(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 11 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

הרה”ג רבי יעקב אריאל שליט”א

רבה של רמת גן

השלום והברכה!

קיבלתי בשמחה  את תגובתו של כת”ר שליט”א. והנה מש”כ כת”ר שליט”א מדברי הראשונים הנה במכתב תשובה שקיבלתי ממו”ר שליט”א המצו”ב, הוא דן בדבריהם, ואדרבה כתב שם כדברינו בהבנת דבריהם.  והריטב”א ז”ל כתב דבריו על התי’ בגמ’ שאיירי בעש”נ, ולא העיר כלום בתי’ הגמ’ שהכא ב”ע במעשר בזה”ז דרבנן הוא. וכמו שכתבתי במכתבי הקודם.

ומה שכת”ר ציין שוב, לדברי הקצוה”ח, הנה כתבתי במכתבי הקודם, כתבתי שלדעת הפר”ח שבד”א מקנה הוא זוכה מן התורה פשיטא שה”ה לאחרים ול”ד לעצמו. ולדעת הקצוה”ח הרי מפורש בדבריו שהוא מחלק בין מתנו”כ למתנו”ע וכמו שכתבתי שם.

והנה כתבתי שם בעוניי שבמעשר עני שנתינה כתיבה בהו דינו כמתנו”כ. וע”ז טען כת”ר שליט”א טענה צודקת, שאת כל זה אפשר לומר היכא שיש שבט כגון כהנים, אך לדעת הירושלמי שאין דין מכירי עניים, א”כ א”א לומר את דברי הקצוה”ח במתנו”כ גם בדין מעשר עני.

ובזה מודה אני העני לכת”ר שליט”א, אך כל זה אם זהו הפשט בירושלמי, ואם כך נפסוק להלכה. אך כיון שלהלכה אנו פוסקים שיש מכר לעני, וכמו שציין כת”ר לדעת הרמב”ם, א”כ דברי הקצוה”ח נכונים גם במעשר עני. ואעתיק לכת”ר שליט”א מש”כ בעוניי בספרי “ביכורי שדה” (פ”ה סעי’ י”א) בד”ז של מכירי עניים:

המלוה מעות את העני ומתנה עמו שהפרעון יהיה מפירות המעשר עני, בע”כ שמדובר במקום שיכול המפריש לקבוע לאיזה עני לתת, ולכן יש מי שכתב, שכ”ז במעשר עני המתחלק בבית שיש לבעלים טובת הנאה ויכול ליתן לכל עני שיחפוץ, אבל במעשר עני המתחלק בגורן, שאין לחקלאי טובת הנאה, וכל עני בא ונוטל, בכה”ג א”א לעשות עמו הלואה מראש כיון שכל עני יבוא ויטול. ולדבריו אין גם דין של מכירי עניים אצל חקלאי שמעשר בגורן. ואמנם נראה שגם במ”ע המתחלק בגורן שייך בתנאים מסוימים, לעשות הלואה עם העני, ויש דין מכיר לעני. ומ”מ בזמנינו אין כלל דין של מעשר עני בגורן כיון שאין עניים המצויים לבוא לגורן ליטול המעשרות [וכמבואר לעיל בפ”ב הלכה ט] ולעולם יש לבעלים טובת הנאה מהמעשר ויכול ליתנו לכל עני שירצה, וממילא יכול להלות לעני מעות שפרעונם יהיה מפירות המעשר עני.

ובהערה 20 שם הבאתי את המקורות לזה בזה”ל: הנה לעיל בפרק השני ביארנו באריכות, החילוק בין מעשר עני המתחלק בבית, שיש בו טובת הנאה לבעלים, ובין מעשר עני המתחלק בגורן שאין בו טובת הנאה לבעלים, וכל עני בא ונוטל בעל כורחו של הבעלים, ולדעת הרמב”ם אין הבעלים יכול לסרב מלתת לכל עני שיבוא, ולדעת התוס’, יכול הבעלים לסרב לתת לעני, שבא אליו לבקש את רשותו. אך מ”מ אם העני בא לבד לגורן ונוטל אין מי שמעכב בעדו, וא”כ נראה, שא”א להלות לעני סכום שיפרע באמצעות פירות המעשר המונחים בגורן, שהרי הוא אינו יכול להתחייב לעני מסוים שהרי כל אחד בא ונוטל. אך מ”מ בגמרא גיטין (שם) שנינו מפורש המלוה מעות את העני, והוסיפה הגמ’ שם שהבעלים כשמפריש או שמזכה לו ע”י אחר, או שעני זה הוא מכירו, דהיינו שרגיל ליתן לו. והגמ’ לא חילקה שם בין מעשר בגורן או מעשר בבית.

ואמנם הירושלמי בגיטין (שם) על המשנה שאומרת המלוה מעות את הכהן את הלוי ואת העני, הביא את דברי ר’ יוחנן שאומר שהכא איירי במכירי כהונה ולויה, ושואלת הגמ’ שם והא תנינן עני, ויש מכר לעני, ומבארים שם בנו”כ, שזה נקרא בתמיה, ויש מכר לעני? כלומר לעני הרי אין מכירין, שהרי כל עני ראשון שפוגש צריך לתת לו.

והנה הגמרא בירושלמי שם, אינה חולקת על גוף הדין של המלוה מעות את העני, שהרי זו משנה מפורשת שם. אלא בהאי אוקימתא דרבי יוחנן שאמר דאיירי במכירים, שאלה הגמ’ שלעני אין מכירים, וממילא א”א להעמיד את המשנה באוקימתא דרבי יוחנן אך אם תמצא כל קנין המועיל להקנות את זה לעני מלבד מכירי, שפיר דמי.

והנה המשנה למלך על הרמב”ם (הל’ מעשר פ”ז ה”ו) כתב שגמ’ דידן לא חששה לזה, או משום שגם הגמ’ שלנו כשאומר רב דאיירי במכיר, הזכיר רק מכירי כהונה ולויה, ולא הזכיר מכירי עניים. ולעולם בעני צריך לומר שמדובר במזכה ע”י אחר, והירושלמי שלא הזכיר מענין מזכה ע”י אחר, אלא רק ממכירי עניים, לכן שלל אפשרות זו. ועוד מחלק המל”מ שהבבלי כשדיבר על מכירי אה”נ דיבר גם על עניים, רק שהוא דיבר במ”ע המתחלק בבית שיש בו טוה”נ לבעלים, והירושלמי אפשר דס”ל שגם המתחלק בבית אין בו טוה”נ לבעלים. עכ”ד.

ומלבד מה שיש לדון בדבריו שרצה לומר שאין מכיר לעני, שהרי שנינו סוגיות שלמות שיש מכיר לעני, אך בלא”ה מגוף דבריו אנו רואים, שאינו מסופק אודות המלוה את העני שהרי זו משנה מפורשת, רק שאינו מקנה לעני כאוקימתא דרב במכירי, אלא כאוקימתא  בשמואל שמזכה ע”י אחר, וכאן כבר לא זכיתי להבין. שהרי כיצד יכול יתן לו ואפי’ ע”י זיכוי של אחר, והרי זה מ”ע בגורן (לתי’ הא’), ובגורן כל עני בא ונוטל, ומהיכן הבעלים יכולים כלל לתת לעני והרי אין זה בסמכותם, אלא צ”ל שהבעלים מזכה לעני ע”י אחר את מה שהוא כן יכול להציל עבורם, וכמו שכתבנו לעיל בפ”ה ה”ח, שגם בגורן יכול הבעלים להציל מחצה לקרובו או מיודעו, ומקורם של דברים במשנה בפאה ופסקה הרמב”ם להלכה בהל’ מתנו”ע (פ”ו הי”א), והיינו שיכול הבעלים להציל מחצה מהמעשר עני ולשומרו בצד ע”מ לתת לעני שהוא מיודעו, ולכן יכול הוא להקנות לו את זה ע”י אחר באחד הקנינים. ולפי”ז לא הבנתי מדוע א”א שאותו עני שקורא לו הרמב”ם “מיודעו” יהיה המכירי עניים של אותו בעה”ב, ואת אותו חצי שמציל הריהו עבור העני שמכירו. ולמה להדחק ולומר שאוקמתא דרב איננה על עני ורק על מכירי כהונה ולויה, או כתי’ הב’ שלא מדובר אלא במתחלק בבית שיש בו טוה”נ? ומצאתי להמאירי עמ”ס גיטין (שם בד”ה אמר המאירי), שמבאר את המשנה של המלוה מעות את הכהן, הלוי והעני, פי’ שהלוה וכו’ ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו וכו’ עכ”ד, נראה מדבריו שבשעת הגורן כשמפריש עושה זה על שמם, ואדרבה בסו”ד כשבא להוציא מן הכלל את מה שלא שייך הלואה, כתב רק את לשו”פ שבהן נאמר עזיבה, ולא אמר כלום ממ”ע המתחלק בגורן. (ועו”ע מש”כ בד”ה המשנה השביעית, אודות מכיר לעני) ובע”כ צ”ל שאע”ג שבמ”ע המתחלק בגורן נאמר והנחת בשעריך ולכן הריהו מניח לפניהם והם לוקחים מאליהם, מ”מ מצות נתינה קיימת וכאשר הוא מציל מחצה לקרוביו ונותן להם בודאי שהוא מקיים מצוות נתינה של מעשר עני, אך מ”מ נלענ”ד שגם המל”מ לא פקפק אלא בדין מכירי עניים בגורן אך הלואה לעני, כשהקנין הוא ע”י זיכוי של אחר גם הוא לא חלק שזה אפשרי. ומכאן שאלה על מש”כ הגאון הר”ח קניבסקי שליט”א בספרו דרך אמונה (הל’ מעשר פ”ז אות כ”ו) וז”ל: ודוקא במ”ע המתחלק בבית שיש בו טוה”נ לבעלים יכול לעשות תנאי זה [של הלואה]. אבל במ”ע המתחלק בגורן שאין בו טוה”נ וכ”ש בלשו”פ ל”ש כלל לעשות תנאי זה. ובצה”ל כתב שמקור דבריו הם מהמל”מ. ולא זכיתי להבין מדוע הוא שלל לגמרי עשיית תנאי של הלואה במ”ע המתחלק בגורן והרי על המחצה שמציל ודאי שזה כך, וגם בלא”ה המל”מ גופיה לא שלל את עשיית התנאי אלא אם משתמש במכירי, אבל במזכה ע”י אחר גם המל”מ מודה שאפשר לעשות תנאי הלואה זה. וגם על עצם הדין של מכירי עניים ואפי’ בגורן כבר כתב החתם סופר (בחידושיו עמ”ס גיטין דף ל’ ע”א ד”ה ובירושלמי, ובשו”ת שלו חיו”ד סי’ רל”ז בד”ה הנה) שודאי  יש מכיר לעני ואפי’ במתחלק בגורן וכגון שמציל מחצה לקרוביו. ועיי”ש בסו”ד מה  שביאר את מחלוקת הירושלמי עם ש”ס דידן, אך מ”מ ברור ששיך מכירי עניים במעשר עני, ואפי’ המתחלק בגורן וכנ”ל, וה”ה  לתת  הלואה  שיפרע  אותה  העני  מאותם  חלקים  שמציל  עבורו  מיודעו  החקלאי.  וכן  ראיתי  להרב  ערוך השולחן (העתיד סי’ ק”ו סעי’ י”ג) שהביא שם את הירושלמי הנ”ל, וכתב, ולא חש הרמב”ם להירושלמי כיון דש”ס דידן לא דחי לה דס”ל דגם במעשר עני שייך מכירין דשאר עניים מסחי דעתיהו. עכ”ד.

ובעיקר הדברים בירושלמי, שכתב ויש מכר לעני, וכתבנו שהפירוש  הוא  בתמיה,  אין זה דעת כולם, שהרב מראה הפנים, שם כתב שיש לפרש הא דהכא דתירוצה הוא, ויש מכר לעני. שמצינו גם בעני כן במי שרגיל ליתן מעשרותיו.

וכן ראיתי להגאון הר”ש מסקאלא בתשו’ בית שלמה (ח”ב יו”ד סי’ צ”ט והב”ד בארץ חיים סי’ רנ”ז ס”ה) שהביא את בעל התרומות שכתב להדיא שיש  דין מכיר לעני, והביא שם הבית שלמה, את דברי הירושלמי, ואת דברי המל”מ, וכתב שתי’ הא’ של המל”מ תמוה הוא, והוסיף וז”ל: ואמנם יותר נראה מסתימת לשון הרמב”ם דבכל ענין שייך מכיר גם גבי מעשר עני, וגם מש”ס דילן בגיטין שם, נראה כן. עכ”ד. ובארץ חיים הוסיף והביא שם תשובה כת”י מהגאון מהר”מ בן חביב בעל גט פשוט, שג”כ כתב שיש דין מכיר לעני כדין מכירי כהונה ועי”ש.

ועו”ע במכתבים ממרן החזו”א זצ”ל (הובאו בסו”ס דרך אמונה ח”ג עמ’ שפ”ז) מש”כ על דברי המל”מ. ואמנם כמש”כ בפנים, כל הדין של מ”ע בגורן אינו שייך בזמנינו, שהרי אין מצוי היום עני שיטרח לבוא לשדות ע”מ ליקח שיעור כדי שביעה, וכמבואר לעיל בפ”ב הל’ ט. וכיון שכן מוטל על החקלאי להביא את המ”ע לעניים, ויש לו בזה טוה”נ, ולכן גם חקלאי המפריש מעשר בגורן, יכול לעשות תנאי הלואה, ולהשתמש בדין מכירי עניים, והכל כדין מ”ע המתחלק בבית.  ועי’ לקמן בפרק שישי הערה  16.  ושם בפ”ו הוספתי את דברי הערוך בערך “מכר” שכתב שיש מכר לעני.

וא”כ אחר כל הנ”ל, ואחר שהרמב”ם פסק להדיא שיש מכר לעני, נלענ”ד שא”א על סמך דברי הירושלמי, לחשוש לדעה זו להלכה, ובפרט שגם בירושלמי יש הכותבים שס”ל שכן יש מכר לעני. וכ”ז אחהמ”ר מהדר”ג שליט”א.

ולכן נלענ”ד כבראשונה, שיכול לזכות לעני ע”י קטן. ואמנם כ”ז רק היכא שאין לידו גדול שאפשר לזכות באמצעותו בשופי. שבודאי אם מצוי גדול לידו מהיות טוב לזכות ע”י. וכך הורה מו”ר שליט”א בתשובה המצו”ב.

ביקרא דאוריתא

לתשובת מו”ר הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א לחץ כאן