(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 9 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

תגובה בדין חיוב תרו”מ בנענע – גליון מס’ 2

הערה לנוסח הפרשת תרו”מ – גליון מס’ 3

לכבוד

הרה”ג  ש. ז. רווח שליט”א

רב המושב בית עוזיאל

ויו”ר המכון למצוות התלויות בארץ

ר.מ. נ

אחדשו”ט הריני להשתעשע בדב”ק. מאמרו של כת”ר בגדרי תבלין הפטורים מתרו”מ ובדין הנענע המובא בגליונכם מס’ 2.  וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

א.  למעשה כבר כתבתי בגליון המאמר ההערות כל אחת במקומה וכרצ”ב צילום מהם, ומ”מ ברצוני לציין שוב בדף זה קצור ותמצית ההערות כשהן מרוכזות ונראות לעין הקורא כולם כאחד. וכדלהלן: כת”ר כ’ בעמוד 23, בד”ה והנה המדייק בלשון התוס’. וזל”ש: וי”ל שיש מיני תבלין הרבה, יש מהן דעיקרן לטעמא עבידי והנהו פטורין מן המעשר ויש מהן דחזו לאכילה בעינייהו כגון בצל וכיו”ב, פעמים שמתבלין בהם הקדרה. והנה ל’ התוס’ לכאורה מורה כך שתבלין שבעיקרון עומד לטיבול אף שפעמים יכול להיאכל בפנ”ע פטור כיון שעיקרו להטעים ורק היכא שרק פעמים מתבלין בו כגון בצל חייב בתרו”מ. עכ”ד. ולענ”ד זה פשוט ולמדו כן מהא דשבת (נדה נ.)  שהזכיר כת”ר להלן.  וכן נראה עיקר לדינא כד’ התוס’ כאן וכמו שאפרש להלן בס”ד.

לאור זה מ”ש כת”ר להלן ד”ה ואמנם ל’ התוס’ בנדה אינו מורה כן וכו’, וא”כ פה כבר שינה תוס’ את לשונו, וכ’ שרק אם אינם ראויים כולן אלא רק לתת טעם אז פטורין וכו’ וכלשון הזה כ’ גם  התוס’ הרא”ש שם, וכן משמע מל’ הר”ש בעוקצין וכו’, ע”כ. לאחר הסל”ר לענ”דּ אין שום הכרח מל’ התוס’. מה שדייק כת”ר, דכוונתם יש לפרש כמ”ש התוס’ ביומא הנ”ל, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ובפרט מתוס’ לתוס’ ולהעמידם בשנים מבעלי התוס’ דפליגי, כשאפשר להעמידם בשיטה אחת, לא עבדינן.  (וכן אפשר להעמיד ג”כ ד’ התוס’ רא”ש והר”ש), והעיקר דאזלינן בתר רובא, דבעיקרן לתבל פטור מתרו”מ אף דחזי בעינייהו. ובפרט מה שתמוה שכת”ר נשאר לבסוף בצ”ע על הראשונים הנ”ל כפי הבנתו בהם מסוגיא דשבת (ואף שבתחלה נסה ליישבם חזר שוב וסתר יישובו והדרא קושיא לדוכתה), א”כ אדרבא היא הנותנת שא”א לפרש בדעתם כפי שפירשם, כי לא ייתכן שנעלם מעיני ראשונים שום גמרא (כידוע , שרק לגבי אחרונים שייך “אישתמיטתי'”) וע”כ להתאים דבריהם אליבא דגמרא, אף שנצטרך להידחק בלשונם. שמוטב להידחק בלשון ולא בענין, ובמיוחד בד’ התוס’ ילמד סתום מן המפורש. ויתר ההערות הריהם כתובים על גיליונות דפי המאמר הרצ”ב ולקצר באתי, והנלע”ד כתבתי, וצויי”מ וימ”ן אמן.

ב. דרך אגב הנני מוצא הזדמנות לבקש מכת”ר שיאיר עיני בענין דלהלן: בס’ התורה והארץ (ח”א מעמוד 256) הובא מאמרו של הרה”ג ר’ שמעון בירן זצ”ל הי”ד הרצ”ב, בו דן בעל המאמר אודות משפט הפתיחה המוזכר במס’ דמאי (פ”ה, מ”ב), שאומר תחילה, “אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה  חולין”,  ואחרי  שהפריש  התרו”ג,  חוזר  ואומר  ממאה  חולין  שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר, ואח”כ אומר זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. וכך נקטו הרמב”ם (תרומות פ”ג הכ”ד) ומרן בשו”ע (של”א סכ”ח) עיי”ש. והחזו”א זצ”ל (דמאי י”ב – ב בד”ה ויש) כתב, “ובפשוטו א”צ לומר שיהא חולין ואח”כ לקרות עליו שם, אלא אפשר לומר: יותר מא’ ממאה תרומה, ובודאי יש כאן מה שיש ללמוד מזה, אבל מ”מ לא קבע התנא הדבר חובה על התורם” עכ”ל, ובעקבותיו שאר אחרונים בדורו ובדורנו שאימצו דבריו והלכו בעקבותיו להשמיט משפט הנ”ל.

והמחבר המנוח הביא שם (עמוד 253) שזו אכן בעיית הירושלמי שם, והביא ממפרשי הירושלמי שהסבירו כל אחד לפי דרכו בעיית הירושלמי ותירוצו. ושם בעמוד 256 הביא שיטת הניר (דמאי פ”ה ריש ה”ב עמ’ קע”ט בירושלמי תבונה, והס’ הנ”ל אמ”א ורצ”ב צילום דבריו מתוך ספר הנ”ל, כדי שעיניו ישלטו בדב”ק), וזה מה שקשה לי, הניר פירש בתחלה בעיית הירושלמי באופן דאינו מפריש בפועל התרומה גדולה, אלא קורא שם ומשאירה ביחד עם האחד ממאה (המיועדת לתרומ”ע), וכיון שכך קורא שם לתרו”ג ואינו מפריש בפועל.  ע”כ שואל הירושלמי דהיכי מהני, הא הוי אין שייריה ניכרין, דהתרו”ג מעורבת עם השיירים (הוא הא’ ממאה) וא”כ לא חלה התרומה, וע”ז השיב שחייב לומר תחלה שהא’ ממאה יהיה חולין, או אז כשיקרא שם לתרו”ג, היא אינה חלה על המאית הנוספת שיש בצד רק על כלל הפירות בכרי ולכן שפיר נחשב ששייריה ניכרין, עכ”ד.

[הן אמנם אם הועתקו דברי הניר במלואם וכהוייתם כנ”ל, לא זכיתי להבין דבריו, דודאי דהתרו”ג מפרישים גם על האחד ממאה, והיכי מתרץ “דאינה חלה על המאית הנוספת” שיש בצד רק על כלל הפירות ולגביהם “שייריה ניכרים”, ואם כוונתו לומר דלא בעינן “שכל” שייריה יהיו נכרים ולכן  דיינו שכלל הפירות שבכרי ניכרים בפ”ע (וזה ודאי חידוש וצ”ע בזה) א”כ ודקארי לה מאי קארי לה, הא גם בקושיא ידע זה ומאי מקשה. ויש עוד לדקדק בזה וצ”ב, וצ”ע] ואולם הרב המנוח כ’ בהמשך שהניר חזר בו מפי’ זה בירושלמי, וכ’ שהירושלמי מיירי שמפריש בפועל התרו”ג ולא רק קריאת שם בלבד. וע”כ מסביר אחרת את הבעייה והתי’ של הירושלמי, אך לפי העתקת לשונו משמע דרק בגלל הנקודה הזאת בלבד חזר בו מפירושיו, ולא שחזר בו מהסברה של “שייריה ניכרין” [ובאמת שלפ”ז תמוה שהרב בירן זצ”ל התעלם לגמרי מד’ הניר. במסקנתו כיעויין בעמוד 258 דאל”כ איך כ’ דלפי כל מפרשי הירושלמי, בזה”ז אין שום בעיה עיי”ש, הא כאמור בעיית “שייריה ניכרין” שייך גם בזה”ז, שאין מפרישים בפועל התרו”ג ורק נוהגים לקרוא בשם בלבד, ואם הבין שהניר חזר בו לגמרי מסברתו זו הראשונה. לא משמע כן ממה שהעתיק בלשונו. וצ”ע].

איך שיהי’ אם באמת ד’ הניר בדין שייריה ניכרין נשארו למסקנה, הרי שמוכרחים לפ”ד לומר את הנוסח הפתיחה, “שהאחד ממאה יהיה חולין” כדי להינצל מבעי’ זו. א”כ צ”ע על החזו”א הנ”ל שכ’ שלא קבע התנא הדבר לחובה נוסח זה, והשמיטו לגמרי להלכה ולמעשה, וכן נהגו בעקבותיו אחרוני זמננו בנוסח הפרשת תרו”מ. ולשיטת הניר הא לא חלה התרומה משום שאין שייריה ניכרים, ונמצא שנתנו מכשול ח”ו לכלל ישראל בהשמטה זו, (שוב ראיתי מאמרו המקיף של כת”ר בנידון זה ויישר חיליה על ההיקף הגדול, ואכן מסקנת כת”ר שהעיקר שלא להשמיט כד’ הרמב”ם ומרן וגדולי האחרונים, אך גם כת”ר לא הביא כלל את שיטת הניר, להכריח ע”פ דבריו את מסקנתו), ואם שהחזו”א ראה ד’ הניר ולי’ לא סבירא לי’ עכ”פ הי’ לו להביאם ולדחותם. ואם לא ראה אותם, א”כ ודאי שלמעשה צריך לחוש להם (בפרט אם הוא ראשון שעל כגון דא נאמר אילו ראו האחרונים את דבריו היו חוזרים בהם). סוף דבר, נפלאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה.  ע”כ בנא ובקשה אם תוכלו להשיג הספר הנ”ל לעיין בשורשם (או לפרשם לי כמות שהם) ואם אפשר לשלוח לי צילום מדב”ק, אם תשיגו ס’ הנ”ל, אודה לכם במאד מאד. וכאן עמד קנה במקומו.

הצב”י סעדי’ אריבי ס”ט

רב שכונת נוה יהונתן

אשדוד

תשובת הרב שניאור ז. רווח

לכבוד

הרה”ג ר’ סעדיה אריבי שליט”א

רב שכונת נוה יהונתן

אשדוד

השלום וברכה !

בראשית דברי אבקש מחילה גדולה מכת”ר על הזמן שהתמהמתי, להשיב לכת”ר על הדברים.

בטוחני שכת”ר יודע על ההתעסקות הגדולה והחשובה של המכון במעשר עני – דרכי הנתינה בפועל לחלקאים ולסיטונאים, ודבר זה לא השאיר מעיתותי רגע אחד פנוי. ובנוסף להנ”ל, ע”פ בקשת רבים אני בעה”ו מו”ל ספר על הלכות מ”ע וקיצור הלכות תרו”מ. כך שהכל מנע ממני תשובה מהירה.

רק זאת אומר:

א. בענין מש”כ בשם ספר הניר. אציין בראש, שאת ספר הניר חיבר הגאון ר’ מאיר מאירם מקאברין. שחי לפני יותר ממאה שנה בלבד. (כך שאינו מהראשונים כמו שכת”ר חשב). כבקשת כב’ הנני שולח לו צילום מהספר.  ובע”ה נ”ל שלאחר העיון ייושבו כל קושיותיו דמר בהבנת דבריו (ובפרט מה שחשבתם על דבריו דאמר “דאינה חלה על המאית הנוספת”).

ולתמיהתו על מרן החזו”א זצ”ל. שלא הזכיר מפוסקים אלה, אוסיף גם אנכי מה שכתבתי בעניי במאמרי הנ”ל בשם הגר”א ועוד, להכריח לומר את ההקדמה של “אחד ממאה יהיה חולין” וכבר הערתי ע”ז שם.

ובודאי שלדידן אין כל ספק שיש לומר נוסח זה, וב”ה המכון הו”ל נוסח הפרשה מיוחד ע”פ שיטת מרן השו”ע זיע”א,  שנמכר וחולק כבר בלמעלה מ – 10.000 עותקים ותחזור העטרה ליושנה.

ב. אודות שאלת כת”ר על הנענע. אמת אומר שקשה לי מאד לסטות לעיין בכל הסוגיא ההיא מחדש, ולכן אומר לכת”ר רק את הדברים הבאים:

כב’ בדבריו השיג על שנים, האחד, במו”מ ההלכתי שכתבנו האם תבלין שעיקרו לתיבול אך מ”מ נאכל כמות שהוא, חייב או אינו חייב במעשרות. השני, לגוף השאלה אודות הנענע.

ואענה על אחרון ראשון כיון שהוא העיקר להלכה בנידון הנענע:

1. שהנה כת”ר סיים בפשיטות שלא צריך לעשר כלל מהנענע. ולמרבה הרוצה לחוש וכו’ ולעשר הנענע תע”ב, אבל חלילה לברך על ההפרשה וכו’. וע”ז אומר אני העני. שהרי כבר כתבתי שם שכל הדיון בדין תבלין אינו נוגע לענין הנענע. שהרי עדות שלמות וטובות אוכלות אותו ממש, ואף לא שמעו מעולם שנענע שמים בתה. ומה שכב’ שאל מאברכים  מעדות  הפרסים,  ואמרו  לו  שהיום  מחשש  תולעים  לא אוכלים, הרי אין זה קשור כלל לנידו”ד שזה סיבה צדדית שאינה תלויה בדבר. וכי כל אותם שלמים וטובים שאינם אוכלים את עלי החסה, לא יעשרוהו כיון ש”אינו ראוי למאכל אדם”?  והרי התורה הקפידה על מאכל אדם. ונענע ראוי מאד למאכל אדם, ובפועל הם אוכלים ממנו כל אותם עדות.  [וגם היום אלה שלצערי אינם חוששים לאיסור החמור של תולעים ממשיכים לאכול. וזה מראיה שראיתי.] וא”כ משום שעדתינו עדת המרוקאים לא אוכלים את זה, משו”ז נאמר שאינו אלא לטעם? הרי זה תימה של ממש לומר כך, ולכן ללא כל הדיון של תבלין, הנענע הרי הוא אוכל, ובפועל אוכלים אותו וחייב במעשר. והאוכלו שלא במעשר חוששני לו מאיסור טבל. ואמנם לאותם שנוהגים רק לשימו בתה, וחוששים לעשר בלא ברכה יש להם צד כדבריהם [ואפי’ שאחרים אוכלים ודו”ק בזה ואכמ”ל]. אבל לאכול בלא מעשר חלילה. וגם הרב עוטה אור סמך רק משום הנ”ל שהם רק שמו בתה ומעט מן המעט אוכלים מתוך עדת המרוקאים. אך אחר שאנו יודעים שקהילות פרס, אפגניסטן ועוד אוכלים את זה ממש, וודאי שצריך לעשר את זה. ואם לאו הוי כאוכל טבלים.
2. מה שכתב כב’ כיד ה’ הטובה עליו שדעת הראשונים והר”מ שווה היא, ולכו”ע היכא שעיקרו לתיבול פטור מתרו”מ אפי’ שראוי פעמים לאוכלו בעינו. וכת”ר הקשה עלי כמה קושיות, ומחמת הדברים הסובבים אכתוב בקיצור:  הנה מש”כ שגם את התוס’ בנדה צריך לבארו, כמו התוס’ ביומא שכל שעיקרן לטעמא פטור אפי’ שראוי לאוכלו בפנ”ע. ומשום דאפושי פלוגתא לא מפשינן. עכ”ד. פלא הדברים בעיני, שתוס’ מדגיש דאין ראויין אלא לטעמא וכיצד אפשר לומר ש”אלא” לאו דוקא, וה”ה לעיקרן.  וגבי בצלים ושומים, לא מצאתי כל מחלוקת במציאות בין התוספות מה שכת”ר ציין. ובכולם תוס’ לומד שפעמים שמתבלין בהן ובד”כ אוכלן. וגם בתוס’ בנדה זה הפי’, ודו”ק.  אך מ”מ לענין שאר תבלין, התוס’ ביומא  כתב, עיקרן לטעמן ובנדה כתב, אלא לטעמא, וזהו שינוי לשון ברור! שיש בו נ”מ לדינא. ומה שכב’ חושש לעשות מחלוקת בתוס’, אה”נ היכא שאפשר בקלות לבארם מה טוב. אך כגון הכא שתוס’ שינה ממש בלשונו, ונראין הדברים באופן הברור ביותר כשתי דיעות. (בפרט שזה תוס’ בשתי מסכתות שונות, כידוע.). ואדרבה, פעמים שמשום חששות וקושיות מוצאים ישובים חדשים או שאין להם כל מקור. וכמו שראיתי לכת”ר שכתב הערה על הדף, אודות מה שהקשנו על התוס’ ביומא, שהרחיק להקשות מרש”י בעירובין, ולא הביא מגמ’ מפורשות שתבלין חייב בתרומה. וכת”ר כתב ע”ז שאפשר לחלק שבכל המקומות שהוזכר תבלין, הוזכר תרומה, ואולי יש לחלק שחייבו בתרומה החמורה, והקלו במעשר. עכ”ד. ולא מצאתי לזה כל מקור אלא מצאתי כללים הפוכים בזה וד”ל.
3. וביותר קשה לי, שלא התייחס כת”ר למה שכתבנו שם בשם התוס’ אודות החילוק בין פלפלין לגרגיר, ששם מפורש בתוס’, לגבי גרגיר, שאפי’ שחזי בעיניהו, אפי’ שאין דרך לאוכלו אלא אך ורק ע”י תבלין חייב בתרו”מ (ואפי’ שמצריך תיקון קצת). ורק היכא שלא ראוי כלל בעינו, גם אם יתקנם וכגון הפלפלין פטורין מן המעשר. ואלו דברים מפורשים שכת”ר לא התייחס להם כלל.
4. מש”כ כב’ שנשארתי בצ”ע על הראשונים מדין שֶבת. אינו כך, אלא שבדעת הראשונים כתבתי מפורש ולא חזרתי מזה. כדעת רש”י בנדה שם. והפי’ כך: שחזי בעיניה פירושו ממש בעיניה, או אפי’ ע”י תיקון קצת, משא”כ שֶבת שהוא זקוק לכמך ע”מ שיהיה ראוי בעינו. וממילא אינו נקרא חזי בעיניה. רק היות ולאחר העירבוב בכותח הוא העיקר, אומר רש”י שהוא כאוכל ממש וחייב בתרו”מ. אך היכא שלקדרה הוא עומד, אינו אלא כתבלין, כיון שאינו ראוי בעינו ואינו אלא תבלין ופטור. ולא חזרתי מזה. אלא  כתבתי  שדעת הרמב”ם אינה כך, שכתב מפורש שהשבת נאכל כמות שהוא חי כשאר ירקות השדה בלי שיבושל כלל. וזה הפוך ממש מדברי רש”י. והדברים קשים אמנם, שא”כ נחלקו במציאות, אך הדברים מפורשים וא”א לומר כל חידוש אחר שלא נכנס בדבריהם. ומה שכב’  כתב להסביר שם בר”מ איני מבינו, שהרי הדגיש הר”מ כשאר ירקות השדה ודו”ק.

ולכן מסקנתי היא בעה”ו איתנה:

בתוס’ מצינו כמה דיעות. וזה ברור. ובפרט מהתוס’ אודות גרגיר שכתב מפורש שהיכא שחזו בעיניהו אפי’ שאין דרך לאוכלו אלא ע”י תבלין חייב במעשר. ודעת הר”מ נראה מפורש לא כך. וכמש”כ ששבת כשאר ירקות השדה, ומ”מ אם סתמו לקדרה פטור.

ואוסיף לומר לכבודו. שדעת הגאון הר”ח קניבסקי שליט”א שלכו”ע אם נאכל אפי’ קצת בפנ”ע אפי’ שעיקרו לתיבול חייב בתרומות ומעשרות עם ברכה. וכששאלתיו מהר”מ הנ”ל מדוע הוא לא חושש לדעתו ועכ”פ משום סב”ל יפריש בלא ברכה. ענה לי במכתב מחודש חשון תשנ”ו שדעת הגמ’ וכ”ה ברמב”ם, שאילו היה סתמא לקדרה וכו’ אבל לא שבאמת כן עכ”ד.

וא”כ דעת הגאון הנ”ל שלכו”ע חייב בתרו”מ ואפי’ להרמב”ם וזהו הפוך ממש מדברי כת”ר שלכו”ע פטור לגמרי אפי’ ממעשר בלא ברכה וזהו חידוש גדול.

וע”כ אסיים:

א. תבלין שעיקרו לתיבול אך נאכל בפנ”ע חייב בתרומות ומעשרות. ודעת הגר”ח קניבסקי שליט”א שאף יברך ע”ז. [ההיפך ממש מדברי כת”ר].

ב. בנענע נראה יותר ברור שלכו”ע חייב לעשר אפי’ עם ברכה. ומ”מ ברכות אינן מעכבות. אך ח”ו לעשות כמסקנת כת”ר ולא לעשר כלל  שחוששני לו מאוכל טבלים ח”ו.

בייקרא דאוריתא

שניאור ז. רווח

יו”ר המכון