מצוות הביעור

הכל חייבין במצות ביעור הן גברים והן נשים. בשנה השביעית [והרביעית], בערב יום טוב האחרון של פסח, וכל מי שברשותו פירות שהן טבל או ספק טבל, חייב להפריש מהן תרומות ומעשרות. [פירות שהן דמאי, אינו חייב להזדרז ולהפריש מהן תרומות ומעשרות מפני שאינם מעכבים את הווידוי].

כיצד מבערים

פירות מעשר שני או רבעי, מחלל את קדושתם על מטבע. את המטבע, עם שאר כל המטבעות שברשותו מחילולים קודמים של מעשר שני ורבעי, יחללם על מטבע אחת. לאחר שחילל הכל על המטבע, ישמיד את המטבע על ידי שישליכנה לים הגדול, ואין צריך לשחקה תחילה. ואם משליך לשאר נהרות, עליו לשחוק תחילה את המטבע. ואם אינו נמצא בקרבת הים, ישחוק את המטבע ויפזרנה ברוח. ומסתבר שגם יכול להשמיד המטבע על ידי שרייתו בחומרים שמכלים אותו. ומכל מקום כיון שבמטבע זו יש קדושה, אין להשליכה דרך בזיון, כגון לבור שופכין וכיוצא בזה.

יכול לחלל את הקדושה שנמצאת בכל המטבעות, על פרי שערכו לפחות שווה פרוטה, וישמיד את הפרי שחילל עליו כדי שלא יהווה תקלה לאחרים באכילתו, ויזהר שלא ישמיד את הפרי דרך בזיון וכנ”ל [וכמובן שאין לחלל על פרי שקדוש בקדו”ש, כדי שלא יביאהו לידי כילוי והפסד].

מה חייב בביעור

חובת הביעור בשנה השביעית חלה על הפירות והירקות שנתחייבו במעשר בשנים – ד, ה, ו, לשמיטה. אך פירות וירקות שנתחייבו במעשרות בשנת השמיטה, באופנים שיש חובת תרו”מ גם בשמיטה, וכגון מפירות נכרי שיהודי עשה את הגמ”ל שלהם וכיו”ב, זמן ביעורם הוא בשנה הרביעית. וכן הדין בדברים שהתחייבו במעשר בשנה הרביעית, שזמן ביעורם בשנה השביעית. (מקור הדין מבואר בירושלמי מע”ש פ”ה ה”ג וראה בביאור הגר”א שם, וכ”ה בספרי פר’ ראה. ודו”ק היטב בל’ הר”מ שם סוף הל’ ג). בסוגי פירות שספק מה השלב הקובע בהם, וכן בשאר הספיקות, יפריש מעשרות על תנאי, ויבערם כדין (ע”ע בקצירת השדה פ”ח).

מוצרי מאפה החייבים בחלה, זמן ביעורם תלוי האם נאפו מקמח שנעשה מתבואה שהביאה שליש קודם ראש השנה של רביעית ושביעית, שאם הקמח נעשה מתבואה שהביאה שליש לאחר ראש השנה של רביעית, זמן חובת ביעורה הוא בשביעית, וכן בשביעית, [ובספרי שביתת השדה פט”ו סעי’ ל הוכחנו דין זה יעוי”ש].

חובת הביעור של נטע רבעי הוא רק על הנטיעות ששייכות לשנים א-ג, אולם אותם שחנטו בשנה הרביעית יתבערו בשביעית, ואותם שחנטו בשנה השביעית  מתבערים בשנה הרביעית הבאה, וכן העיקר הלכה למעשה (כמו שביארנו בספרי עץ השדה על הל’ ערלה ונט”ר בפי”ג סעי’ כז).

מוצרי חמץ

מי שברשותו מוצרי חמץ החייבים בהפרשת חלה או תרומות ומעשרות, יקפיד להפריש מהם ולבערם עד ערב פסח קודם זמן איסורם [אע”ג שחובת הביעור הוא בערב יו”ט האחרון של פסח, הכא שאני, מחמת איסור החמץ שבזה. ואמנם נראה שאם עשה “מכירת חמץ” וכעת זה ברשות הגוי, אין ע”ז חובת ביעור, אלא שלאחר פסח כשחוזר ולוקח את זה לרשותו, יקיים בהם מיד מצוות ביעור].

מקום רחוק

מי שיש לו פירות החייבים בביעור, אך הם רחוקים ממנו, והגיע זמן הביעור, הרי הוא קובע מהמקום בו הוא נמצא מקום לכל מתנה ומתנה וקורא להם שם ולאחר מכן מזכה את המתנות לבעליהם על ידי אדם אחר, או באחד הקניינים המועילים, ואת המעשר שני שיש לו בפירות יחלל על מטבע שיש לו עמו, ויבער אותה במקום שהוא שם (צורת הקנינים המועילים ביארנו קצירת השדה  פט”ו סעי’ מ, וסעי’ מב). אם אי אפשר לו לזכות את המתנות לבעליהם, יקבע להם מקום ויקרא להם שם, ויחלל את המעשר שני על המטבע. אלא שבאופן זה אינו יכול לומר את הוידוי וכפי שיבואר לקמן.

עבר הזמן

מי שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, אך לא נתן את המעשרות לבעליהם, ועבר זמן הביעור, מיד כשנזכר יתן את המתנות לבעליהם, משום שבכל רגע שהוא מעכב מלתת עובר הוא על מצות ביעור, ומכל מקום הפירות שמהם הפריש לא נאסרים. אולם אם הפריש מהפירות את המעשר שני, ולא פדאו על פירות או מטבע כנצרך, ועבר זמן הביעור, נאסרו פירות המעשר שני באכילה והנאה, ומיד כשנזכר יבערם מן העולם, שאין להם פדיון אחר זמן הביעור. והוא הדין בפירות רבעי [ובשו”ת חלקת השדה ח”ב (תרו”מ סי’ יט אות ד) כתבתי שה”ה מטבע שלא ביערה בזמנה]. אף פירות שהשאירם בטבלן ולא הפריש מהם כלל, ועבר זמן הביעור, מיד כשנזכר יפריש מהם תרומות ומעשרות, ויתן המתנות לבעליהם. ואמנם הפירות של המעשר שני, יש אומרים שאין להם פדיון והפירות נאסרים ועליו לבערם מן העולם וכנ”ל. ויש מצדדין להקל שבאופן זה אין הפירות נאסרים אלא יפדם על מטבע, ויבערו מן העולם [ומ”מ הקונה פירות וירקות טריים בשוק לאחר פסח, אפילו הם עדיין ודאי טבל, אינו צריך לחשוש למעשר שני שבהם, כיון שהם גידולי השנה השביעית, ואם יש פירות שהם עדיין שייכים לשישית, הרי צריך לעשר מהם מעשר עני ולא מעשר שני, אא”כ יש חשש שזה מאוחסן מהשנה החמישית, ודבר זה אינו מצוי].

ביעור מעשרות 1