם עשאוה כתקנה כזאת שוב לא שייך לומר שאינו כבודו של מעלה שיבוא הקב”ה להוציאנו מן הגלות, דנהי שלא עשו תשובה, מכל מקום עשו מצוה אחת גדולה שבשבילה נתקיימו שמים וארץ. והקב”ה משים דגל מצוה זו לפנינו ובזה הוא בא בעצמו להושיענו, באומרו: ‘צאו וראו מה בין בני לבין אומות העולם’ דזכו למצוה גדולה כזאת דבשבילה מתקימים שמים וארץ, כמ”ש “אני מדבר בצדקה רב להושיע”, כלומר, דמצוה זו כל כך גדולה שהיא לבדה כדאי להושיע אותם.

באופן דנמצינו למדים דכדי שיגאל אותנו הקב”ה בעצמו אין התנאי ההכרחי הוא רק תשובה דעל כל פנים כשיזכו למצות הצדקה כתקנה מיד הם נגאלים והקב”ה בכבודו בא להושיענו דאז אין חסרון כבוד כיון שהולך לפנינו מצות הצדקה.

(ספר לדוד ברוך פרשת ויקרא להצדיק רבי דוד בן ברוך זיע”א)