המעשר כמה מינים ביחד ומיעט בתרומות של מין אחד האם יכול להשאל אצל חכם על מין זה בלבד

(המעשר כמה מינים ביחד ומיעט בתרומות של מין אחד – פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 16 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

הרב סעדיה קרסנטי

מעיה”ת נתיבות ת”ו

שלום רב!

אודות שאלתך באחד שהפריש תרו”מ מכמה מינים בבת אחת, ולאח”ז נמצא שבאחד מהמינים נטל פחות מהשיעור הנצרך דהיינו פחות מאחד ממאה ומעט יותר לתרומות, ושוב רוצה הוא להשאל על מעשרותיו על אותו מין בלבד, האם יכול הוא? או דילמא אם ישאל על המעשרות נמצא שכל מעשרותיו על כל המינים בטלים למפרע, ובנידו”ד הנ”ל אכל משאר המינים כבר, ואם ישאל על מעשרותיו נמצא ח”ו כאוכל טבלים. ונפשו בשאלתו כיצד לנהוג הלכה למעשה?

הנה בטרם אענה לגוף השאלה נשנה דין זה של שאלה בתרומות ומעשרות.

א. שנינו בגמ’ מס’ נדרים (דף נ”ט ע”א) וז”ל… והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב וכו’, אמרי’ בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה. עכ”ד הגמ’. ומבאר שם רש”י (בד”ה הרי תרומה) וז”ל: שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת, יכול להשאל עליה לפני חכם ולומר לו, לא היה בדעתו ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה, ואפילו הכי בטלא ברובא דתנן וכו’, עכ”ל רש”י ז”ל. ובהמשך בד”ה ומשני הא כתב וז”ל: דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה איניש ולא דמי לקונמות. עכ”ל.

הרי למדנו מסוגיא זו, שהמפריש תרו”מ וטעה בהפרשה משום מה, יכול להשאל עליה אצל חכם וכדין נדרים.

והר”ן שם (בד”ה והרי) כתב שישאל ע”י פתח או חרטה כשאר נדרים. והנה סוגיא זו נשנתה גם במס’ עירובין (דף ל’ ע”ב) וכתב שם רש”י בד”ה מיתשיל עליה וז”ל: ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך והקדש טעות אינו הקדש. עכל”ה.

והנה מה שכתבה הגמ’ בנדרים שם שאחר שישאל עליה בטילה היא ברוב, עי”ש בגירסת הגר”א באות א’, שמוחק תיבת “ברוב” שכן תרומה בטלה בק’ עי”ש. וכמסקנת סוגיות אלו פסק הרמב”ם בהלכות תרומות (פ”ד הי”ז) וז”ל: וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן ה”ז נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור אליו כמו שהיתה, עד שיפריש פעם שניה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות. עכ”ל הרמב”ם ז”ל. וכ”פ להלכה מרן בשולחן ערוך (יו”ד סי’ של”א סעי’ מ”ח) עי”ש.

ב. והנה לשונו של הרמב”ם כפי שציטטנו לעיל “תרומה ומעשרות” וכן גרס בדבריו מרן בכסף משנה ובב”י סי’ שכ”ג בבדק הבית. וכן הוא גירסת הרדב”ז על הר”מ שם. וכ”כ מרן בשו”ע שם. ואמנם יש גירסאות ברמב”ם שכתוב “תרומה או מעשרות”. ואמנם כפי הנראה אין בכך כל נפקא מינא שהעיקר להלכה שיכול להשאל גם על תרומה וגם על מעשר, שכך נראה להדיא לשונו של רבינו הרמב”ם ז”ל שהזכיר מעשרות ולא הגביל דוקא תרומה, וזה אע”ג ששנינו בסוגיות הנ”ל בגמ’ שהזכירו דוקא לשון תרומה מ”מ ס”ל לרבינו הרמב”ם שאין נפק”מ בהכי ואף אם טעה במעשרות יכול להשאל עליהן. וכן הזכיר רש”י ז”ל עמ”ס נדרים שם “תרומה ומעשר”. וכ”כ להדיא בתוס’ פסחים (מ”ו ע”ב – בד”ה הואיל אי בעי) שגם במעשר שני או בעי מיתשיל עליה. וכן כתב הרב המאירי ז”ל עמ”ס נדרים (דף ע”ח ע”א בד”ה ומה שיצא לנו) וז”ל: וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות כל זמן שהן עדיין בידו ר”ל שלא ניתנו לכהן או ללוי או לגזבר וכו’ עכ”ד, הרי לך שכל הני רבוותא ס”ל שמהני שאלה הן בתרומות והן במעשרות.

אלא שהמאירי עמ”ס שבת (דף קכ”ז ע”ב בד”ה כבר ביארנו) כתב וז”ל: ויש אומרים שאי אפשר לישאל אלא בתרומות הואיל ותרומה ניטלת באומד ומחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אבל מעשר שאינו ניטל במחשבה אא”כ הפרישן אינו יכול להשאל עליו עכל”ה.

והנה עיקר סברתם של אותם יש אומרים הוא מהאי דין שתרומות אפשר ליטלם במחשבה, ואילו מעשר אינו ניתן במחשבה. והאי סברא דמאומד אינה עיקר שהרי תרומת מעשר קי”ל להלכה שניטלת במידה ולא באומד (וע’ עוד לקמן), וכתב המאירי “תרומות” והיינו גם תרומ”ע, אלא שעיקר הטעם והחילוק בין תרומות למעשרות, שאלו ניטלים במחשבה, ואלו לא. וכיוון שאלו חייבים בהפרשה ולא סגי במחשבה א”א לישאל עליהן.

אלא שעל עיקר דין שניטל במחשבה, מצינו בזה מחלוקת בין הפוסקים. שהרמב”ם ז”ל כתב (הל’ תרומות פ”ד הל’ ט”ז) וז”ל: המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין. הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה שנאמר “ונחשב לכם תרומתכם”, במחשבה בלבד תהיה תרומה. והביא שם המהר”י קורקוס (בד”ה הפריש) את הסוגיא בגיטין ובמנחות, אבא אלעזר בן גימל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר, כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. עכ”ד הגמ’. וכותב המהרי”ק וז”ל: ואע”ג דבאומד אין הלכה כאבא אלעזר, במחשבה קיי”ל כותיה דלא פליגי רבנן עליה אלא באומד אבל במחשבה מודו דהא קרא דכתיב  ונחשב, בתרומת מעשר כתיב, עכ”ד. הרי שדעתו שהרמב”ם ס”ל שתרו”ג וגם תרומ”ע שניהם ניטלים במחשבה. וכ”כ הרדב”ז שם בד”ה הפריש תרומה, עיי”ש. וכן כתב המנחת חינוך (מצוה שצ”ו), והוסיף וכתב: והא דלא כתב הר”מ ד”ז דמחשבה גבי תרומת מעשר, סמך עצמו דתרומת מעשר שוה לכל דיניו לתרומה גדולה רק בדברים שנתפרשו להדיא. עכ”ד. הרי לך שלהדיא הכי ס”ל בדעת הר”מ.

אלא שמצינו שי”א שבתרומת מעשר אין מועיל הפרשה במחשבה ורק בתרומה גדולה מהני, והכי ס”ל להרמב”ן (סוגיא דגיטין ל”א) שרבנן פליגי על אבא אלעזר בן גמל וס”ל שתרומ”ע אינה ניטלת במחשבה, וכוותיהו קיי”ל להלכה. ועי”ע ברשב”א ובריטב”א שם. אלא שכאמור להלכה תרומ”ע ניטלת במחשבה וכך נפסקה ההלכה.

ג. והנה עד כאן לא דיברנו אלא בדין תרומה גדולה ותרומת מעשר, אך לענין שאר מעשרות מצינו בזה מחלוקת פוסקים, שהנה המנחת חינוך שהזכרנו לעיל כתב בהמשך דבריו וז”ל: ועי’ בתוס’ גיטין שם שכתבו דבכל המעשרות הדין כן, אע”פ דונחשב גבי תרומה כתיב, עי”ש שמביאין ראיות לדבריהם. וגם הרמב”ם מודה לזה, וסמך על מ”ש בפ”א ממעשר דכל מה שאמרנו בתרומה וכו’ ה”ה במעשר ע”ש. עכ”ל.

הרי שהוא למד שהכי ס”ל להרמב”ם שכל המעשרות נמי ניטלות במחשבה. ואמנם כפי שראינו לעיל כתב המאירי עמ”ס שבת שבמעשר לא מהני שאלה שכן אינו ניטל במחשבה. וכן נראה להדיא שס”ל להרב המבי”ט בספרו קרית ספר על הרמב”ם (פ”ז הל’ מעשר) שכתב בזה”ל: וקביעת מקום בדיבור בלא הפרשה במעשרות מהני מדאורייתא דאע”ג דתרומה וקדשים הוו שני כתובין הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו, היינו לענין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, אבל קבע מקום בשפתיו, אין קפידא אפילו בכל המעשרות לאכול בלא הפרשה, דמחשבה בלחוד הוא דמרבינן בתרומה מדכתיב ונחשב, משמע דבדיבור אפילו מעשרות נמי. עכ”ד. הרי שהוא ז”ל למד, שדוקא לענין תרומה אנו לומדים מהפסוק שמועיל במחשבה כדכתיב ונחשב, אך לענין מעשרות לא מהני במחשבה, ורק בדיבור מהני אפי’ בלא הפרשה בפועל וכדבריו שם. וכפי הנראה מדסתם דבריו כך על הרמב”ם נראה שס”ל הכי בדעת הרמב”ם.

ואמנם מרן החזו”א רוח אחרת עמו (עמ”ס דמאי סי’ ט”ו ס”ק ה’), שהביא שם את דברי התוס’ במנחות דף נ”ד ע”ב (בד”ה ניטלת) שה”ה מע”ר שג”כ ניטל במחשבה. ואמנם הביא שם שהתוס’ בבכורות (נ”ט ע”א ד”ה כשם) הסתפקו שמא דווקא לריבר”י ס”ל שאיתקש מעשר לתרומה, ולענין מעשר שני ומעשר עני כתבו התוס’ במנחות שלא איתקש. ואמנם כותב שם החזו”א שאפשר שדוקא לענין אומד מחלקים בין תרו”ג ותרומ”ע לשאר מעשרות או למע”ש ומ”ע, אך לענין מחשבה אפשר דילפינן כולהו מהדי הדדי. והוסיף שם מרן החזון איש זיע”א, שכן נראה דעתו של רבינו הרמב”ם, שלא הביא דין מחשבה רק בתרומה ובשאר המעשרות סתם, ואילו היה דין המעשר חלוק לענין המחשבה היה מן החיוב לפרשו, וכן העלה החזו”א שם להלכה. [אלא שהחזוא שם בסוד”ה ואם, כתב לענין אם בירך המוציא ונזכר שלא הפריש מעשר כתב שיכול להפריש במחשבה תרו”ג ומעשר ראשון ותרומ”ע ומ”ש, ומיהו חילול מע”ש לא סגי במחשבה. ובסו”ד כתב שהיינו בדמאי אך בודאי צריך לברך על ההפרשה, ומותר להפסיק לצורך זה, ומוסיף החזו”א ואפשר דצריך להלחיש בשפתיו [היינו לנוסח ההפרשה – ש.ז.ר] שאין מברכין על מחשבה לחוד, וגם עיקר דין מעשר במחשבה לא מצינו בהדיא וראוי להחמיר, וכיון דראוי להחמיר ראוי להפסיק. עכ”ד. ולמעשה יש לדוק בדבריו הלכה למעשה].

וכדברי הרב החזו”א ז”ל הנ”ל, כתב מרן הגאון הרש”ז אויערבך זצ”ל בספרו מעדני ארץ (עמ”ס תרומות פ”ד הט”ז אות ג’) וז”ל שם: רבינו ז”ל לא זכר כלל אם רק בתרומה הוא דמהני מחשבה או גם במעשר? והביא שם את המאירי עמ”ס שבת הנ”ל שס”ל שלא מהני מחשבה במעשר. ואת דברי הרש”ש עמ”ס גיטין (דל”א ע”א) שס”ל בדעת התוס’ שדוקא לענין תרומות ומע”ר מהני מחשבה ולא לענין מ”ע ומ”ש. ומ”מ הגרשז”א זצ”ל במסקנת דבריו כתב בהמשך דבריו וז”ל: ולכן נראה כדאמרן דמפשטות דברי הפוסקים משמע שגם במעשר שני ועני מהני מחשבה, ואף בדעת התוס’ אפשר לדחוק ולפרש כן, וכן סובר רבינו הגר”א שכתב דרבי מאיר שאכל עלה של ירק מיירי בוודאי ולא בדמאי ומ”מ אמרו דילמא נתן עינו בצד זה וכו’, א”כ מוכח שסובר דגם מעשר שני ועני ניטלין שפיר במחשבה. ועיי”ש שהוסיף הגרשז”א זצ”ל טעם לדבר, ובהמשך כתב שגם לענין פדיון מעשר שני מהני במחשבה. [וזה לכאורה דלא כדברי החזו”א הנ”ל לענין פדיון מע”ש ויש לדוק בדבריהם ואכמ”ל]. וכן פסק להלכה הרב ערוך השולחן (העתיד הל’ תרומות סי’ ס”ה סעי’ ב’).

ובאמת יש עוד מקום לדון ולהאריך בעמדתו של כל אחד מהפוסקים ולהסביר את הסוגיות לכאן ולכאן, אלא שאין כאן המקום, רק שכפי שכתבו הפוסקים פשטות לשונו של רבינו הרמב”ם שמהני מחשבה גם לענין מעשרות וכך נפסק להלכה. ומכל זה נראה שלהלכה לא קיי”ל כאותם פוסקים שהוב”ד במאירי עמ”ס שבת הנז’, אלא שגם במעשר מהני מחשבה וממילא מהני גם שאלה וכן הוא לשון רבינו הרמב”ם וכ”כ להלכה מרן בשו”ע לענין מעשרות שג”כ מהני בשאלה, וכנז’ לעיל.

[וכאן איתי המקום להעיר שאע”ג שכתבנו שמהני להפריש תרו”מ במחשבה, ואע”ג דקי”ל כדעת רבינו הרמב”ם שאי”צ להוציא בשפתיו כלום ודי במחשבה בלבד ודלא כהפוסקים שחולקים, מ”מ כ”ז אם ציין במחשבתו מקום לכל תרומה ומעשר כדת וכדין דלא עדיף מדיבור. ולכן אותם שחושבים שהם זורקים מהפירות והירקות שהם קנו, כמות מסוימת ואומרים או חושבים שזה תרומה או מעשר, שודאי אין זה כדין ואין זה מהני. וידועה דעתו של הגרצ”פ פראנק ז”צל וכ”פ להלכה מרן הראש”ל הגרע”י שליט”א שאף אם יאמר שהכל יהיה מעושר ככתוב בנוסח שאין זה מועיל, ודלא כפי שכתב מרן החזו”א בספרו (עמ”ס דמאי שם אות ו’) עי”ש. ולכן צריך ללמד את האנשים האלו את נוסח ההפרשה כפי שכתבו מרן בשו”ע ואת ביאורו לבל יכשלו ח”ו באכילת טבל.]

ד. והנה השתא דאתינן להכי ברירא לן. שהטועה בהפרשתו יכול להשאל על מעשרותיו אצל חכם ויתיר לו החכם, וישוב ויעשר כדין. וסוגיא זו של שאלת חכם על תרומה, נשנתה גם בטוש”ע יו”ד (סי’ שכ”ג), וכתב שם מרן בבדק הבית את דברי הרמב”ם בפ”ד מהל’ תרומות הנז’ לעיל אודות המפריש תרו”מ וניחם עליהם, שהוא נשאל לחכם והוא מתיר לו, ומסיים מרן שם בבד”ה ומזה יש ללמוד למי שנתערבה חלתו עם עיסה אחרת עכ”ל. [ובבד”ה שלפנינו אין את סיום דברי מרן אלו, אלא שכבר העיר מרן החיד”א בברכ”י יו”ד סי’ שכ”ג אות א’ שהמדפיסים השמיטוהו, אך בבדק הבית שנדפס בפני עצמו נכתבו הדברים להדיא, ועי’ בחידושי הגהות שנדפסו על הטור]. ובדרכי משה סוס”ק ד’ הביא מתשובת מימוני סוף הל’ זרעים ג”כ כהאי דינא שאם חזרה ונתערבה החלה בעיסה ואין ק”א כדי לבטלה טוב לישאל עליה, דקי”ל יש שאלה בהקדש וכו’, ונראה לי דוקא כהאי גוונא שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת, אבל אם כבר נאכל העיסה אי אפשר לישאל עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל, כן נראה לי. עכ”ל הד”מ. וכדבריו אלה הוא כתב גם בהגהותיו על השו”ע סי’ שכ”ג, שאם לא אכל את העיסה ישאל לחכם עליה. וכתב ע”ז הש”ך שאם כבר אכל אי אפשר להשאל עליה והביא את דברי הד”מ שם. וסיים שם הש”ך ואע”ג דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים, מ”מ כיון דלהרבה פוס’ בטלה ברוב שרי, אבל טבל אסור לכו”ע. עכ”ד הש”ך.

ועמש”כ הש”ך שלהרבה פוס’ החלה בטלה ברוב, ע”י למרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א בספרו שו”ת יביע אומר (ח”א יו”ד סי’ כ”א) שכתב להקשות דמאי איריא חלת חו”ל משום שבטלה ברוב, הרי גם בחלת ארץ ישראל נכון שלא ישאל עליה, שהרי סוכ”ס אם ישאל עליה נמצא שאכל טבל למפרע, אע”פ שאינו אלא מדרבנן בזה”ז, מ”מ הוי חדא דרבנן אבל חלה הוי תרתי דרבנן שאיסור אכילת חלה היא מדרבנן, וגם כשנתערבה בעיסה מדאורייתא בטלה ברוב ואין צורך בקא’ אלא מדרבנן. וכתב ע”ז מרן הראש”ל שליט”א, וצ”ל דקושטא קאמר הש”ך משום דבחלת חו”ל מיירי, וה”ה לחלת א”י שאין לשאול על העיסה כשנאכלה, משום דטבל חמור מתערובת חלה, עכ”ד.

והן אמת שהש”ך לא כתב שבחלת חו”ל מיירי, אך מ”מ למד מרן הראש”ל שליט”א שמהא שכתב הש”ך שלהרבה פוס’ בטלה ברוב, ולא כתב באופן כללי שחלה בטלה ברוב מדאורייתא ורק מדרבנן צריך קא’ כדי לבטלה, מוכרח שלא התכון אלא על חלת חו”ל שס”ל לאותם פוסקים שבטלה היא ברוב ואינה צריכה קא’, ודוק. וע”ע בהגה’ מראה כהן על גליון השו”ע מש”כ על דברי הש”ך אלו.

ה. והנה על עיקר דין זה שאפשר להשאל על החלה, כותב הט”ז (שם על השו”ע ס”ק ב’), שמקורו מתשו’ מימוני הלכות זרעים בשם ספר המצוות, וכן הוא בהלכות תרו”מ שכתב בשו”ע לקמן של”א סמ”ח, שאפשר להשאל עליהן, ומקשה הט”ז מהמשנה דפ”ה דתרומות ששנינו לתרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין ירקבו, משמע דאין להם תקנה, וכותב שם הט”ז, ואילולי פה קדוש דסמ”ג הייתי אומר שהא שמהני שאלה בתרו”מ היינו כשניחם מצד הנתינה עצמה, שחוזר ממנה מחמת איזה טעם שיש לו, אבל לא מחמת תערובת כיון שבכל פתח וחרטה צריך שיהיה עיקר הנדר נעקר, כי אם יתקיים הנדר ימשך לו ע”פ ההכרח איזה נזק, משא”כ כאן שבודאי היה אפשר לו ליצור ולעשות לזה תרומה או חלה ולהזהר מן התערובת, וכן הוכיח דבריו מפי’ הרשב”ם בפר’ יש נוחלין, ולמד בדבריו כנז’ לעיל, שאפשר לישאל על תרו”מ וחלה, רק כשמתחרט על גוף הדבר, משא”כ כשאין לו חרטה על גוף הדבר תחלה, אלא שהתערובת גורם לו להתחרט זה לא מועיל כלום. וסיים שם הט”ז וזה ברור, ודברי הסמ”ג דכאן צריכין עיון גדול ליישב, ואף שאיני כדאי לחלוק עליו מכל מקום חלקי אמרה נפשי שאין לסמוך על פסק זה ולהקל בשביל זה. ואולי גם הסמ”ג עצמו לא נתכוין אלא באם יש לו חרטה על עיקר החלה, והועתק משמו בדרך זה. עכת”ד הט”ז.

וכבר הש”ך בנקודות הכסף האריך להשיג על הט”ז וכתב שאין בדבריו ממש. ובאמת מדברי מרן בבדק הבית הנז’ לעיל מוכיח דלא כהט”ז להדיא, שגם בחלה שנתערבה בעיסה, ישאל עליה אצל החכם. מוכח א”כ שגם בתערובת אפשר לישאל ול”ד אם יש לו חרטה על עיקר החלה. [אלא שלפני הט”ז והש”ך בנקוה”כ היה מונח בד”ה המודפס לפנינו, ושם השמיטו המדפיסים תוספת זו]. וכבר השיג על הט”ז, מרן החיד”א בספרו ברכי יוסף (יו”ד סי’ שכ”ג אות א) מהבדק הבית הנז’. וכתב שם שהלכה למעשה יש לנהוג כמש”כ מור”ם שישאל לחכם, והוסיף שהוא שמע באוזניו מפיהם של רבנן קשישאי דהכי נהוג גדולי הדורות שלפנינו. וכן הורו להלכה רוב ככל הפוס’ האחרונים. ועי’ בפ”ת על השו”ע שם ס”ק  ג’ ועוד.

והנה א”כ בנידו”ד שרוצה להשאל עקב כך שמיעט בתרומה, העיקר להלכה שיכול הוא להשאל, שמלבד שקיי”ל להלכה כסמ”ג ותשו’ מימוני וכדעת מור”ם להלכה. הנה בנידו”ד יש לומר שגם הט”ז יודה, שהרי אינו נשאל עקב תערובת החלה, אלא מתחרט הוא על גוף הנדר עצמו שהוא אינו כדת, ולא משום תערובת, ולכו”ע אם כן יכול הוא לישאל על התרומה שעשה.

אלא שכנזכר לעיל בדברי הרמ”א להלכה, כ”ז שהוא יכול לישאל על עיסתו היינו היכא שלא אכלה עדיין, אבל אם אכלה כבר אינו יכול לישאל עליה דנמצא שאוכל טבלים למפרע, א”כ לכאורה הוא הדין בנידון דידן כיון שאת יתר המינים הוא כבר אכל, ואם ישאל על מעשרותיו, הרי ההפרשה בטלה מעיקרא, ונמצאו הפירות טבלים למפרע ונמצא שהוא אכל טבל, וא”א א”כ להשאל על מעשרותיו.

ואע”ג שאת אותא המין של הפירות שהוא הפריש הוא לא אכל אלא הניחם בצד מ”מ לכאורה כיון שאת כל המעשרות אמר בנוסח אחד, א”כ כשנשאל על המעשר הרי הוא נשאל על כל הנוסח שאמר ונמצא שהכל בטל, וכדי שלא ימצא כאוכל טבלים למפרע אינו יכול להשאל עליהם לכאורה.

[ודע שאם כבר אכל פירות טבלים, יכול להפריש מהמותר של הפירות על הכל, לתקן מה שאפשר דדיעבד מפריש שלא מן המוקף, וכ”כ הרב חיד”א בברכ”י סוף סי’ שכ”ג לענין חלה. אלא שאין זה, נידו”ד].

ו. ומש”כ שדין תרומות ומעשרות כדין חלה שאם אכלם שאינו יכול להשאל עליהם, כן הוא להדיא בדברי מרן החזו”א (עמ”ס דמאי סי’ ד’ ס”ק כ”א) שכתב שם שהמקדים את המאוחר מצוה להשאל עליו ויתוקן האיסור, במה דברים אמורים שעדיין לא אכל מן הכרי אבל אם כבר אכל אי אפשר להשאל עליו דנמצא דאכל טבל. עכ”ד. ומקורו כנראה מדברי מור”ם בהל’ חלה הנזכרים לעיל. ושם בהמשך כתב החזו”א וז”ל: ואפשר דאין דין שאלה כשכבר אכל דכיון דאין הטבל בעולם ע”כ קנה כבר את התרומה והמעשר ועדיף מאתא לידי כהן. וכן אם מכר כבר מן הכרי וא”א ליה להודיע ללוקח אינו נשאל עליו. עכ”ל. הרי שהחזו”א למד שבדיעבד גם אם ישאל עליו אין זה מועיל כיון שקנה לעצמו את התרומות והמעשרות. אלא שצריך להבין שאם כדברי החזו”א, מדוע כתב הרמ”א שם שהטעם שלא ישאל כיון שנמצא כאוכל טבל למפרע, ומשמע מכך שזה כל הטעם אך אה”נ אם כן ישאל מועילה השאלה ומעשרותיו בטלים אלא שהוא ימצא כאוכל טבלים. ואם כדברי החזו”א ז”ל, היה לו לכתוב שכלל לא תועיל שאלה במקרה כזה כיון שכבר קנה התרומות? ומדברי מור”ם אלו נראה שלא כדברי החזו”א ז”ל.

ועוד לענ”ד יש להעיר שהרי הרמב”ם ז”ל השמיט לגמרי דין זה שאם כבר הגיע התרומות לידי כהן, שא”א להשאל, (עי’ רמב”ם בהל’ תרומות פ”ד הי”ז). וכתב המהר”י קורקוס בסוד”ה וכן, שס”ל להר”מ שגם אם הגיע לידי כהן מצי מיתשיל עליה. ומרן בכ”מ כתב בפירושו הראשון, שאפשר שס”ל לרבינו הרמב”ם כהר”א ממיץ שהכהן איננו יכול להשאל, אבל הישראל יכול להשאל אפילו הוא ביד כהן. עכ”ד. ואם כדבריו ברור הוא שאפשר להשאל גם כשכבר קנה, ואם כן ה”ה אם אכל את התרומות גם כן אפשר להשאל כיון  שלא אכפ”ל שהוא כבר קנה את זה, אלא שלא יעשה כן כיון שנמצא כאוכל טבלים וכמש”כ מור”ם, אך מ”מ אם נשאל אצל החכם בדיעבד מהני ולא כדברי החזו”א. ועי’ עוד למרן השולחן ערוך (של”א סעי’ מח’) שהשמיט ג”כ האי דינא של הגיע לידי כהן. אלא שאין מכך הוכחה וכמו שכתב מרן בכסף משנה על הר”מ בפירושו השני שמלשון הדברים ברמב”ם (וכן הם בשו”ע) נראה שהיתה רק הפרשה ולא נתינה.

ובאמת שלענין נדרים וצדקה כתב מרן להדיא שאם הגיע ליד המקבל או הגזבר אינו יכול להשאל עליו, ועי’ בשו”ע יו”ד סי’ רכ”ח סעי’ מ”ב ובשו”ע יו”ד סי’ רנ”ח סעי’ ו’ שכתב מרן השו”ע שם הדברים להדיא, ועי’ בסי’ רנ”ח בביאור הגר”א אות י”ז שכתב לדמות דין זה לתרומה. אלא שבאמת צריך להבין מדוע הכא בפי’ של”א השמיט מרן דין זה שאם הגיע ליד כהן. ואולי מעצם לשונו שכתב המפריש וכו’, היינו שהיתה רק הפרשה וכמש”כ בכ”מ על הרמב”ם ודוק. ושו”ר שהעיר דברים כעין אלו בספר דרך אמונה להגאון הר”ח קניבסקי שליט”א על דברי החזו”א (ד”א הל’ תרומות פ”ד צה”ל ציון תנ”ה עי”ש).

ז. הנה עד כאן דיברנו מהענינים הכללים של שאלה בתרומות ומעשרות, ונראים הדברים להלכה, שפשוט שהטועה בהפרשתו וכן כל כיו”ב יכול הוא להשאל על מעשרותיו, והיינו דווקא כשלא אכלם, אך אם אכל כבר את הפירות, אינו יכול להשאל עליהם שהוא נמצא כאוכל טבלים. וזה  בדין הכללי של תרומות ומעשרות,

אך בנידון השאלה שלפנינו נלענ”ד שיש לברר ג’ דינים.

א. אם ישאל על חלק מההפרשות האם בטלים כל ההפרשות, או שבטל רק אותם תרומות שנשאל עליהם?

ב. בנידון דידן שהפריש בנוסח שמצוי כיום בזמנינו שאומר המפריש בנוסח “כל מין על מינו” אפשר שחלות כל הפרשה היא בנפרד וממילא לכתחילה יכול להשאל רק על מין אחד, או דילמא שאחר הכל הנוסח הוא אחד על הכל?

ג. שאפשר שכשהפחית פחות מאחד ממאה שצריך, לא חלה כלל ההפרשה ואין צריך כלל להשאל ע”ז שכן לא נעשה כאן דבר?

והנה לענין הנדון הראשון מצינו שכתב בשו”ת נפש חיה יו”ד סי’ צ”א שאע”ג שכתב הרמ”א שהיכא שהפריש חלה וחזרה ונתערבה שישאל אצל החכם וכ”ז שלא אכלה אך אם אכלה לא ישאל עליה, כתב הרב נפש חיה שמ”מ יש לו עצה, שישאל על מקצת החלה וישייר רק כל שהוא לחלה, ואותו כ”ש כיון שיש קא’ כנגדו ע”כ בטל הוא ומותר לאכול התערובת, וכתב שם בד”ה ונסתפקתי וז”ל ואפשר דלא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו דזה לא אמרינן רק על דיבור שצריך לקיים ככל היוצא מפיו ואם לאו אינו צריך כלל לקיים, אבל דבר שנעשה תרומה או מעשר, וחפץ זה נעשה מעשר או תרומה, ניהו דישאל על מקצתה מ”מ השאר נשאר מעשר עכ”ד. ועוד האריך שם, וכ”ה מסקנתו להלכה עיי”ש. ועוד כתב שם בשם חותנו שלא אמרינן במעשר, נדר שהותר מקצתו וכו’ כיון שמלבד הנדר יש כאן גם קנין כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ועיי”ש.

אלא שראיתי למרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל בספרו מעדני ארץ (תרומות פ”ד הל’ תרומות סעי’ י”ז אות ב’) שהביא דברי הרב נפש חיה הנ”ל, וכתב שדבריו צ”ע שהיאך אפשר להשאל בתרומה או חלה ויהיה מקצתו חולין ומקצתו תרומה, שהרי אחר שעשה את הכל תרומה, א”כ כל חלק בתרומה מתקן חלק מהטבל, וא”כ אם ישאל עליה נמצא שכל תרומתו אינה מועילה על כל הפירות או העיסה. וכתב שם שאולי אפשר לחלק שבזה”ז אינו מקפיד כלל על שיעור ועיי”ש.

אלא שלפי”ז יש לומר שכ”ז אם נשאל על חלק מתרומה, אך בנידו”ד שנשאל על מין אחד בלבד ואילו בשאר מינים אינו נשאל, והם נשארים כשהיו, ממילא אין תמיהתו של הגרשז”א זצ”ל, ובנידו”ד לכו”ע מהני שיחזור רק ממין אחד ושאר המינים שפיר נשארו מתוקנין, ולכאורה גם מרן הגרשז”א ז”ל יודה לזה שלא אמרינן בכה”ג בטל מקצתו בטל כולו.

ח. ועוד יש לומר שבנידון  השאלה שלפנינו לית מאן דפליג שיכול להשאל על מין אחד, שהרי אה”נ שהמפריש אמר נוסח אחד על כל המעשרות, אך בודאי שחלות של כל תרומה ומעשר היא בנפרד על כל מין ומין, וכך המפריש מדגיש ואומר בנוסח “כל מין על מינו”, וכיון שהחלות היא נפרדת בכל מין, ממילא אין כאן כל מניעה שיעשה שאלה על מין אחד, שהוי כאחד שהפריש כמה פעמים בנפרד תרו”מ, שכו”ע מודו שישאל על מין אחד וא”כ ה”ה הכא שיכול להשאל על כל מין בנפרד. ובהיותי אצל מרן הראש”ל שליט”א (יום ו’ יא’ טבת תשנ”ח) שאלתיו על כך וענה לי בפשיטות שכיון שאמר כל מין על מינו יש חלות נפרדת ויכול הוא להשאל על מין אחד בלבד ואינו מבטל את שאר המינים. וכך אמר לי בפשיטות גדולה מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א כדברים הנ”ל שאם נשאל על מין אחד אין שאר מעשרותיו בטלים.

אלא שעלה בדעתי לומר שאולי במקרה כגון דידן אם המפריש מנוי הוא ב “בית המעשר” שע”י המכון למצוות התלויות בארץ, ודרכם הוא חתם  חוזה הלוואה עם העני והלוי, ועשה את שצריך על מנת שיהא דין העני והלוי אצלו כמכירי עניים, וא”כ כאשר אמר בנוסח ההפרשה, מע”ר בצפונו ומ”ע בדרומו, נקנו הפירות מיד ללוי ולעני, ולכאורה דינו כהגיע ליד כהן שאינו יכול להשאל על כך? אלא שמצאתי להדיא שלא כמחשבתי זו, שהנה בש”ך בחו”מ סי’ רנ”ה ס”ק ו’ דן בארוכה בדין שאלה בהקדש ובתו”ד כתב שמדוע יועיל שאלה בהקדש (אפי’ אם לא מסרו ליד גזבר) שהרי קיי”ל שאם הגיע ליד כהן א”א להשאל עליה וא”כ בהקדש כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להקדש א”כ הוי כהגיע לידי הקדש והיאך יכול להשאל? וכותב שם הש”ך את דברי הר”ב אשכנזי בשם תשו’ הרשב”א והוסיף הסבר על דבריהם, שכל הדין שאם הגיע ליד כהן או גזבר שאינו יכול להשאל עליהם היינו משום שהוא עשה מעשה ואין דיבור מבטל מעשה, אך אם כל מה שקנה הגזבר הוא משום אמירה אע”ג שהוא קנה את זה מ”מ אין זה אלא דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור עכ”ד שם.

ולפי”ז י”ל שה”ה הכא, אע”ג שהלוי והעני קנו את זה מ”מ אין זה אלא באמצעות דיבור, שכל שאמר מעשר ראשון ללוי מידית קונה את זה הלוי הידוע, אך בפועל לא היה כאן קנין מעשי, וממילא יש לומר שאתי דיבור ומבטל דיבור, ודוק. (ושו”ר שכתב גם החזו”א עמ”ס תמורה סי’ לד’ ס”ק ה’ בד”ה ואמנם, כדברי הש”ך שהטעם שאין נשאלין לאחר שהגיע ליד גזבר הוא משום שלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ועו”כ שם שלא מסתבר לומר שהר”מ יחלוק על גוף הדין של הגיע ליד כהן, עיי”ש).

ט. והנה עד כאן ראינו להלכה שבנידון שאלה דידן יכול המפריש להשאל על מין אחד בלבד ושאר המינים במקומם עומדים ולא מתבטלים,

אלא שלענ”ד יש כאן מקום גדול לדון אם אחד שהפריש תרומה פחות מכשיעור הנצרך ואמר נוסח ההפרשה שמצוי היום, אם מעשרותיו חלים כלל.

שהנה שנינו ברמב”ם בהל’ תרומות (פ”ג ה”ז) המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי. ואעפ”כ צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו, ולא יפריש עליו מפירות אחרות עכל”ה.

וכתב הרדב”ז שם. ובירושלמי איכא פלוגתא דאיכא מאן דמוקי מתניתין במפריש סתם, ואיכא דמוקי במפריש ובדעתו להפריש. והכי קיי”ל. עכ”ד. הרי שכתב הרדב”ז שהרמב”ם מדבר היכא שהפריש אדם מקצת תרומה ודעתו להדיא להשלים אח”כ השיעור, ולכן אינו תרומה עד שישלים כשיעור הנדרש. וכן כתב הרב המבי”ט בספרו קרית ספר (ריש פר’ ג’ הל’ תרומות), וכ”כ הרב החזו”א ז”ל (עמ”ס דמאי סי’ ס”ק י”ט בסוגרים) שלא מתפרש אלא בכיון שלא יתוקן הטבל עד שיוסיף, וכ”כ מרן הגרשז”א זצ”ל במעדנ”א על הרמ’ שם והוסיף שם שאפי’ לא אמר בפירוש שהוא מתכוין להוסיף, אלא כל שהוא רגיל ליתן כשיעור, וכעת הוא יודע שהוא נותן פחות מכשיעור, סתמא דמילתא שיש בדעתו להשלים את השיעור הנצרך. ואמנם אם בכונתו לתקן בפירות רק כפי השיעור לפי מה שנטל לתרומה, הרי חלק זה מתוקן וכ”כ החזו”א שם.

וא”כ כפי הנראה כ”ז אם לקח פחות מכשיעור והוא יודע מזה, וכונתו להשלים, או בכונתו רק לתקן כפי מה שלקח, אך בנידו”ד שאותו אחד הפריש פחות מאחד ממאה, ואומר את הנוסח המצוי היום בזה”ל: “אחד ממאה שמונח בצד ישאר טבל והיותר מאחד ממאה שמונח בצד הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שמונח בצד שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיה מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שמונח בצד שעשתיו מעשר ראשון עשוי תרומת מעשר על הכל”. לכאורה כל דבריו כאן בטלים ומבוטלים, שהרי הוא לא לקח כלל אחד ממאה וממילא אין כאן גם יותר מאחד ממאה, וא”כ אין כאן לא תרו”ג ולא מעשר ולא תרומ”ע וכל דבריו בטלים ואינם חלים כלל.

אלא שמה שאומר בהמשך הנוסח לענין מעשר שני או מעשר עני, זה כן חל בפירות, אלא שהוא נמצא כמקדים מעשרות לתרומה, וכבר הבאנו לעיל בשם החזו”א ז”ל שהמקדים את המאוחר מצווה להשאל עליו. וא”כ ה”ה הכא.

ולכן נ”ל שהתרומות לא חלו כלל, שכן לשונו בנוסח הכשילו, והמעשר (שני או עני) שאמנם כן חל, סו”ס הרי הוא הקדים אותם לתרומות, ולכן ישאל הוא על המעשרות, וישוב ויעשר כדת כדת וכדין. [ואפשר להשאל גם על מעשר לבד וכנ”ל  בתחילת דברינו להלכה].

ושוב אמר לי ידידי הרב יואל פרידמן שליט”א שידידנו כב’ הרב יהודה עמיחי שליט”א דן בדין זה בספר התורה והארץ (ח”ב עמ’ 341) וראיתי שם במאמרו שהוא דן והולך סביב דברי הרמב”ם הנ”ל בפ”ג מהל’ תרומות, ובסוף אות א’ הביא את הירושלמי שדין זה רק כשכוונתו להשלים את החסר, ומסיק שם בזה”ל: לפי זה אם הפריש על חלק מועט מתוך מטרה להפריש רק את החלק הנ”ל, גם להרמב”ם חל על אותו חלק שם תרומה, ונראה שכך הדין גם במקרה של טעות כאשר חשב להפריש כדין ונמצא שהפריש פחות מהשיעור הנצרך, חל על המופרש שם של תרומה, כי ודאי כוונתו להפריש לפחות את המקצת, עכ”ד.

ובעניותי לא הבנתי את דבריו כלל, שאחר הכל מה איכפ”ל מכוונתו של המפריש והרי הוא להדיא אומר: “אחד ממאה שמונח בצד” “היותר מאחד ממאה” וכו’, וא”כ אין לדבריו כלל על מה לחול וא”כ פשוט שדבריו לא חלים כלל ואין כלל על מה לחול וא”כ פשוט שדבריו לא חלים כלל ואין כאן לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר. [וברור מסתמא שכוונתו למפריש בזמנינו ואומר את הנוסח שמצוי כיום].

העולה מכל האמור:

א. העיקר להלכה שהטועה בהפרשת תרומות ומעשרות יכול להשאל עליהם, ויכול הוא להשאל גם על התרומות וגם על מעשרות לבד.

ב. המפריש תרומות ומעשרות ונתערב התרומה בפירות, ובא להשאל עליהם, יכול הוא להתחרט  משום התערובת שכן הוא העיקר להלכה ודלא כהט”ז.

ג. אם כבר אכל את הפירות לא ישאל עליהם, שנמצא כאוכל טבל למפרע.

ד. הפריש כמה מינים, וטעה רק בהפרשה של מין אחד, אם אמר בנוסח ההפרשה כל מין על מינו, חלות ההפרשה היא בנפרד על כל מין, ולכן יכול הוא להשאל רק על מין אחד ואנו לא אומרים שגם בשאר המינים נתבטלה הפרשתו.

ה. אם כבר נתן את התרומה לכהן או את המעשר ללוי או לעני, אינו יכול כבר להשאל עליו, ואמנם אם הם זכו בזה רק מדין מכירי כהונה או לויה או עני, אין כאן מעשה, אלא דיבור, ויכול הוא להשאל עליהם שאתי דיבור ומבטל דיבור.

ו. בנידון שאלה דידן, שהוא פחות מאחד ממאה נלענ”ד שלא חלו התרומות כלל, שכן הרי הוא הפריש ואמר את הנוסח שמצוי עמנו היום ושם הוא אמר להדיא אחד ממאה וכו’, ולא היה כאן אחד ממאה. ולכן רק המעשר עני או שני חל. וכיון שאין להקדים מעשר לתרומה, ע”כ ישאל על המעשרות ושוב יחזור ויעשר את אותו מין בלבד כדת וכדין.