(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לידידי וחביבי

דיתיב בתוונא דלבי, רב חביב’א ורב אהב’ה.

הרב הגאון המפורסם לשם טוב ותהלה, מיחידי סגולה

כש”ת כמוהר”ר שלמה שלוש שליט”א

ראב”ד מקודש בעי”ת חיפה ת”ו.

החיים השלום וברכות לעד יחולו לראשו והסובבים הודו

הע”י ואחדשו”ט כמשפט.

הנה הראני ידידי כמהרש”ז רווח שליט”א את אגרתו המלאה דברי תורה כיד ה’ הטובה עליו, ושמחתי שמעכ”ת מעיין בחוברות “תנובות שדה”. ועיינתי בהערתו החשובה במה שהעלתי שם דבשעת הדחק אפשר לזכות המעשר עני לעניים, או לגזבר של עניים ע”י קטן. והוכחתי כן מסוגית הגמרא דגיטין (ס”ד ע”ב) ומדברי המפרשים שם. וכת”ר כתב שאינו רואה בזה שום ראיה, שהרי במסקנת הגמ’ אוקמוה בעציץ שאינו נקוב. ומשמע דרק בזה הוא דאין לו עיקר מן התורה.

ושבתי לעיין שוב בכל הסוגיא ונראה לענ”ד שהיא ראיה טובה ונכוחה, דמתחילה אמרו שם דשיתופי מבואות אין להם עיקר מן התורה ובכה”ג הוא דאפשר לזכות ע”י קטן, אבל דבר דרבנן שיש לו עיקר מה”ת אינו יכול לזכותו ע”י קטן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והקשו מהמשנה דמעשר שני, שאמרו שיכול לפדות מעשר שני ע”י שפחתו העבריה שהיא קטנה כידוע. ותירצו דשם מדובר במעשר בזה”ז שהוא דרבנן, וש”מ דמעשר בזה”ז דינו כשיתופי מבואות שנחשב שאין לו עיקר מה”ת. דאי לא”ה אין מקום לתירוץ זה מעיקרא. ומ”ש כת”ר דבמסקנא דחו את זה והעמידוה בעציץ שאינו נקוב, אינה דחיה. דאמנם הגמ’ דחתה התירוץ הזה, אבל לא משום שמעשר בזה”ז נחשב שיש לו עיקר מה”ת, דע”ז לא אמרו כלום, אלא שהואיל והמשנה דיברה באמה עבריה לא נוכל להעמידה בזה”ז, דאמה עבריה בזה”ז לא נוהגת דזה תלוי ביובל. ובעל כרחינו שהמשנה מדברת על זמן הבית, וע”כ הוכרחנו להעמידה בעציץ שאינו נקוב.

ואין לומר דבאמת יכול לדחות התירוץ הנז’ מטעם דמעשר בזה”ז יש לו עיקר מה”ת, אלא שבלא”ה א”א להעמיד המשנה בזה”ז משום דדיברה באמה עבריה. וכמו שכותבים כן הפוסקים בכמה וכמה מקומות כידוע. דבכה”ג אין מקום לומר כן. דאי סלקא דעתך דמעשר בזה”ז יש לו עיקר מן התורה  א”כ לא היו מתרצים כן מלכתחילה, שהרי כבר אמרו בפירוש דבמילתא דרבנן שיש לה עיקר מה”ת חשיבא כדאורייתא, ואין הקטן יכול לזכות לאחרים. ואין כאן מקום לתירוץ זה כלל ועיקר. ולא היו צריכים לדחותו מכוח אמה עבריה דבה מיירי במשנה. דאין כאן שום תירוץ בכלל.

תדע שאפילו הפני יהושע שהזכרתי בתשובה ההיא, דס”ל דמעשר בזה”ז חשיב שיש לו עיקר מן התורה. ומתוך כך הוקשה לו איך אמרו שם, הב”ע במעשר בזה”ז, והרי יש לו עיקר מה”ת. ודחק הסוגיא כל כך להעמידה שלא כפשוטה, וכתב דלרש”י ז”ל מיירי בקטן שזוכה לעצמו ולא לאחרים. כיע”ש. וגם בשיטת התוס’ דחק ואוקמה בקטן שהגיע לעונת הנדרים. הנה הוא ז”ל נאלץ להעמידה באוקימתות רחוקות ודחוקות כל כך, ולא עלה על דעתו לומר דבאמת יכלו להקשות דזה יש לו עיקר מה”ת, אלא שהעדיפו להקשות מהמשנה גופה שדיברה באמה העבריה, דלא נהוגת בזה”ז. ובע”כ צרי’ לומר דמפשט פשיטא ליה להפנ”י דאם מעשר בזה”ז יש לו עיקר מה”ת, לא היו מתרצים כן כלל ועיקר, ולא היה שייך לומר שהקשו דעדיפא מינה. וע”כ הוכרח להעמיד הסוגיא באוקימתות הנ”ל.

[ולא אכחד שיש בפוסקים פעמים רבות שמכנים דבר שיש לו עיקר מהתורה לדבר שהיה פעם חיוב מהתורה אפילו שהיום כולו נוהג רק מדרבנן. וראה לדוגמא בדברי הרמב”ם פ”ה בהל’ ביכורים ה”ט וכן בש”ך הל’ חלה ריש סי’ שכג’ ובשאר הנו”כ שם. מ”מ בסוגין ראינו שלא עשו בזה  כעין דאוריתא, אלא בכה”ג דנוהג באותו זמן מהתורה].

וכבר הזכרתי דברי המאירי שם, שכתב שבגמ’ פירשוה (למשנה הנז’) במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב. שגם זה אין לו עיקר מה”ת כלל. אבל א”א לפרשה במעשר בזה”ז דאמה העבריה בזה”ז ליכא, עכ”ל. ומפורש בדבריו דאי לא שמדובר באמה העבריה, היינו מפרשים המשנה במעשר דזה”ז. וכן עולה מדבריו להדיא שמעשר בזה”ז נחשב שאין לו עיקר מן התורה, משום שבזה”ז אין מעשר דאורייתא כלל, וע”כ דינו שוה לשיתופי מבואות.

וכבר מצאתי הדברים מפורשים כמו שכתבתי בעוניי, בדברי הגאון ארעא דרבנן מערכת מ”ם (אות תי”ד) שכתב בפירוש על הגמרא הנזכרת. דס”ל לש”ס דכיון שבזה”ז אינו חייב בשום מעשר (מה”ת) לא מיקרי דבר שיש לו עיקר מה”ת. עכ”ל. וע”ש שכתב להוכיח כן מיבמות (ע”א). ואדרבה הקשה שם על עציץ שאינו נקוב, למה נחשב שאין לו עיקר מה”ת גם בזמן שיש מעשר מן התורה. ע”ש בדב”ק.

ומ”ש עוד שם דאע”ג דלדברי הפר”ח וגם הקצות (סימן רמ”ג אות ד’) מהני להקנות מתנות כהונה לכהן קטן, להפר”ח מכוח דדעת אחרת מקנה לו. ולהקצה”ח שם משום שהוא ממון השבט (יע”ש שכתב בזה עוד דרכים אחרות). מ”מ הנתיבות שם חולק. וכ”כ בשו”ת עונג יו”ט וכו’. הנה הנתיבות שם מודה דאם אכל הכהן הקטן את החמשה סלעים, מהני לי הפדיון, ורק אם נאבד מהכהן הקטן אז הפודה חייב ליתן אחרים וע”ש.

ועוד דהחת”ס הכריע כהפר”ח בזה, כ”נ מתשובתו ביו”ד (סימן רנ”ב) והובא בפ”ת לש”ע יו”ד (סי’ ש”ה סק”ד). ואע”ג דכתב שם ואפי’ נימא אין קנין לקטן מה”ת, מ”מ במתנ”כ לא כתיב בהו נתינה ע”ש. נר’ דרק לרווחא דמילתא כתב כן. וע”ש. ואולם החת”ס העלה דלא לפדות לכתחילה ע”י שליח של כהן ולא ע”י כהן קטן, וזאת משום שהגאונים תיקנו שהכהן אומר לאבי הבן, במאי בעית וכו’. ודבריהם דברי קבלה ותורה, ומשמע מזה שיש לכהן עצמו כח במעשה הפדיון, והסיק דע”כ טוב להביא כהן ממקום אחר, עכ”ל. הנה זהו טעם אחר לגמרי. אבל נר’ דמודה ואזיל בעיקר הדין עם הפר”ח.

ועוד יע”ש בחידושי רעק”א ז”ל על גליון הש”ע (מאורות ס”ג) שכתב. נותנן לכהן, אפילו כהן קטן אם הוא בכלל צרור וזורקו אגוז ונוטלו. תשו’ מים חיים להפר”ח. ובשיורי כנה”ג כתב, העיד הרב מוהר”א לפניא זצ”ל שדעת הרבנים וכו’ דאפילו כהן קטן פודה הבן, וכן עשה מעשה הרב מוהר”א מוטל. עכ”ל. והנה עדות גדולים שעשו כן. ורעק”א הביאם בסתמא ע”ד הש”ע, לומר לנו שכן העיקר להלכה.

עוד ראיתי לכת”ר שמפלפל בזה  כטובת הנאה דקי”ל אינה ממון וא”כ איך יכול לזכות לכהן וכמ”ש הקצות החשן שם, ואפילו לפי דברי הגר”ש שקאפ ז”ל שהביא הרש”ז רווח נר”ו בתשובתו, כתב כת”ר דיש לחלק בין לעצמו, ובין לזכות לאחרים, וסיים בזה הלשון, לכן קשה לי איך ומנין כת”ר הגיע למסקנא דאפשר לזכות מעשר עני ע”י קטן שמבין. עכ”ל.

ובאמת דברים אלו נותנים מקום גדול לפלפל ולסלסל כדרכה של תורה. ואולם לפי  עניות דעתי כל המו”מ של הפוסקים בזה הוא בעיקר הדין דתרומות ומעשרות מן התורה, וראה בראיתו של הפר”ח מיבמות (צ”ט) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן וכו’. דכל זה הוא בזמן דהמעשרות נוהגים מה”ת, ובזה יש מקום לומר דע”י דעת אחרת זוכה הכהן הקטן, ויש מחלוקת הראשונים אם הוא זוכה מה”ת או לא, ובזה שייך לפלפל בטוה”נ אי חשיבא ממון או לאו. אבל אנן בדידן דמיירי במעשרות של זמנינו  שהם מדרבנן בלבד. ואין מעשרות דאורייתא בזה”ז כלל. והוכחנו מהגמ’ דמעשר דזה”ז נחשב לדבר דרבנן שאין לו עיקר מה”ת. שבזה פסקו שם דמזכין אותו ע”י קטן, דלאו כעין דאורייתא תקון בזה. אלא הרי הוא כשיתופי מבואות ממש. וכנ”ל. מעתה פשיטא דכו”ע יודו בזה דקטן זוכה בו גם לאחרים. מלבד לדעת הפנ”י שהיא שיטה דחוקה ונוגדת לדברי הראשונים.

ומ”ש כת”ר דמהש”ך בח”מ (סי’ רמ”ג סק”ז) משמע דרק בעירוב הוא דהקטן יכול לזכות. במחכ”ת אינו מוכרח כלל, שכתב שם. ואינו זוכה לאחרים, היינו במילי דאורייתא משא”כ בשיתופי מבואות דרבנן.  כן הוא בש”ס וכו’. עכ”ל. המעיין יראה דמחלק בין דבר שהוא דאורייתא למילי דרבנן. ונקט שיתופי מבואות שמוזכר בגמ’ גיטין שם, והוא דוגמא ללמד  בכל מילי דרבנן, אלא רק בדומה לשיתופי מבואות שאין לו עיקר מה”ת. והוא פשוט וברור בעהית”ש. וכי יעלה בדעת לומר שהש”ך לא יודה בעציץ שאינו נקוב שאפשר לזכות ע”י קטן, משום שהזכיר בדבריו רק שיתופי מבואות.

ועיין מגן אברהם (סימן שס”ו ס”ק ט”ז) שכתב, דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים. עכ”ל. נמצא דהכל תלוי בכך שהוא דרבנן, אלא דבעי’ שאין לו עיקר מה”ת כמפורש ומבואר בגמ’ שם, וקיצרו בזה שהוא פשוט. וע”כ גם מ”ש בסוף דבריו בשם המנחת חינוך (מצוה תע”ד), אינו סותר מ”ש במאומה, דגם הוא מדבר בדברים דאורייתא, או בדרבנן שיש להם עיקר מה”ת.

נמצא דמלבד דגדולי עולם פוסקים בזה כהפר”ח וכנ”ל. הנה לפי מ”ש אין אנו צריכים ליכנס לענין זה כלל. דבדרבנן שאין לו עיקר מה”ת כו”ע יודו דמזכה לאחרים ע”י קטן וקטנה. וכבר הוכחתי בבירור שמעשר דזה”ז אין לו עיקר מה”ת, ואדרבה הרב ארעא דרבנן פשיטא ליה במעשרות דזה”ז שאין להם עיקר מה”ת, ונדחק בעציץ שא”נ למה החשיבוהו בגמ’ שאין לו עיקר מה”ת (גם בזמן שהיה נוהג המעשר מה”ת), וכנ”ל.

ומ”מ לא התרנו שם לזכות ע”י קטן  אלא בשעת הדחק, שאין גדול מצוי לפניו, והוא משום שיטת הפנ”י, וגם שלפעמים יקח גם קטן שלא בא לכלל צרור וזורקו וכו’. זהו הנלע”ד, והמקום ב”ה יאיר עינינו בתורתו ויזכינו ללמוד תורתו לשמה  בתשובה ובנחת. וכסא כת”ר ירום ונשא וגבה מאד. ושלמה ישב  על כסא מלכותו ותיכון מלכותו מאד, אמן.

אוהבו ומוקירו כרו”מ

ע”ה  ש.מ. עמאר 

לתגובת הגאון הגאון רבי שלמה שלוש שליט”א שליט”א לחץ כן