(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 14 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

ראיתי בגליון הקודם את הדיון, אודות חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי  בשטר מכירת החמץ, ללא ידיעת הבעלים, ואת תשובתו של הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א, והנה כשנתקבלה שאלה זו אצל מרן שליט”א היה נראה לי פשוט שאין לברך על פדיון הפטר, כיון שיש צדדים גדולים לפטור. וכיון שראיתי שהרה”ג הנ”ל כתב לחייב פדיון עם ברכה, ע”כ אמרתי שאשנה פרק זה.

הווא עובדא באדם הגר במושב, שחשקה נפשו לקיים מצוות “פדיון פטר חמור”. והלך וקנה אתון צעירה, וגידלה עד ללדתה את הפטר חמור, ושש ובא לקיים המצווה. והנה רב המושב העיר תשומת לבו, שכל מה שעשה לא הועיל כלום, בהיותו ובמושבים נהוג שיחד עם מכירת החמץ ממנים את הרבנות למכור את כל הבהמות המבכירות, כדי להנצל מדין “בכור בהמה”, וממילא גם האתון המבכירה בכלל. והדבר נעשה ביתר פרוט בשטר המכירה לגוי, ששם נכתב מפורש שמוכרים גם את הבהמות הטמאות המבכירות. וא”כ בחמור הנולד אין מצוות “פדיון פטר חמור”, משום שיש לו שותפות עם הגוי. והחקלאי טוען לעומתו שלא עלה כלל בדעתו למכור את החמור, שהרי כל קניית החמור היתה אך ורק לשם קיום המצווה ולא לצורך אחר, וכעת עלינו לדון אם טענתו טענה, ואפשר לו לקיים מצוות פטר חמור אם לאו.

א. ולכאורה נידון דידן דומה למה שהובא בשו”ת הרשב”א (ח”א תרכ”ט) בדין ע”ה שבא לגרש אשתו  בבי”ד ואמרו לו שיפרע לה את כתובתה, וטען שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה, ונשאלה שאלה זאת לפני רבנו מאיר ואמר ששומעין לו. והרשב”א חלק עליו וסובר שאין שומעין לו, שא”כ לא הנחת חיוב לע”ה וכולם יטענו כן, וסיים ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.

והרמ”א באבהע”ז (סי’ ס”ו סי”ג) הביא את הרשב”א להלכה, וכן מרן פסק כדבריו בב”י במקום, וכן בחו”מ (סס”א סי”ג). ולפי דברי הרשב”א האלו אין יכול לומר שלא נתכוון על הבהמות הטמאות אלא רק על הטהורות, כיון שלשון השטר “כל הבהמות” כולל הכל. ואפי’ לדעת רבנו מאיר (הרמ”ה) שסובר ששומעין לו כתב הכנה”ג (אבהע”ז ס”א הגב”י לח’) בשם המהר”ם די בוטון שדוקא בתנאים שבכתובה שומעין לו, אבל בעיקר סכום הכתובה גם הרמ”ה מודה שאין שומעין לו שמסתמא ידע.

עוד כתב שם הכנה”ג (אות ל”ט) בשם מהר”ר בצלאל (סי’ כ”ה) שזה דוקא כגון בכתובה שהעדים חותמים על התחייבותו והוא אינו חותם [כיום נוהגים שגם החתן חותם], אלא רק מתחייב. אבל כאשר הוא חותם, גם רבינו מאיר מודה שהחיוב חל ואין נאמן לומר שלא הבין על מה הוא חותם.

אח”כ ראיתי ביביע אומר (ח”ג אבהע”ז סי’ י”ג) שהביא סברא  זאת מדיליה וחיזקה ממש”כ הב”י (חו”מ ר”ס מ’) בשם הריטב”א בדין עורר על השדה והוא חתום עליה בעד, שאינו נאמן לטעון אח”כ ששדה זאת שלו ושלא שם לב כאשר חתם. וכן דימה זאת שם לכותב וחותם שט”ח לחברו שאע”פ שיודעים העדים שאין הוא חייב כיון שחתם חייב לשלם. וסייע סברא זאת מתשובות המיוחסות לרמב”ן (סי’ ע”ז) וכן נמצא בשו”ת הרשב”א (ח”א תתקפ”ה) בשטר שנעשה בכתובות עכו”ם והוא חתום עליו שחייב לשלם, אע”פ שאינו יודע לקרוא כתב זה. וכן פסק מרן (חו”מ סי’ מ”ה סעיף ג’).

ואם כך בנידון דידן ג”כ לא יוכל החקלאי בעל האתון לטעון ולומר לא התכונתי למכור האתון, כי אדרבא קניתיה לצורך קיום המצווה, כי חתימת ידו על ההרשאה למכור כל בהמותיו המבכירות לגוי היא חתימה המחייבת, ואין יכול לומר לא הבנתי. וכאן זה ביתר שאת שהרי יודע לקרוא, וכתוב מפורשות “כל הבהמות המבכירות” שהוא מרשה את הרב למוכרם לגוי, וכל התנצלותו היא שלא שם לב שזה כולל גם את אתונו.

ב. אמנם יש להביא ראיה שלא חלה המכירה מחמת שלא נתכוון למכור את חמורו מדברי שו”ת הרשב”א (אלף קנ”ו) שכתב בבעל ואשתו שהיה ביניהם דין ודברים למי שייכת שדה מסויימת. והביא הבעל ראיה מכתובתה שמצוין שם מצב השדה שהיא שלו. והאשה טוענת לעומתו שלא שמה לבה למה שכתבו בכתובה ששדה זאת שלו. וכתב שם הרשב”א שטענה יפה טוענת שלא שמה לבה לזה, שאנן סהדי שאין כלה מרגשת, וסומכת על אחרים, ואם מהני העדים החתומים, עדים לאו אכולא מילתא מסהדי, הא חזינן מדברי הרשב”א שאם טוען שלא שם לבו, טענתו טענה.

אך כבר הכנה”ג (אבעה”ז סי’ קמ”ט הגב”י ח’) עמד כאן על סתירת דברי הרשב”א והביא דברי מהר”י הלוי (סי’ נ”ז) ליישבם שנדון רשב”א שהובאו לעיל (סי’ תרכ”ט) מדובר בסכום הכתובה והתנאים, ובזה כולם שמים לבם, משא”כ נדון הרשב”א בתשובה זאת (אלף קנ”ו) הוא שציין את גבול השדה, ציין שמצר השדה שלו, ולא שמה לבה, א”נ רק בכלה כתב הרשב”א כן שאינה מרגשת.

וכתב מרן ביביע אומר (שם אות ד’) שלפי זה יוצא שלש חלוקות. א. בעיקר כתובתה לכ”ע אין יכולים לבא בטענה שלא שמו לבם. ב. ענינים אחרים הכלולים בכתובה גם הרשב”א מודה ששומעים לו. ג. תנאים שבשטר הכתובה להרמ”ה שומעין לו, ולהרשב”א אין שומעין לו, וכן הלכה. וגם מצרי השדה מש”כ הרשב”א כן זה רק בכלה ולא באיניש בעלמא. זאת ועוד שכאן לא רק העדים חתמו על השטר אלא הוא עצמו (החקלאי) חתם על השטר, ובזה אפשר שגם בנדון הרשב”א אם הכלה הייתה חותמת על כתובתה לא היתה טענתה טענה.

ג. אולם יש לכאורה לומר שהרי קיי”ל אין שליח לדבר עברה, וכבר פסק מרן לגבי פטר חמור (יו”ד שכ”א כ’) וז”ל: שותפות העכו”ם פוטר בו וכו’. אלא שאסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו, כיון שאפשר  בפדיה או עריפה עכ”ל. ומקורו טהור מדברי הרא”ש (בכורות ג, ב), וא”כ ממילא כל מנוי השליחות התבטל והמכירה לא חלה לגבי הפטר חמור. וכ”פ החזו”א (שביעית כ”ב ב’).

אולם בזה כאשר אמרינן אשלד”ע אם המעשה בטל או לא, הדבר תלוי בשני תי’ התוס’ (ב”מ י’ ע”ב ד”ה באמר לישראל) דלתירוצם הא’ המעשה קיים ורק המשלח אינו חייב. ולתירוצם הב’ גם המעשה גופו בטל. ובש”מ שם משמע דעת רבנו פרץ שהמעשה קיים וכן נראה דעת המאירי להלכה על הגמ’ הנ”ל. ובנתיבות המשפט (חו”מ קפ”ב סק”א בבאורים) הביא שכן דעת רוב הפוסקים.

אולם בשו”ת נודע ביהודה (קמא אבעה”ז ע”ה) כתב שאפי’ לתי’ א’ שהמעשה קיים זה דוקא שאין מעשה העברה נגמר במעשה השליח, אבל כאשר במעשה השליח נגמר מעשה העבירה, לכ”ע אין השליחות קיימת. ולעומתו דעת הנתיבות לעיל ושו”ת “מנחת עני” (סי’ ס”ח) שלדעה א’ בכל גוונא המעשה קיים, אפי’ שמעשה העברה נגמר בשליחות. ועוד יש לומר שהמעשה קיים על פי דברי הגאון רש”י זווין בספרו “לאור ההלכה”, שהעיר שלפי דברי הרמ”א (חו”מ ס”ס שפ”ח) בדין מוסר שאמר לישראל המוחזק בכך למסור חברו שחייב, ולא אמרינן בזה אשלד”ע כיון שהוחזק בכך למסור. ומקורו הוא מדברי התשב”ץ (אמנם הש”ך במקום חלק על דברי הרמ”א ובפ”ת שם הביא שהשבות יעקב דחה ראיותיו והסכים לדעת רמ”א) וא”כ הכא שבשטר מכירת הרבנות לגוי מפורש  שמוכרים גם את הבהמות הטמאות אין יכולים לומר שמעשה השליחות בטל שהרי הוחזקו למכור גם הטמאות. (רוב ככל הדברים אלו מצוטטים מתשובת מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט”א בתשובתו ב”קול סיני”).

אבל לענ”ד גם לולא כך המכירה אינה כלל עבירה שהתוס’ (שם ד”ה דקא מפקע) והרא”ש כתבו בשם ר”ת שכל האיסור למכור הבהמה שמפקיעו מקדושתו זה כשמוכר אוזן העובר, אבל כאשר מוכר את אוזן האם (או לפחות דבר שתלויה בו הנשמה כגון וושט) אין בכך כל איסור ומותר. ומש”כ הרא”ש במסקנת הדברים שמ”מ לגבי חמור אסור להשתתף כדי להפקיע קדושתו ולא ירד לחלק בין בגוף האם לשותף בגוף העובר נלע”ד שכתב כן “מהיות טוב אל תקרי רע” אבל לא שאין אפשרות באופן המותר.

ד. עוד יש לעיין כאן שהרי פסק מרן (חו”מ ר”ז ג’), שמי שמכר שדהו ופי’ שמוכרה כדי לעלות לא”י ולא נסתייע לעלות, המכר בטל, דהוי כמתנה שע”מ שיעלה מוכרה, ובאם לא יעלה לא מוכרה. וא”כ לכאורה ה”ה הכא, שהרי כל הרשאתו למכור הבהמות היא כדי להנצל מאיסור של “בכור בהמה” ואם בעצם המכירה הוא עושה איסור של מכירת בהמה טמאה שמבכירה שאותה אסור למכור, או לכה”פ עדיף שלא ימכור אלא יפדנה, פשיטא שלזה לא נתכוון, ולפי”ז לא חלה המכירה.

אולם דבר זה לא יכון שרמ”א במקום שהביא שכל מה שמועיל “גילוי מילתא” רק בקרקעות אמרינן כך, אבל במטלטלין לא מהני גילוי דעת, עד שיפרש את תנאיו. ומקורו מדברי רש”י (כן הביא הרא”ש בשמו קידושין סי’ ט”ו) וכתב הב”י שכן דעת הר”מ התוס’ והמרדכי עיי”ש בב”י. גם בהמשך דברי הב”י שם בדעת ר”ת כתב שכן דעת שאר המפרשים ולא ציין חולקים כלל. (אם כי בסימן ר”ל הובאה מחלוקת בין ר’ יונה לר’ חננאל ורמ”ה בלוקח יין ע”מ למוכרו והוזל, שיכול לחזור בו שלא על דעת כן קנה. מ”מ כבר כתב שם הדרישה שר’ יונה שחולק במטלטלין שיכול לחזור בו, זה בדווקא “בלוקח” שכל כוונתו למכור ולהרויח, משא”כ “במוכר” מטלטלין שבכל גוונא מוכר עיי”ש).

ה. ובעיקר טענת החקלאי בעל החמור שלא הייתה כוונתו למכור החמור, שהרי אדרבא כל קניית החמור הייתה כדי לקיים מצוות פדיון פטר חמור. לכאורה יש סמך לטענתו מדברי התוס’ (כתובות צ”ז, ב ד”ה זבין) שכתבו שיש שלשה חילוקים במו”מ, יש דברים שחייבים לפרש התנאי, יש דברים שמספיק גילוי מילתא ודלעיל, ויש דברים שדי לנו באמדן דעת דמוכח טובא, וכגון מי שהלך למדה”י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואח”כ בא בנו, שר’ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב (ב”ב קל”ב). וכן השטר מברחת (כתובות ע”ח, ב) וכן פסקו הרא”ש והר”ן וכן דעת המאירי במקום, אמנם בביאור רש”י (שם) מוכח שהיה תנאי מפורש. ובתוס’ (שם ד”ה כתבינהו לברתא) מסבירים שהיה גילוי מילתא, מכל מקום מרן (אבעה”ז צ”ו ז’) הביאם להלכה ומוכח מלשונו שדי באומדן דעת. וכ”פ הרמ”א (חו”מ ר”ז ד’) וכ”פ מרן (חו”מ סי’ רמ”ו א’) לגבי מי שהלך בנו למדה”י.

אבל נראה שגם כ”ז לא יעלה ארוכה לקיום המצווה משום שלא שייך לומר שכאן הוי אומדן דעת שמוכח טובא, שהרי עינינו הרואות שבשטר המכירה של הרבנות לגוי מפורש שמוכרים גם הטמאות, ומוכח שיש שאינם חפצים או מתעצלים בזה, וא”כ מאן לימא לן בבירור שאצלו אכן המצב שונה אם לא ביאר דבריו.

זאת ועוד שכתב ערך השלחן (חו”מ רמ”ו א’) שאין אנו עושים אומדנות מדעתינו אלא מה שאמרו לנו חז”ל וכיו”ב, וציין למש”כ מרן בחו”מ ת”ח, ולפי”ז יותר מהמקרים הנ”ל אין בידנו לעשות אומדן דעת. עוד נלע”ד כמו שבגילוי מילתא דעת המפרשים וכ”פ מרן ורמ”א שהובאו לעיל, שזה רק בקרקעות, ה”ה וק”ו כאשר מדובר “באומדן דעת” שזה יהא רק בקרקעות, אך לא מצאתי כן מפורש בפוסקים.

ו. אחרי כתבי כ”ז ראיתי תשובתו של הגאון ר’ שלמה משה עמאר שליט”א שכ’ בארוכה, ודעתו שחייב לעשות מצוות פטר חמור, מחמת שסובר שכל המכירה לא חלה, ועיקר סמיכתו בתשובה הוא מחמת שבהרשאה של בעל החמור לרבנות למכור לו, לא צויין שמוכר את הבהמות הטמאות, אלא כתוב בסתמא וז”ל “כל הבהמות המבכירות” אשר ברשותנו וכו’. בכדי שלא להכשל באיסור בכור ולהנצל מאיסור מוקצה ולהשכיר את כל המקומות וכו’. ע”כ. וזה שלא כמו שכתוב במכירת הרבנות לגוי שמפורש שמוכר ג”כ את הבהמות  הטמאות. וכתב ע”ז הגר”ש עמאר שליט”א שלא מבעיא שהחקלאי לא נתכוון למכור את האתון, אלא גם בהרשאה עליה חתם לא הרשה את הרבנות ע”ז, והוסיף ואף שכ’ “כל הבהמות” אין כוונתו לבהמות הטמאות אלא כוונתו להרבה בהמות טהורות שברשותו, ועוד שיש כמה סוגי בהמות וכו’. וסיים מ”מ נראה יותר שנתכוון לבהמות הטהורות בלבד, משום שבכל המקומות ששמענו מוכרים רק הטהורות וכמעט שלא שמענו שמוכרים את הטמאות עכ”ד.

ואחרי העיון שוב ושוב בדבריו לא הוברר לי למה סמך סמיכה בכל כוחו שלשון “כל הבהמות” כולל רק הטהורות, וכי אדם שימכור לחברו כל בהמותיו בשטר אין הלשון כולל גם סוסים וחמורים שהם בהמות טמאות ?! וגם בגלל שהוסיף בלשון השטר שלא יכשלו באיסור בכור ולהנצל מאיסור מוקצה, הרי גם בחמור יש איסור שלא לעבוד בו קודם הפדיון. ואיסור מוקצה לגבי חלב חמור, שאמנם הוא אסור בשתיה אך יכול למוכרו לגוי. ואע”פ שאינו מצוי מאי נפ”מ. ועוד שאפשר לומר שלגבי החליבה נתכוון לגבי הבהמות הטהורות, ולגבי איסור הנאה נתכוון לחמור שהוא מיועד לעבודה.

ומש”כ שיניחו החמור כך בלא פדיון הוא רחוק מלהאמר, ק’ שהרי בגוף תשובתו הביא שכן נהגו ברבנות רחובות שכתוב מפורש בשטר המכירה למכור הטמאות, כי ראו שאין האנשים מקפידים לקיים המצווה ונכשלים. וא”כ למה זה כל כך רחוק מלהאמר.

וכן מש”כ בהמשך שאפי’ היה כתוב בהרשאה מפורש שימכרו גם את הבהמות הטמאות יכול לטעון שלא שם לבו לכך ולא נתכוון לעשות איסור. וכן בהמשך דבריו שכל מכירת הבהמות באה רק  כאגב למכירת החמץ ולכך לא שם לבו. לענ”ד אי אפשר לומר כן אחרי שחתם מפורשות שהוא מוכר, לומר שלא שם לבו, וכמו שפרטתי לעיל והבאתי מסקנת עט”ר הראש”ל הגאון רבנו עובדיה יוסףשליט”א שיש ג’ חילוקים מתי יכול לטעון שלא שם לבו.

ומש”כ בסוף דבריו להוסיף בזה סברא חדשה, שכאשר אין  נפ”מ של ריוח והפסד למוכר ולקונה וכל הקניין הוא רק לצאת ידי שמיא  שלא יכשל בעבירה, נאמן לומר שבזה לא היתה כוונתו. יש לזה קצת סמך מדברי הגהות אלפסי (פ’ אלמנה ניזונית) הביאם הרמ”א (חו”מ ר”ז ב’) וגם לענ”ד נראית סברא זאת נכונה, אך מאחר שזה נאמר רק לסניף א”א לסמוך על סברא זאת לחייב עשיית הפדיון  פטר חמור. וע”כ אף שבודאי יש לעשות את הפדיון, מ”מ נלענ”ד שכיון שיש צדדים גדולים לפטור וכנ”ל, ע”כ יפדה אך ללא ברכה.

הנה הדברים היו לפני מו”ר הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א, ולאחר עיון היטב בדברי הרה”ג הכותב שליט”א, אמר לי שאינו רואה מקום לחזור בו ממה שכתב, והעיקר כמו שכתב שם למסקנת הדברים שיש לפדות “פדיון פטר חמור” עם ברכה כדת, שהעיקר שמכירת הרב, לא חלה. ועוד חזון למועד אי”ה.

ש.ז. רווח

לתשובת מו”ר הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א בעניין חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי בשטר מכירת החמץ ללא ידיעת הבעלים  לחץ כאן