(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 11 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(מתוך ההסכמה לספרי “ביכורי שדה”)

לחבת הקדש וחביבותו דמר גבן, אכתוב כאן במה שנדברנו בעל פה, במה שהעלה כת”ר דאפשר לזכות אל הפירות של מעשר עני לעניים, ע”י קטן, משום דהמעשר בזה”ז הוא דרבנן, וסמך ע”ד הגמרא בגיטין (ס”ד ע”ב) דאמרו שיכול לזכות בשיתופי מבואות ע”י קטן. ואע”ג דמתחילה אמרתי לכב’ בע”פ, דאפשר דרק בשיתופי מבואות הקילו משום דכולו מדרבנן ואין לו שרש בדאוריתא, וסמכתי בדעתי ע”ד הרמב”ם ז”ל (בהלכות זכיה פ”ד ה”ז) שסתם וכתב דקטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ולא חילקו בין מילי דרבנן לדאורייתא, וכן הוא גם בש”ע ח”מ (סימן רמ”ג סט”ו).

ואולם כעת עיינתי שוב בגמרא ראיתי שכב’ צדק בזה, דהקשו שם מדין שיתופי מבואות דיכול לזכות ע”י קטן על שמואל שאמר שא”א לזכות לאחרים ע”י קטן, ופריק שאני שתופי מבואות דרבנן. ורב חסדא אמר שיש לדחות ולומר, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואמרו דשמואל יסבור דכי אמרינן כל דתקון וכו’, במילתא דאית לה עיקר מן התורה, אבל שיתופי מבואות דלית לה עיקר מה”ת לא. ואח”כ הקשו מהמשנה דמעשר שני (פ”ד מ”ד) שאמרו דאפשר לפדות מעשר שני ע”י קטן, ותירצו דמיירי במעשר בזה”ז דרבנן, פריך ואמה העבריה בזה”ז מי איכא, אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן. ע”כ.

הא קמן מפורש בגמרא דמעשר בזה”ז אפשר לזכותו ע”י קטן, כמו בשיתופי מבואות, (ולא דחו אלא מצד דאמה העבריה דנקט במשנה שם לא נוהגת בזה”ז.) וכן נמי בעציץ שאינו נקוב אפי’ בזמן הבית, אפשר לזכותו ע”י קטן. ובע”כ צ”ל דמעשר בזה”ז, ומעשר דעציץ שא”נ אפי’ בזמן הבית, חשיבי דלית להו עיקר מן התורה. שהרי כבר אמרו בגמ’ (לעיל) דמילתא דרבנן דאית לה עיקר מה”ת א”א לזכות ע”י קטן, דכי תקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומזה שאמרו דמעשר דעציץ שא”נ, או של הזה”ז אפשר לזכות ע”י קטן נראה בבירור דאלה נחשבים שאין להם עיקר מן התורה.

אלא דקשה מהתוס’ בעירובין (ל”ב ע”א) ד”ה תאנים שכתבו דמעשר פירות אע”ג שהוא מדרבנן לא אמרי’ ביה חזקה שליח עושה שליחותו, משום דעיקר שם מעשר הוא מן התורה, ובגליון הש”ס שם צוין לתוס’ אחר שם (דף ל”ז ע”ב) ד”ה מאן האי תנא, שכתבו באגודה של ירק. כיון שעיקר מעשר מן התורה, חשיב ליה כדאורייתא, ואין בה ברירה. ועיין בחידושי הרש”ש ז”ל בגיטין שם, שציינם לתרץ למה לא תירצו שם דאיירי במעשר שני דירקות יע”ש. ובע”כ צריכים לומר דשאני ירקות (או אילנות לשי’ רש”י וסיעתיה) דבזמן שנוהג מעשר מן התורה, הם אסורים מדרבנן וע”כ זה נחשב שיש לו עיקר מן התורה, משא”כ במעשר של זה”ז שאין מעשר מה”ת כלל, וכן נמי במעשר של עציץ שאינו נקוב שאין בימינן חיוב דאורייתא כלל, וע”כ קורא להם שאין להם עיקר מה”ת. זהו הנלע”ד ואע”ג דהוא דחוק בסברא דאדרבה יש מקום לומר דמעשר ירק אין לו עיקר מה”ת דלעולם הוא דרבנן דוקא. מ”מ מוכרחים לחלק בהכי.

שו”ר בחפשי’ שכבר קדמו הריטב”א ז”ל בחידושיו שם והוא בד”ה הא לכם מעות וכו’ שבסוף הדבור כתב, והא דלא פריק במעשר שני דאילנות וירקות, משום דההוא אית ליה עיקר מה”ת, אבל בעציץ שא”נ אינו עיקר מה”ת כלל. עכ”ל. והיה בהעלם מעיני קדשו דהרש”ש ז”ל. ועיין במאירי גיטין (שם) שכתב (בד”ה וכן מה שאמרו מערימין), פירשוה דוקא במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב, שגם זה אין עיקר מה”ת כלל, אבל א”א לפרשה במעשר בזה”ז, דאמה העבריה בזמן הזה ליכא, וכו’ עכ”ל. הנה מפורש גם בדבריו ז”ל דעציץ שא”נ ומעשר של הזה”ז נחשבים שאין להם עיקר מה”ת, וכן מתבאר מדבריו בפירוש דלא אמרו דזוכין ע”י קטן, אלא בדרבנן דלית ליה עיקר מה”ת, וכמ”ש בגמ’ לעיל וזה נשאר להלכה. וכ”נ גם מדברי הר”ן ז”ל על הרי”ף ז”ל שכתב בתוך דבריו, ומיהו במידי דרבנן כשתופי מבואות זוכה (הקטן) גם לאחרים. עכ”ל. מדוקדק בדבריו דלאו בכל מידי דרבנן קאמר אלא בדומה לשתופי מבואות דוקא.

והרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר שני (פ”ה ה”ט) כתב, נתן לשפחתו העבריה, אם מעשר שני זה מדבריהם כגון שהיה מעציץ שא”נ, דבריו קיימים. וכו’, שהקטן אינו זוכה אלא בדבר שהוא מדבריהן. עכ”ל. ומדלא כתב דה”ה במעשר ירקות, נראה דס”ל כהתוס’ והריטב”א ז”ל הנ”ל, דמעשר ירק חשיב שיש עיקר מה”ת, וע”כ אין הקטן יכול לזכות לאחרים. משא”כ בעציץ שא”נ, והא דלא אמר במעשר בזה”ז היינו טעמא דנקט אמה העבריה כמו בגמרא, ואמה עבריה בזה”ז ליכא.

וכאשר דמיתי כן מצאתי להגאון ארעא דרבנן מערכת מ’ם (אות תי”ד) שכתב בתוך דבריו, ונראה דמש”ה דייק (בגמ’ דגיטין) וקאמר מעשר בזה”ז, דס”ל להש”ס דכיון דבזה”ז אינו חייב בשום מעשר (מה”ת), לא מיקרי דבר שיש לו עיקר מה”ת, ומצאתי און לו מסוגיא דשלהי פ’ הערל (דע”א) וכו’. אמנם קשה דהתם הדר מוקי לה בעציץ שא”נ, ומיירי בזמן שנוהג מעשר מה”ת, וקשה דהא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואפ”ל ע”פ מ”ש התוס’ בכתובות (נ”ו) וכו’, וה”נ י”ל דלא אמרו כעין דאורייתא תקון אלא כגון מעשר פירות דהוו שוים לדגן ותירוש, לצאת מן הקרקע, אבל בעציץ שא”נ לא דמי להו, והגם שעיקרו מן התורה, לא תקון כעין דאורייתא. עכ”ל וע”ש. הרי ראינו שהרב ארעא דרבנן, מחלק בין מעשר של זה”ז ועציץ שא”נ, ובין מעשר פירות וירקות. והרב משכנות הרועים הביא דברי הרב ארעא דרבנן הנז’ וכתב שהרב שער המלך (פ”א מה’ מ”ש) סתם לחילוק זה יעו”ש, ולכשאפנה אשנה פרקי באריכות בעהי”ת. עכ”ל. ולפי מ”ש לעיל הרי החילוק הזה הוא מוכרח מכוח סוגית הגמרא והראשונים וכנ”ל.

וראיתי כעת במכתבך שציינת לדברי מרן ביבי”א ח”א (חיו”ד סימן כ”ב אות ז’), ושם הקשה משם הגר”ד יונגרייז ז”ל ע”ד הריטב”א ז”ל הנ”ל מהגמ’ במסכת יומא (פ”ג ע”ב) דמוכח דעציץ שאינו נקוב חמיר טפי ממעשר ירק דרבנן. דאמרינן ע”כ לא קאמר רבי התם שא”צ לעשר את הכרישין (לחולה שיש בו סכנה), אלא לענין מעשר ירק דרבנן, אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא אפילו רבי מודה, דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למשרי בעציץ נקוב. ע”ש. ומבואר דעציץ שאינו נקוב חמיר טפי מירקות דרבנן. ולא כהריטב”א ז”ל דס”ל דירקות חמירי ונשאר בצ”ע. וע”ש שכתב ליישב קושית הריטב”א ז”ל עפ”ד הר”א ממיץ בס’ יראים (סימן קע”ב) דמעשר שני נוהג מה”ת אפי’ בירקות. ע”ש. ושכ”כ הסמ”ג (עשין קל”ו וקס”א), ושהגר”י טייב ז”ל בספרו ווי העמודים (דקמ”ח ע”ב) כתב להביא ראיה לדברי היראים והסמ”ג, וכתב מרן הראש”ל נר”ו דמש”ה לא משני במס’ גיטין דמיירי במע”ש על ירק. (דלשיטה זו הוא מן התורה ולא אמרו דאפשר לדכות ע”י קטן אלא במילתא דרבנן). וע”ש.

והנה הקושיא שהקשו מיומא הנז’, קשה גם ע”ד התוספות דעירובין ל”ב ע”א, ול”ז ע”ב הנ”ל. דכתבו להדיא דמעשר פירות וירקות יש לו עיקר מן התורה, ואילו בעציץ שאינו נקוב מפורש בגמ’ דגיטין שאין לו עיקר מה”ת. ונמצא דמעשר ירק חמיר טפי, וקשה מההיא דיומא. וזה בודאי קשה ע”ד הגאון ארעא דרבנן הנז’.

ומפני חומרת הקושיא נלע”ד לחלק ולומר דבאמת מצד יש לו עיקר מה”ת חמיר טפי מעשר ירק דהוא גדל בקרקע, ובגידולי קרקע יש בהם מינים שחייבים מה”ת, משא”כ עציץ שאינו נקוב דאין בגידוליו חיוב של תורה. אבל ההוא דיומא דמיירי בגזירת חכמים דלא רצו להתיר דגן טבל הגדל בעציץ שאינו נקוב דילמא אתי למשרי בעציץ נקוב בזה באמת הסברא נותנת להחמיר יותר בעציץ שאינו נקוב, מאשר במעשר ירק, דהרואה שהתירו לאותו חולה לאכול דגן בלא מעשר, לא ידע לחלק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, ועלול להתיר גם בגדל בעציץ נקוב, אבל בירק שהוא שונה לגמרי ואין מקום לטעות בו לא גזרו. ומפורש בגמרא שם דמשום גזירה הוא, דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב, וכתב רש”י ז”ל, מעשר ירק דרבנן, דלא מיחלף מטבל דאורייתא. אבל דגן דאורייתא הוא אפילו רבי מודה דאף בעציץ שא”נ מעשר שמיחלף בדאורייתא. עכ”ל. וא”כ לעולם מעשר ירק חמיר טפי מגידולי עציץ שאינו נקוב, וביומא לא דיברו במה שחמור יותר, אלא במה שיכול להתחלף בדאורייתא. שלא החמירו אלא בדגן שגדל בעציץ שא”נ שעלול להתחלף בדגן הגדל בעציץ נקוב. והכל על מקומו יבוא בשלום.

והנה עתה ראיתי שהפני יהושע בחידושיו לגיטין (ס”ה ע”א) רוח אחרת עמו בזה, והוא סובר שגם מעשר בזה”ז מיקרי שפיר דיש לו עיקר מן התורה, כי עיקר דין מעשר הוא מה”ת, ולא כמו שיתופי מבואות או דין מוקצה שכולם מדרבנן בלבד, ואשר על כן תמה שם על מ”ש בגמ’ הב”ע במעשר בזה”ז דרבנן, דהו”ל לאקשוי נמי כדלעיל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכא לא שייך להא דמסיק לעיל ואידך כי אמרינן במידי דאית ליה עיקר מה”ת, דה”נ מעשר אית ליה עיקר מן התורה. וע”ש שתירץ לפי פירושו בשיטת רש”י ז”ל דהכא מיירי לענין זוכה לעצמו, ולא שייך לומר בזה כל דתקון וכו’ כיע”ש. וגם לשיטת התוס’ יש ליישב עפ”י מ”ש התוס’ דאיירי בקטן שהגיע לעונת נדרים והוי שפיר כעין דאורייתא וע”ש בעומק דב”ק. לא אאריך בזה בפירושו, רק זאת יש לציין דלדברי הפנ”י לא אמרו שקטן יכול לזכות בדרבנן אלא בשיתופי מבואות דאין לו עיקר מה”ת כלל, ובפדיון מע”ש שאמרו במעשר בזה”ז, הוא רק לזכות לעצמו ולא לאחרים. או בהגיע לעונת נדרים דוקא, לפי שיטת התוספות.

ומיהו לפי המבואר לעיל רוב המפרשים לא ס”ל כהפנ”י, אלא הם סוברים שגם מעשר בזה”ז וכן הגדל בעציץ שא”נ נחשבים שאין להם עיקר מה”ת, ויש מקום לומר שאילו ראה הפנ”י לדברי הריטב”א הנז’ הוה הדר וביה. וכאמור כן מפורש גם במאירי. וכ”נ מדקדוק דברי הר”ן ז”ל. וכן העלה הגאון ארעא דרבנן והרש”ש ז”ל וכנ”ל, וכן עיקר.

ואשר ע”כ בשעת הדחק שאין עמו גדול בשנים יכול לזכות פירות מעשר עני לעניים ע”י קטן בר דעת שמבין במשא ומתן מעט. וע”פ הגדרת חז”ל.

זה הנלע”ד בהאי דינא ועינינו ליה נשואות להצילנו משגיאות.

מברכך ואוהבך בלו”נ

ע”ה שלמה משה עמאר