האם נתקדשה ציון בקדושת ירושלים

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 20 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. איה מקום ציון

 בשמואל ב (ה, ו-ט): “וילך דוד ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה וכו’. וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד וכו’ וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד”. מבואר שטרם קרא דוד שמה “עיר דוד” היה שם המקום הכללי “ירושלים”, ושם המצודה “ציון”.

והנה מקובל בידינו שעיר ציון הידועה היא המקום אשר נמצא בדרום מערב לחומות ירושלים דהיום, דרומית לשער ציון שבסוף רובע הארמני. והוא עיר דוד וקבר דוד. אמנם לפני כמאה שנה קם החוקר ווילסאן וקבע שעיר ציון היא בדרום הר הבית, ואחריו החזיקו חוקרים נוספים, עד שלאחרונה מחמת קושיות ופרכות הוסיפו לומר שעיר ציון נמשכת עד לאיזור השילוח. וכבר הגרי”מ טקוצינסקי בספר “עיר הקודש והמקדש” (ח”ב פרק ד’) דחה דבריהם וקיים ואישר את המסורת העתיקה שעיר ציון היא העיר הידועה, כנ”ל, עי”ש.

ולענ”ד יש לאשר המסורת מהיבט נוסף. כידוע יהודה לקחה חלקה בחלק הדרומי של ארץ ישראל, וביהושוע (פרק טו) גובל את גבולות שבט יהודה, ובפסוק ה’ בתאור הגבול הצפוני אומר: “ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב הוא ירושלים ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי בן הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה”. והנה גיא בן הינום ידוע לכל שמקומו בדרום מזרח לעיר דוד המסורה, ולכן אומר שהגבול עולה צפונית לעמק רפאים ומערבית לגיא בן הנם, כמו”ש רש”י והמלבי”ם שם. ועלה הגבול אל כתף היבוסי, שכאמור הוא בירושלים. וא”כ ברור שחלקו של יהודה הוא בירושלים העליונה דהיום.

וכבר מבואר בגמ’ ערכין (לב, ב) דתרי ירושלים הוו וע”ש בתוד”ה הכא. ובמרגליות הים סנהדרין (יד, ב אות ה) וכבר במדרשו של רבי פנחס בן יאיר הנקרא מדרש תדשא (בית המדרש סוף ח”ג) כותב וז”ל: כתוב א’ אומר: ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושוע סו”פ טו), וכתוב א’ אומר ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימין (שופטים א כא) וכו’, שהיתה ירושלים לפנים שתי עיירות, א’ עליונה וא’ תחתונה, העליונה נפלה לגורל יהודה והתחתונה לגורל בנימין, שנאמר: וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים זאת נחלת בני בנימין (יהושוע סוף יח) וכו’, וכשלכד אותה דוד התחיל ובנה ירושלים העליונה ועשה חומה א’ בהיקף סביב לעליונה ולתחתונה וכו’, ובתחתונה שהיתה לבנימין נבנה בית המקדש וכו’ עכ”ל.

הרי מפורש שחלק העיר העליונה שייכת ליהודה והתחתונה לבנימין. ובנה יהודה את העיר העליונה, ובודאי שהיא היא מ”ש בשמואל בפסוק הנ”ל, שבנה את עיר דוד. ועוד, היתכן שדוד יבנה עירו בעיר התחתונה ששיכת לשבט בנימין ויגזול את נחלת בנימין. אתמהה. לכן נראה שהדעה , המקובלת שעיר דוד היא בדרום מערב העיר, נכונה. ונוסף עוד רש”י והרד”ק ביהושוע (סוף פרק טו) כתבו על פסוק “ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם”.  שמדובר על ציון ועיר דוד, עי”ש. ונשאל האם רש”י ורד”ק ידעו מהשערתו של וולינסון, הרי עד היום הזה אין שום זכר במקום ששיער לא לעיר דוד ולא לציון.

הרי ללא ספק דיברו על עיר דוד הידועה בדרום מערב העיר. וכמובן מסורת זו החזיקוה מאבותיהם. גם בספר יוסיפון בכמה מקומות מתאר את עיר ציון כגבוהה מהר הבית ראה בספר תבואות הארץ לרבי יהוסף שווארץ (ריש פרק ז) ובשו”ת שלו דברי יוסף (סימן יד) שהאריך בתאור מקומות העיר הנזכרים בפסוקים הנ”ל, וכתב שהר ציון מקומו דרום מערב להר המוריה, וגבוה ממנו עש”ב.  ואין ספק שירושלים היא שם כולל גם לציון, ואחר שכבשה דוד והוריש היבוסי אז קראה ציון ועיר דוד, כמוזכר בפסוק דשמואל, הנ”ל. וירושלים היבוסית היא שם כולל לכל העיר.

ב. תמיהה על הכפתור ופרח

 בספר כפתור ופרח (סוף פרק מא) אחר שכתב שאפשר לפדות מעשר שני בעיר ציון כי ציון לא נתקדשה בקדושת ירושלים ומתאר את מקום עיר ציון בעיר הגבוהה מהר המוריה, ואולי היה זה משום שחרבה כמה פעמים וחוזרים ובונים על ההריסות. ואולם הר הבית גבוה מירושלים כדאיתא בפרקא דחסידי (במשנה תענית יט,א): לא כך שאלתי כו’ עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ובמסכת חגיגה (במשנה דף ב, א): יכול לרכוב על כתפו של אביו לעלות מירושלים להר הבית. עכ”ד. ודבריו נפלאו ממני שנראה שנמשך אחר לשון המשנה, והרי גמרא ערוכה בזבחים (נד, ב) שדוד ושמואל סברו לבנות בית המקדש בעין עיטם שהוא מקום גבוה שבעיר, ולבסוף אמרו להנמיך מקום המקדש מעט מדכתיב “ובין כתפיו שכן”.

וביומא (לא,א) איתא עין עיטם גבוהה מריצפת העזרה כ”ג אמה. וע”ש בפירוש רש”י והרי מפורש שהר הבית אינו מקום גבוה שבעיר, שעין עיטם גבוהה ממנו כ”א אמה, וכנראה החוש’ה אל העין. ומה שהביא “לעלות מירושלים וכו'”, הרי כבר כתבנו שהיה עיר עליונה ועיר תחתונה, ועל התחתונה אמרו לעלות וכו’. ולפי שהר הבית קרוב לדיירי התחתונה יותר מהר ציון, אמרו לעלות אליו מפני הגשמים. ועין עיטם דנן אינו מה שהיום נקרא עין עיטם באיזור תקוע, אלא היה תוך החומה והכהן הגדול היה טובל בו ביוה”כ, כמבואר ביומא שם. וממשמעות דברי רש”י שם וביהושוע (טו,ח) נראה שהוא ההר שמעל גיא בן הינום. והוא הר ציון.

וכ”כ בספר כפתור ופרח (פרק ו’) יובא בסמוך. והגם שהרב החוקר ר’ יהוסף שווארץ בספר תבואות הארץ (פ”ז עמוד נח) כתוב שעין עיטם הנזכר ביומא אינו עין עיטם הנזכר בזבחים, משום שראש הגבעה גבוה יותר מכ”ד אמות ממקום המקדש, ע”ש. הנה רש”י והתוספות הנ”ל חולקים. ולענ”ד עם השערת הכפתור ופרח הנ”ל, שעקב ההריסות גבה מקום העיר העליונה, ניחא. וראה בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יג סי’ כב) שכתב לדחות דברי התבואות הארץ באופן אחר, ע”ש. ואכמ”ל.

ג. השם ציון וירושלים

נקדים ונאמר כי יש דעה רווחת שציון וירושלים הכל אחד, וכבר רבינו אברהם אבן עזרא (בויקרא א, יא) כותב: רבים טעו ואמרו שמגדל ציון היה בתוך ירושלים, עכ”ל. והביאו בספר כפתור ופרח (פרק ו’) והוסיף, והררי ציון הם הוא בעצמו, והר המוריה והר הזיתים ועין עיטם. עכ”ל. וכוונתו לענ”ד שהררי ציון הוא בעצמו מקום מגדל ציון. [ולאפוקי ממה שיש שטוענים “ציון” לחוד ו”הר ציון” לחוד]. (ומ”ש והר הזיתים כו’. לענ”ד היה זה כותרת מאמר שלא הספיק להשלימו, כי אין קשר בין הדברים).

רבנו האר”י זלה”ה  כותב: צריך אני לבאר עתה ב’ נקודות הנמצא וכו’  שהם ציון וירושלים מה ענינם, ומצינו שציון הוא ביסוד וירושלים הוא במלכות. וכן הוא הדבר כי נקודת היסוד בנוקבה הוא נקודה הנקרא ציון ונקודת ירושלים היא נקודת המלכות שבנוקבא וכן אמרו באדרא זוטא “כי ציון כסיתא דנוקבא כבת רחם לאתתא” ואמנם וכו’, יש בשר וכו’ הוא סוד המלכות, ולפנים מזה שם וכו’ שהוא חדר אחד לפנים מזאת המלכות וזה נקרא יסוד  עכ”ל.

הרי מפורש שציון וירושלים הם ב’ מקומות שונים. ובספר חיבת ירושלים (עמוד רה) הביא בשם ספר מסעי א”י, שכתב וז”ל: האר”י ז”ל סמך ידו על עיר ציון שהוא חוץ לחומות ירושלים דשם קברי מלכי בית דוד, עכ”ל. והגם שאנו אין לנו עסק בנסתרות. הדברים מדברים בעד עצמם. ובסמוך נבאר אם אכן קברי בית דוד הם מחוץ לחומה.

ובתפילת י”ח שתקנוה אנשי כנסת הגדולה  ברכה מיוחדת לבנין ירושלים. ואח”כ ברכת המחזיר שכינתו לציון. ואם ציון וירושלים א’ הם למה לא סדרו הכל בברכה א’. בנין העיר והחזרת השכינה.

ד. מתי נתקדשה ירושלים

במשנה בזבחים פרק בתרא (משנה ח’) באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד התר. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה. ובהרמב”ם הלכות בית הבחירה (פ”א ה”ג): כיון שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה’ וכו’. הרי שעד שלא נשלם בנין הבית לא קדשה ירושלים.

ושלמה המלך הוא שקידש את ירושלים. ובשבועות ריש פרק שני מבואר שקידוש העיר נעשה ע”י מלך ונביא וב’ תודות וכו’. ועי”ש בתוספות (ד’ טו, א) ד”ה אין ובתוספות במועד קטן (ט,א) ד”ה איבעי. ומבואר מדבריהם שבזמן שעסק שלמה בבנין הבית לא שרתה בו שכינה ולא נתקדש אלא כשעשה חנוכת הבית בחג הסוכות אחר שהשלים הבנין, ע”ש.

ה. האם נתקדשה ציון בקדושת ירושלים

בתוספתא דנגעים (פ”ו מ”ב) מונה בין הדברים שנתקדשה בהם ירושלים, אין מקיימים בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו שם מימי הנביאים הראשונים. עכ”ל. מתוספתא זו יצא הגרי”מ טקוצינסקי בספר עיר הקודש והמקדש (ח”ב פ”ד) להוכיח שעיר ציון נתקדשה אף היא בקדושת ירושלים, שאל”כ מה צריך לומר שאין מפנים מתוכה קברי בית דוד.

ואמנם טעה בזה מאוד במחכת”ה כמו”ש, בתוספתא בפ”ק דבתרא (מ”ז) וכן בירושלמי (סוף נזיר) מובא ענין זה באורך וז”ל: קבר שהקיפתו העיר כו’ רחוק יותר מחמישים אמה כו’ אין מפנים וכו’ כל הקברות מתפנים חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. רבי עקיבא אומר אף קבר המלך והנביא מתפנים. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם, אמר להם משם ראיה מחילה היתה להן והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון, עכ”ל.

ממהלך הויכוח בין ר”ע לחכמים והקדמת הדין של הקבר שהקיפתו העיר, הוכיח מהרימ”ט בשו”ת (חיו”ד סוס”י לז) שאף קבר בית דוד היו מתחילה חוץ לחומר, ואח”כ הקיפום חומה, והשמיענו שם דברים גדולים וזה תוכן דבריו: קבר דוד וחולדה היו חוץ לחומה, ואח”כ הוסיפו על העיר ולא קברו כלל בחומות הנוספות אע”פ שלא נתקדשו, כדמוכח בגיטין (נו, א) בעובדא דריב”ז “יאמרו רבן דקרו”, ע”ש.

ואילו יכלו לקוברו תוך הבצעים (בצעים הם חומות שהוסיפו לשמירה וא’ מהם לא נתקדשה כיעו’ שבועות טז,א) לא היו נזקקין להוציאו חוץ לחומה. והטעם לזה, שאף על פי שלקידוש התוספת צריך מלך ונביא וכו’ כמבואר במשנה (ריש פ”ד דשבועות). לענין עשר מעלות של ירושלים הנז’ בפרק בב”ק (פ”ב,ב) התוספת חשובה תוספת, ונידון בירושלים. ולא גרע מקדושת ערים המוקפות חומה דתנן (כלים פ”א מ”ז) מוקפות חומה מקודשות ממנה יצא (המת) אין מחזירין אותו. וכל שכן שאין קוברים בתוכה. וירושלים מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון כמבואר בערכין במשנה (לב,א). והביא התוספתא הנ”ל, דמשמע התם שקודם קברו ואח”כ הקיפו כנ”ל. עכ”ד מהרימ”ט שם.

והנה הרמב”ם בהלכות בית הבחירה (פ”ז הי”ד) כתב ירושלים מקודשת וכו’ שאוכלים קדשים קלים מעש”ש לפנים מחומתה. ואלו דברים נאמרו בירושלים וכו’ ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו מימות נביאים ראשונים. ומרן בכ”מ הביא תוספתא דב”ב וכתב שהרמב”ם לא חש לד’ ר’ עקיבא. עכ”ד. ובפשוטו נראה דנקט כהתוספ’ דנגעים, שלא הביאה כלל דעת ר’ עקיבא.

וברדב”ז שם כותב וקשה לי והלא קברי בית דוד וקבר חולדה אינם תוך ירושלים וכו’ והנכון בזה שבכל סביבות ירושלים לא היו מניחין קברות סמוכות לעיר משום אוכלי טהרות, וקברי דוד וחולדה סמוכים היו. וכבר הארכתי בזה בתשובה. עכ”ל. וראה תשובותיו (סי’ תרלג וב’ אלפים קצט) ותשובה האחרונה הביאה מרן חיד”א זלה”ה בברכי יוסף יו”ד (סוסי’ רצד). והוסיף וז”ל, והרב גט פשוט (דף פז) ביאר גבול קצה עיר וציון והתחלת ירושלים, ע”ש, ומשם בארה, עכ”ל.

ודברי גאון ירושלים הרב גט פשוט הם בסימן (ק כח ס”ק כו) וז”ל, יראה דציון לחוד וירושלים לחוד כדכתיב וכו’ ועין כפתור ופרח פ”ו ופמ”ו. ועטור או”ח (סי’ קפח) דיש חותמין מנחם ציון כבנין ירושלים דכולה חד. ואמנם שמעתי מזקני ירושלים שחצי רחוב היהודים המפסיק בשוק היהודים מצפון לדרום הוא הגבול שבין ירושלים לציון תוב”א. והחלק אשר הוא מערבי דרומי סמוך לקברות המלכים הוא ציון עיר דוד, וכנגד צפוני הוא ירושלים תוב”א. אלא שמחמת החרבנות נתערב הכל ציון וירושלים ונעשה הכל כרך אחד וכו’, עכ”ל.

וכבר הבאנו לעיל דברי הכפתור ופרח שאף הוא כתב שציון לא נתקדשה בקדושת ירושלים. ונוסיף שגם רבי אליעזר אזכרי בספר חרדים (סו”פ נו) הבי”ד הכפתור ופרח בהסכמה. גם חשוב לציין שבשו”ת מהרימ”ט החדשות (סימן כט) מופנת אליו השאלה אודות קבר חולדה, ועליה השיב תשובתו הנ”ל. ובחתימת השאלה מבואר שישב בירושלים, וכמו”ש שם בהערות המו”ל, ע”ש. וא”כ בל נחשוב חלילה שכתב דבריו מהשערות ודמיונות ח”ו. (והגם שעל דבריו שם אודות קבר חולדה, נראה שנכונה דיבר הרב תבואות יוסף, ובזה לא נמלט מטעות, עכ”פ השאר נכון הוא).

ובין לדעת מהרימ”ט שכתב שהוסיפו חומות נוספות על חומות הישנות, ובין להרדב”ז שמעולם היו חוץ לחומות, אי”ז קשור כלל לענין פינוי הקברות, וככל האמור המדבר בעד עצמו. וכמה נוחה ומובנת שיטתם, שהרי שלמה המלך שקידש את ירושלים כנ”ל, על מה ולמה יקדש קברי אבותיו, מה צורך בזה. והרי שם ביתו ואורוות סוסיו הרבים, ועל מה יקדש מקומם עיר אבותיו “ציון” הלא ברור הוא שלא קידש על מגן.

ו. דחיית דברי הגר”י שווארץ בשו”ת שלו (סימן יד)

 הנה גם הרב החוקר ר’ יהוסף שווארץ החזיק בעוז שציון נתקדשה בקדושת ירושלים והביא כמה ראיות לכך, ואנו נביא ונדחה דבריו בקיצור האפשרי. הרב מאשר שעיר ציון נמצאת בדרום מזרח לעיר העתיקה. מערבית לגיא בן הינום. אך טוען ששלמה הכניס את ציון בתוך החומה וקדשה, ונחמיה שבנה את החומות בבית שני בנאם כמתכונתם הראשונה משום שלא קדשם אלא בקדושה ראשונה נתקדשו כמו”ש הרמב”ם הל’ בית הבחירה (פ”ו הי”ד). והאריך להוכיח מפסוקים בנחמיה שהחומה שבנה נחמיה הקיפה את הר ציון. ע”ש.

וכן הביא מתוספתא הנ”ל (שכ”ה בירוש’ סוף נזיר) ומדרשים ויוסיפון שחומות ירושלים הקיפו גם עיר ציון. וגם ידוע תדע שפעמים הרבה נבנו חומות ירושלים בבית שני כנז’ במגילת תענית (ריש פ”ב ורפ”ו ופי”ב). [כמדומני ששכח להזכיר שכבר מימות יהושוע היתה חומה כנ”ל במשנה בערכין. וכן היבוסי ועוד לפני בית ראשון, ואחריו. ולמעלה מעשרים פעם נבנו חומות ירושלים לפי”ד הגרימ”ט בספר “עיר הקודש והמקדש” ח”ב פ”ח, עש”ב שהולך ומונה זמנם ומיקומם]. ואמת הדבר ששכונת היהודים שוק המיידא”ן וכל רחוב היהודים ובתי כנסת של הספרדים הי”ו הם בחלק הר ציון, אכן לפנים מחומת ירושלים הם, ואסור לפדות שם מעש”ש וכ”ו, עכ”ד, הלא בספרתו באורך.

ונשוב ונאמר, כבר הרדב”ז והכפתור ופרח ומהרימ”ט והגט פשוט ידעו בכל אלה, וכתבו שחומות ירושלים מקיפים את הר ציון, אמנם אין שום בירור ששלמה הקיפם וקדשם בקדושת ירושלים, וגם אם נחמיה בנה את החומות כפי שהיו בבית ראשון עדין לא שמענו מדבריו שאכלו שם קדשים קלים, ואיסור הקבורה אינו קשור עם קדושת החומות כמו”ש מהרימ”ט, והוכיח כן מגיטין, וככל הנ”ל.

ז. ראיה מדברי הימים שעיר דוד הוקפה חומה רק בתקופת מנשה

 בדברי הימים (לג, יד) “ואחרי כן בנה (מנשה) חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל ולבוא בשער הדגים וסבב לעפל” מפורש שמנשה הוא שבנה חומה חיצונה לעיר דוד במערב העיר, ואם היתה שם חומה למה לו לבנותה שוב, הרי לא השמיענו שם על נפילת חומה ישנה אלא עשה כן כדי לבצר את העיר כמבואר שם. וא”כ לא נתקדשה חומה זו. ומה הוכח יוחינו החכמים הנ”ל ממה שקברי בית דוד נמצאים תוך לחומות, הרי מהרימ”ט קרא בחייל דאין ענין הקברות לענין הקדושה ולא כלום וכמבואר.

וק”ו מה שהוכיחו מקראי דנחמיה שבנה החומה כראשונה, אי”ז ראיה עדין שנתקדשה חומה זו דעיר דוד, שאדרבא מסתבר מאוד של קדשוה שהרי בנאה מנשה לחומת מגן ולא לקדשה. ומסתבר מאוד שאין שום קושי בדבר וגם התוספתא שדנה בפינוי קברות כשמוסיפים על העיר, ואומרת חוץ מקברי מלכי בית דוד והנביאים, מוכיחה בעליל שחומות עיר דוד מאוחרות הם.

וקשה מאוד לסמוך על הבנת הפסוקים בנחמיה, שהרי גם החומה כיום שנבנת לפני כ – 400 שנה ע”י סולטן סלימאן עוברת בעיר העליונה ועיר דוד מחוץ לחומה, [ודרך השערה אני אומר כי היהודים הספרדים יושבי עיר דוד דאז, הם שאמרו לסולטן הנ”ל שהיה אוהב ישראל לבנותה במקום זה, לבל יטעו לחשוב שעיר דוד היא תוך לחומה], וראיות הפסוקים אינם מורים בהחלט שהקיפה את קברי בית דוד, אדרבא אילו היה עושה נחמיה כן היה לו לציין זאת, שהרי תאר בדיוק את מהלך החומה, וכותב (נחמיה ג, טו – טז) “ואת חומת בריכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד ואחריו וכו’ עד נגד קברי בית דוד ואחריו וכו’ עד נגד קברי בית דוד ועד הבריכה העשויה ועד בית הגיבורים”, ואפרש פסוקים אלה בפרט (ואכוון בזה לסתור גם דעת החוקרים שהוכיחו מכאן שעיר דוד היא באיזור השילוח).

דהנה המלבי”ם שפך קצת אור על הפסוקים הללו.

אבל במחכת”ה נטה קו ממסורת הקדמונים ונמשך אחר דעת החוקרים, וכתב שעיר דוד ומצודת דוד הם במורד הר ציון במזרחו והברכה היא בריכת השילוח, ואמנם בהמשך דבריו כותב שקברי בית דוד הם במרום הר ציון דרומית מערבית, וכמדומני שיש שם ט”ס, ולא נאריך.

אמנם יתכן שבריכת השילוח היתה גן המלך דוד, ואי”ז קשור עם ביתו וקברו. יתכן. וא”כ בנה מהשילוח עד מעלות עיר דוד, ואחריו החזיק עוד נחמיה וכו’ ובנה עד נגד קברי בית דוד, כלומר בדרום העיר עולה ממערב למזרח עד נגד קברי בית דוד. ועד הבריכה העשויה ובית הגיבורים. המה מקומות שהיו ידועים להם, בדרום עיר דוד, ע”כ הרואה יראה אם יש הכרח מה לפרש שהקיפו עיר דוד בחומה, ואם יש הכרח לומר שעיר דוד היא באיזור השילוח, ע”כ הארכתי דיי לע”ע. ועוד חזון למועד בעה”י, אחר שנראה דברי הביקורת ונחכים עוד.

ח. פדיון מעש”ש בירושלים בזמן הזה

 במשנה בפסחים (ע”ה ב) מבואר שאין פודים מעש”ש בירושלים, והיינו תוך החומות כדאי’ במכות (י”ט ב) שאפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים מותר לפדות. ונוהג במעש”ש טהור, אבל מעש”ש טמא מותר לפדות בירושלים, כמ”ש במשנה מעשר שני (פ”ג מ”ה). וכ”פ הרמב”ם בהלכות מעש”ש (פ”ב ה”ד) וז”ל:

כשם שאין אוכלין מעש”ש בזה”ז בירושלים כך אין פודין אותו שם ואין מחללין אותו שם וכו’, ואם נכנס לירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב, לפיכך אין מפרישין מעש”ש בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזה”ז ירקב, עכ”ל.

ודעת הכפתור ופרח (פמ”א) שגם מעשר שני טמא אין לו פדיון בזה”ז בירושלים, אבל בעל התרומה (בהל’ א”י דף ס’    ו – ס”ב) והטור (סימן שלא) ומרן בכ”מ (שם) כתבו שמעש”ש טמא אפשר לפדותו בירושלים גם בזמן הזה. וראה ברדב”ז (סי’ תשל”א) ומנחת שלמה (סי סד אות ז).

ובירושלמי מעשר שני (פ”ג ה”ג) רבי פנחס מסאב לה ופדה לה חשש לדו ולדין. ומרן בכ”מ (שם) הביא ירושלמי זה כסיוע לדברי הטור (שם) דס”ל שמותר לטמא מעש”ש בידים ולפדותו בזמן הזה, ע”ש. ואמנם משמעות הרמב”ם הנ”ל שאין תקנה כלל למעש”ש שלא נטמא, אלא ירקב.  בדרישה (סי’ שלא אות ח) כתב שהרמב”ם מדבר בפירות שכבר נתמרחו ואסור להכשירם לקבל טומאה.

והטור מדבר כשלא נתמרחו, ע”ש. והנה מרן בשו”ע (סימן שלא סעיף קלה) כתב לשון הרמב”ם הנ”ל, והשמיט דברי הטור,  והרמ”א הוסיפם, ע”ש. וראיתי בספר פאת השלחן (פ”ג בבית ישראל ס”ק ל)  שכתב, שלכך השמיטו מרן, משום דסתם פירות כבר נתמרחו ואסור לטמאם בידים. ובמנחת שלמה (סי’ עא אות כח) הקשה על הפאת השולחן מדברי מרן בכ”מ. ולענ”ד אין הכרח כלל שדברי הכ”מ הם גם אליבא דהרמב”ם וצ”ע.

וראיתי בספר עיר הקודש והמקדש (ח”ג פ”ב ופ”ד אות ו) דפשיט”ל שאסור לגרום טומאה למעש”ש מהתורה גם בזמן הזה. וגם הטור לא התיר אלא בטרם הפריש וכנ”ל בפרישה, ועכ”פ נראה שאזיל מודה שקודם ההפרשה מותר לטמאה. ובאמת שבספר חרדים (סוסי’ נב) כתב שהמנהג כיום בירושלים לפדות מעש”ש כדברי ספר התרומה המובא בכפתור ופרח (פמ”א). ויש מי שהבין שכוונתו על מעש”ש טהור, וכתב בספר, ושגה מאוד דשיטת התרומה דמעש”ש טהור נאכל בירושלים בזה”ז, בלא פדיון כלל.

וכבר תמהו עליו הסמ”ג (עשין קלו) והב”ח (סי’ שלא אות יז). וע”כ שספר התרומה במעש”ש טמא מדבר. והחרדים בא לאפוקי מהכפתור ופרח שסבר שאין פדיון כלל למעש”ש בזה”ז, ואין חידוש מיוחד בד’ הרב חרדים, שכבר הטור ומרן ס”ל דלא כהכו”פ, והרדב”ז כתב לדחותו כנ”ל. ושוב אחרי כותבי ראיתי בספר עיר הקודש והמקדש (ח”ג עמוד נו-נז) שתמה על השערי צדק ופרש דבריו אחרת ממש”כ, והרואה יראה עכ”פ פלא על המנח”ש הנ”ל שנמשך אחר השערי צדק בזה.

והאמת שגם הרדב”ז (סי’ ב’ אלפים קצט) כתב שנטע רבעי הגדל בירושלים בזמן הזה יכול לאכלו בלא פדיון. מובא בברכ”י (סוסי’ רצד), ע”ש. וכנראה שכ”כ על פי דברי התרומה הנ”ל. אמנם כבר בספר פאת השלחן (פ”ג אות ל) ובמלבושי יום טוב (קו’ חובת קרקע סי’ יח) תמהו על דבריו ודחאוהו, עש”ב.

והנה החזו”א (שביעית סימן ה אות י) הקשה על הדרישה שלדבריו שמדובר כשעדיין לא הפריש מעש”ש בלאו הכי יש תקנה להוציא הפירות מירושלים ולפדותם חוץ לחומות. א”ו הטור מדבר על מעש”ש ממש, ויש הפסד מרובה, לכן מותר לטמאם בידים וכמ”ש בירושלמי, ע”ש. אמנם לא נקט כן לדינא כמ”ש בדרך אמונה הלכות מעש”ש פ”ב בציון ההלכה (אות ס). ולא ידענא אמאי החליט הרב דרך אמונה להקל מאחר שהחזו”א לא פסק כן, ושמא ס”ל לדינא דלא כהחזו”א, וצ”ע.

ובעיקר קושית החזו”א על הדרישה נראה, דשפיר י”ל דאין הכי נמי יכול גם להוציאם ולפדותם חוץ לחומות. ולפי נסחת הדרישה “מוטב להכשירו” [בטור הוצאת “שירת דבורה” הביאו שכן הוא בטור כת”י, וכמה דפוסים, ע”ש] י”ל דהיינו משום שקודם ההפרשה אין שום איסור, ואינו גורם טומאה למעשר שני, ויותר קל לאדם להכשיר הפירות, מלהוציאם חוץ לחומה, ולכן כתב “מוטב להכשירו”. ולהאריך ולפרט בכו”ז צריך קונטרס שלם וכאן אי אפשר, ולכן אסתגר בקמייתא.

עוד העירני בענין זה יו”ר המכון הגרש”ז רווח שליט”א לעיין בדברי הבכורי יעקב (ריש סי’ תרנ”ח) והב”ד בס’ מועד לכל חי, והנה דבריו שם איירו לענין נטילת לולב בירושלים בזמן הזה, וכתב שם, שבזה”ז הוא דאורייתא כל שבעה, והביא שהרדב”ז (הנ”ל) כתב שעיר ציון ושכונת היהודים אינם מכלל ירושלים ומותר לפדות שם מעש”ש, אך מהתוספתא הנ”ל דאין מקיימים בה קברות, מסיק הביכורי יעקב שמקום קברי בית דוד הוא מכלל ירושלים עצמה לכל מילי, עי”ש.

ואחהמ”ר כמדומני  שהגאון הנ”ל לא ידע מציאות מקום קברי בית דוד שהם בקצה עיר ציון המערבי, ובלאו הכי כבר מהרימ”ט הנ”ל הוכיח נכוחה שאין ללמוד מהתוספתא הנ”ל כלום לענין קדושת המקום וכנז’ לעיל. ולכן הרוצה לחוש לסברת הבכורי יעקב יטול לולב בעיר התחתונה. אכן מה שכתב הבכורי יעקב שיש להחמיר בירושלים שלא יהיה חסר כל שבעה, נראה שתושבי הרובע היהודי דהיום, צריכים לחוש לזה לפי דבריו, שכן לא ברור שהרובע היהודי הוא מכלל עיר ציון וכאמור. וראה בזה בשו”ת ציץ הקדש (ח”א סי’ מ”ז), שדחה דברי הבכורי יעקב, וכתב שדוקא בתוך המקדש נוהג ד”ת כל ז’. וראה גם בספר עיר הקדש והמקדש (ח”ג סוף פר’ כ”א), ואכמ”ל.

מסקנא דמילתא:

 מאחר שעיר ציון אין דינה כירושלים, שפיר פודים מעש”ש ונט”ר שם גם כשלא טמאוהו.  אבל בירושלים אפשר להכשיר ולטמא הפירות קודם הפרשת תרו”מ, אבל אחר הפרשה לדעת הרמב”ם ומרן א”א לטמאם, ודינם שירקבו וכנ”ל. פירות שא”א להכשירם, כחיטים לפסח, יש להוציאם חוץ לחומה, כגון לעיר ציון, ולפדותם.

ואמנם כיום אין ידוע היכן בדיוק היה השוק היהודי לפני כ – 400 שנה, ולכן אין לנו אלא איזור קברי בית דוד. וכל החלק הדרום מערב של העיר הוא בספק אם הוא עיר ציון. ומכח ס”ס אפשר לטמא בו אחר הפרשה ולפדות, שכן ספק אם המקום הוא עיר ציון, ואת”ל שאינו עיר ציון שמא הלכה כהטור כהמפרשים דעתו שבזה”ז אפשר לפדות גם אחר הפרשה ע”י שיטמא הפירות. ובלאו הכי הרבה פירות כיום הם ספק הוכשרו משום שנוהגים לשטוף אותם לפני הוצאתם לשוק מטעמים שונים. ואולי נצליח עוד לברר מקום שוק היהודי. והיעב”א.