(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 14 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

הנה תחילה יש לידע שהסוכר נעשה, או מקני סוכר,  או  מסלק סוכר, שאחר שעובר תהליך מסויים, מייצרים ממנו את הסוכר, וכן נעשה בזה”ז רוב רובו של הסוכר, ויש לדון האם הסוכר יתחייב בתרומות ומעשרות או לא.

א. דעות הפוסקים להלכה בדין הסוכר:

כתב בשו”ת הרדב”ז (ח”א סימן תקס”ג) וז”ל: שאלת ממני אם קני הסוכר נוהג בהם תרומה ומעשר או לא. תשובה: משום דרוש וקבל שכר אני כותב, לפי שלא ראיתי קני הסוכר גדלים בארץ ישראל כלל, ובחו”ל אינו נוהג כלל, וע”ש שהביא את דברי ספר כפתור ופרח (סוף פרק כ”ו) שכתב לחייבם בתרו”מ וצריך לתקן הקנים, ואם לא תיקן הקנים מתקן הסוכר, ולמדה מהא דתנן (בפי”א מ”ב מתרומות): דבש תמרים רבי אליעזר מחייב במעשרות, א”ר נתן מודה ר”א שפטור מן המעשרות, אבל אומר היה ר”א שלא יאכל מהדבש עד שיתקן התמרים, ומודה ר”א שאם תיקן התמרים דובשן מותר. וממנה למדה לקני הסוכר כיעו”ש.

והרדב”ז שם כתב לדחות דבריו, וס”ל דקני הסוכר פטורים מתרו”מ, והוא לפי מש”כ הרמב”ם (הל’ ברכות פ”ח) דלא  כהגאונים דס”ל דיש לברך על הסוכר בופה”א או העץ, והוא ס”ל דמברך שהכל,  כיעו”ש, וכן ה”ה לענין תרו”מ שאין זה לא פרי של העץ ולא פרי של אדמה, ואינו אלא מים היוצאים מן העץ ולא נקרא זה פרי, וכן ה”ה לענין ערלה שאין נוהג בו ערלה, שנאמר: וערלתם את ערלתו את פריו, ואין זה מקרי פריו אלא מים היוצאים מעצו. ומש”כ הכו”פ להוכיח מהא דדבש תמרים מתחייב, אין זה דומה, דהתם הדבש הוא מהפרי שהתמעך, משא”כ הסוכר שאינו אלא היוצא מהעץ.  ועו”כ שם דאפי’ להגאונים דס”ל דברכתם העץ, מודו מיהא לענין מעשרות דפטור משום דעיקרו מים היוצאים מהעץ. וכן הנודר מפרי העץ מותר בסוכר וכו’ עכת”ד ע”ש. וכ”כ מרן החיד”א בברכי יוסף (סימן של”א סק’ כב’) דקני הסוכר פטורים מתרו”מ כדעת הרדב”ז ע”ש, וכ”כ בפתחי תשובה (סי’ של”א סק”ג) בשם הרדב”ז ע”ש, וכ”כ בספר ארץ חפץ (סימן א’ סעיף יד’) ושכן המנהג ע”ש, וכ”כ בכנה”ג (יו”ד סי’ של”א אות ה’) דקני הסוכר פטורים מתרו”מ ושכן המנהג ע”ש. וכ”כ בספר כרם ציון (הל’ פסוקות פ”ג ס”ז) ושכן נוהגים ע”ש, הרי נשמע מכל הני רבוותא דהסוכר הנעשה מקני הסוכר פטור מדין תרומות ומעשרות, ודלא כמש”כ בכפתור ופרח.

ב. טעמו של הרדב”ז לפטור הסוכר מתרו”מ:

והנה  בספר המעשר והתרומה (פ”ג הכ”א) הביא את דעת הרדב”ז דקני הסוכר פטורים מתרו”מ דאין זה אלא מים היוצאים מהעץ, וכתב שם (בבית האוצר ס”ק מ”ב) בשם ספר שער המים (סימן ז’) שכתב הסבר טעמו של הרדב”ז דפטר את הסוכר משום דמדמה לה לשמן שומשמין שנגמרה מלאכתו ע”י ישראל, (שפטור מתרו”מ), אבל אין עיקר הטעם משום דלאו פריה הוא ע”ש. אמנם נלע”ד דטעם הרדב”ז אחד הוא, והוא משום דאין הסוכר היוצא מהקנה נחשב לפרי, וכמש”כ בפירוש בדבריו, “דאינו אלא מים היוצאים מהעץ ואין זה נקרא פרי” וה”ה לענין ערלה ונדרים דאינו “נחשב לפרי” והוא ברור ודו”ק. ועו”כ שם בשם ספר משפט כהן (סימן ל”א אות ה’) שנראה שכוונת הרדב”ז הוא ג”כ מטעם שקליש חיובא, משום דאינו מהתורה ולא מטעם זיעה שהוא טעם קלוש מאוד, ויש להקל בזה לדעת הרמב”ם דס”ל דברכתו שהכל, משא”כ לדעת החולקים ע”ש, וגם ע”ז י”ל דאינו אלא תוספת טעם לשבח בפטור קני הסוכר מתרו”מ. אבל שפתי הרדב”ז ברור מללו בטעמו משום דאין זה פרי, ודו”ק.

ג. שיש להבין החילוק בין ברכת הסוכר לדין תרו”מ:

ועדיין צריכים אנו למודעי בדין ברכת הסוכר דהרי הרדב”ז כתב להוכיח מדעת הרמב”ם דסוכר ברכתו שהכל ולא בפה”ע, דס”ל דסוכר אינו אלא מים היוצאים מהעץ, ולא גרע מדבש תמרים שלא נשתנה ע”י האור וברכתו שהכל, ולכן פטורים מתרו”מ. אמנם הבה”ג (בפ’ כיצד מברכין) כתב וז”ל: הסוכר קני דיליה ודאי עץ הוא, וכי נטעי ליה אינשי אדעתא דסוכר נטעי ליה ומברכים עליה ועל הסוכר בפה”ע, ואית דרבנן דאמרי בורא פרי האדמה, דאע”ג דעץ הוא, כיון דלאו פרי קמפיק ולאו פרי קאכלי מברכין בפה”א, מידי דהוה אשותא דפרחא ע”ש, וכן דעת הגאונים.  והנה הטור (או”ח סימן ר”ב) כתב להשיב ע”ד הרמב”ם שאינו דומה לדבש תמרים, שהתמרים הם פרי ונטעי להו ע”ד לאוכלם, הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתם, מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על המשקין היוצאים מהם שהכל חוץ מהיין והשמן, אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זה פריין ומברכין עליו בורא פרי העץ עכ”ל. וכתב בב”י (שם) ע”ד הטור וז”ל: ודברי טעם הם, ואע”פ כן כיון דפלוגתא היא, לברך שהכל עדיף, דעל כולם אם אמר שהכל יצא עכ”ד. וכ’ בכסף משנה (פ”ח ה”ה) ע”ד הטור שרבינו לא היה במקום שגדלין אלו הקנים ואילו היה שם וראה שעיקר גידולם של הקנים למוצצן לא היה כותב מש”כ ע”ש. וע”ע בסמ”ג (עשין כז’ קי”ג ע”ב) שכתב ע”ד הרמב”ם ורואה אני את דבריו ע”ש. וכ”פ בש”ע (סי’ ר”ב סט”ו) דברכתו שהכל. וכן אם מוצץ הקנים ברכתו שהכל ע”ש, ובבאור הלכה (סימן ר”ב סט”ו) כתב בשם הגר”א בביאורו  שכתב, דנטיעתו ע”ד הסוכר וברכתו בפה”א, ומ”מ דעת הרמב”ם דברכתו שהכל “משום דאינו פרי” כלל אלא עץ. וכן הלכה דמברך שהכל וכש”כ על הקנה עצמו ע”ש, הרי מבואר דלרוה”פ סוכר ברכתו שהכל, ומשום דאינו פרי, וכמש”כ בבה”ט שזהו טעמו של הרמב”ם.

אך מ”מ צ”ל לפי מש”כ הב”י דדברי הטור דברי טעם הם, ורק מספיקא מברכים שהכל ככל הספיקות, א”כ לכאורה גם לענין מעשרות יש להפריש תרו”מ מסוכר מספק בלא ברכה, ובפרט שבדבש תמרים קימ”ל כר”י דדבש תמרים פטור ממעשרות מהתורה וחייב מדרבנן, וא”כ מה שמדמה הרמב”ם דין סוכר לדבש תמרים אינו ענין לענין מעשרות, דהא דבש תמרים חייב במעשרות מדרבנן.

וראיתי בספר דרך אמונה (פ”ב ה”א בבה”ל ד”ה אדם) שהביא את תשובת הרדב”ז הנ”ל בענין קני הסוכר, וכתב להשיג ע”ד דכיון שלגאונים הוי עכ”פ כאדמה למה אין חייב בתרו”מ?  ואפי’ אם נדמה ליה לשותא דפרחא, הרי פסק הרמב”ם (שם ה”ב) דבנטעו לירק גם על הקפריסין הכל חייב במעשר, ואפ’ להסוברים שם דבטלה דעתו פשיטא דכאן לא בטלה דעתו דכ”ע נטעי להכי, גם מש”כ דלהרמב”ם פשיטא דפטור, הנה הרמב”ם כתב ב’ טעמים לברך שהכל, א’ דהוי כדבש תמרים, ב’ שנשתנה ע”י האור, וזה טענה רק לענין ברכה, דהרי לענין מעשר פסק הרמב”ם (בפ”י מהל’ מאכ”א) דחייב  במעשר מדרבנן וכנ”ל. (וזהו כמש”כ לעיל דהלכה כר”י). וגם הטענה שנשתנה ע”י האור זה טענה רק לענין ברכה כמבואר בברכות (דף לח:), אבל לענין מעשר לא יפטר ממעשר עי”ז. ועוד דגם בברכה אם דרכו להאכל מבושל מברך עליו ברכתו, וכמש”כ הרמב”ם (שם פ”ח ה”ג) וגם על מי השלקות מברך ברכתו. ועוד נראה שהרמב”ם לא צירף זה אלא כסעיף וכו’. ועוד דלהטור דהוי הסוכר כזיתים וענבים פשיטא דחייב במעשר מהתורה. ועוד יל”ע דהא בנדה (דף ח’) אמרינן באילן שאין עושה פירות קטפו זהו פריו, ואפ’ בקטפא דאוזא, וכ”כ הרמב”ם (בפ”ז מהל’ שמיטה ה”כ), וכן לענין ערלה, וכמש”כ החזו”א בשביעית (סי’ י”ד סק”ז) וא”כ ה”ה לענין מעשר כיון דהסוכר אינו עושה פירות אחרים, קטפו זהו פריו וחייב במעשר לכו”ע עכת”ד, עש”ב.

ד. שעיקר הטעם לפטור הסוכר כיון שאינו פרי: 

והנה שאלה זו יש להקשות לכל הפוסקים הנ”ל שכתבו שהסוכר פטור מתרו”מ. ובאמת נלענ”ד לומר, דהמעיין בדברי הרדב”ז ז”ל ככתבם וכלשונם ימצא, דכל עיקר טעמו שפטר את הסוכר היוצא מהקנים מתרו”מ הוא, משום “דאינו נחשב לפרי” אלא מים היוצאים מהעץ. וע”י תהליך מסויים נהפכים המים האלו לסוכר ומשום כך פטורים מתרו”מ, דפרי בעינן והא ליכא אלא זיעה בעלמא. וכסמך וזכר לדבר הביא את דברי הרמב”ם לענין ברכת הסוכר דברכתו שהכל, וכמש”כ וז”ל “ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל”. הרי שנראה בדברי הרמב”ם, דסוכר אין זה פרי ולכך ברכתו שהכל. 1* וא”כ אפשר דזהו עיקר טעמו של הרמב”ם מדוע סוכר ברכתו שהכל, רק  שהוסיף הרמב”ם להביא דסוכר שהשתנה ע”י האור לא גרע מדבש תמרים שברכתו שהכל, אע”פ שלא השתנה ע”י האור, וגם בדבש תמרים הסיבה שברכתו שהכל, כמבואר בגמ’ ברכות (דף לח’, ב) דכיון שהשתנה אין זה פרי לברך עליו בורא פרי העץ. אבל אפי’ אי נימא דדבש תמרים ברכתו העץ, מ”מ סוכר ברכתו שהכל, שהרי אינו נכלל בכלל פרי.

ועתה לפי זה, צדקו דברי הרדב”ז ודעמיה וסרו קושיות הד”א, דמה שכתבנו לעיל להקשות שהרי ס”ס קימ”ל דדבש תמרים חייב במעשרות מדרבנן, וא”כ סוכר לא גרע מדבש תמרים ויתחייב במעשרות מדרבנן, ע”ז יש להשיב דהנה כבר הרגיש בזה הרדב”ז בתשובתו, וכתב לפטור את הסוכר משום שאינו פרי, וזה החילוק בין דבש תמרים לסוכר, דדבש תמרים הוא כפרי הנסחט שמימיו חייבים בתרו”מ. משא”כ הכא אין זה פרי אלא זיעה בעלמא.  וגם מש”כ בספר דרך אמונה להקשות הרי לדעת הגאונים ברכת הסוכר בפה”א וכן מבואר בבה”ל בשם אחרונים. הנה כפי העיון בבה”ל מבואר שם להדיא כנ”ל דעיקר טעמו של הרמב”ם משום שאינו פרי ולכך ברכתו שהכל, ולכך יש לפסוק כהרמב”ם. וכ”פ בש”ע וכן נהוג ומהאי טעמא כיעו”ש, הרי דדעת הרמב”ם כטעמו עיקר לדינא, ועוד י”ל כדכתב הרדב”ז דאפ’ לדעת הגאונים דס”ל דברכת הסוכר בפה”א י”ל דמ”מ פטורים מתרו”מ דע”כ לא אמרו אלא לענין ברכה, דמר סבר עץ הוא כיון שאין זורעין אותו בכל שנה. ומה סבר ירק הוא, וכדאמרינן בערובין הקנים וכו’ “אבל לענין תרו”מ כיון שעיקרו מים של עץ ולא פרי אין נוהג בו” כיעו”ש, הרי דלדעתו אפ’ את”ל כהגאונים, מ”מ יש לחלק פשוט בין ברכה לתרו”מ וכמבואר.

ומש”כ להקשות מהא דאמרינן בנדה (ח’) גבי קטפא פרי וא”כ מבואר להדיא דאפ’ שאינו עושה פרי זהו פריו, וא”כ לענין מעשר נמי יתחייב. והנה מקור הדברים בגמ’ בנדה הנ”ל: הוורד והכופר והלוטם והקטף יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. יש להן ביעור ולדמיהן ביעור, ואמר רב פדת מאן תנא קטפא פירא ר”א וכו’, ופרש”י (שם ד”ה קטף) מין אילן ואינו עושה פרי אלא שרף יוצא ונוטף מהן וזהו פריו. יש להן שביעית, שצריך להפקירם ואסור לעשות בהן סחורה, ולא אמרינן עצים בעלמא נינהו ושביעית אינה נוהגת בעצים, כדאמרינן בסוכה (דף מא) עכ”ד. וכ”פ הרמב”ם (הל’ שמיטה ויובל פי”ט הי”ט -כ’  הוורד והכופר והלוטם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלין ומן העיקרין אין לו שביעית, והיוצא מהפגים יש לו שביעית ולדמיו שביעית, בד”א באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מהעלין ומן העיקרין כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית, עכ”ד. א”כ מוכח להדיא דשרף עץ היוצא מאילן סרק חייב בתרו”מ, וא”כ כש”כ קני הסוכר? ולענ”ד נראה דפשוט שיש לחלק בין קדושת שביעית לחיוב תרו”מ. דבתרו”מ קפדינן שיהיה פרי מאכל אדם, וכל שאינו מאכל אדם פטור מתרו”מ, ומעולם לא עלה על דעת שום פוסק לחייב בתרו”מ את השרף היוצא מאילן סרק ואע”פ שמשתמשים בו. והוא פשוט משום שאינו פרי אוכל אדם, אבל לענין שביעית וקדושתה, כל שנהנים מהעץ יש עליו דין קדושת שביעית, וכמש”כ הרמב”ם (באורך בפ”ז שם), ומהאי טעמא קלפי רימון וקלפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, וכן אם הוא ממין הצובעים, משא”כ בתרו”מ דבמינים הללו ודאי פטור, וכן מש”כ בשם הגאון החזו”א דה”ה לערלה דבמינים הללו יהיה איסור ערלה. הנה אין זה כ”כ ברור דזהו מוסכם ע”ד הפוסקים, וכמש”כ לחלק בזה בין ערלה לשביעית הר”ש (פ”ז דשביעית מ”ו) דלא אמרינן קטפו זהו פריו אלא לענין שביעית ולא לענין ערלה, וכמש”כ להדיא בירושלמי ע”ש, וכ”כ בפוסקים, וע”ע בתוי”ט  (ערלה פ”א מ”ז) ובחידושי החת”ס (נדה דף ח’) ובמשכנות יעקב (או”ח סי’ צ”ד) כיעו”ש, ואפ’ שכתב בשו”ת מהרשד”ם (חיו”ד ס”ט קצ”א) דורד חייב בערלה, והוא ממש”כ בשו”ת הרשב”א  שבורד נוהג דין ערלה, והוכיח מהא דתנן בשביעית (פ”ז) הורד והכפר והלוטם יש להם 2* שביעית ולדמיהן שביעית וכו’ כיעו”ש, היינו לענין פרי ממש כורד הכפר והלוטם שנאכלים,

משא”כ לענין הקטף דאינו פרי, ועוד דלענין תרו”מ פשיטא דיש לחלק דערלה חמיר טפי בכמה אופנים כנודע, אבל בתרו”מ אוכל אדם בעינן והא ליכא. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח ס”ס ק”י) עש”ב. ומ”מ בארנו שהעיקר כדעת הסוברים שסוכר היוצא מהקנים וכן  המוצץ קני סוכר פטור מתרו”מ שאינו נחשב לפרי.

ה. בדין סוכר העשוי מסלק סוכר לענין תרו”מ:

עד כאן לא דיברנו אלא בסוכר היוצא מהקנים, אבל כידוע בזה”ז רובו של הסוכר עשוי מסלק מתוק הנקרא סלק סוכר. והסלק אינו כעץ אלא פרי הוא, שע”י תיעוש, מונפק ממנו הסוכר והוא כמים היוצאים מהפרי, ולכך יש להסתפק בו אם חייב בתרו”מ או לא, והאם אפשר להפריש מהסוכר על הסלק והמסתעף.

והנה סלק זה אינו מיועד לאכילת אדם אלא לתעשיה בלבד, וכן אין ראוי הוא לאכילה אלא בהמות בלבד אוכלין אותו. ולכן יל”ע דמכיון שנגמרה מלאכתו ונאסף מהשדה כשאינו ראוי למאכל אדם, ואינו בר טיבול, אם כשנעשה  סוכר חל עליו דין טבל? והנה כתב בבה”ל (או”ח ס”ס ר”ג) דהסוכר הנעשה מבוריקעס -היינו סלק סוכר,  אע”פ שאין בו את הטעם כקני סוכר שאינם פרי, מ”מ נהגו העולם לברך עליהם שהכל, והוא מהטעם שהזכיר הרמב”ם דכיון שנשתנה ע”י האור ואינו דומה לפרי כלל לכך ברכתו שהכל כיעו”ש. והנה י”ל שטעם זה הוא רק לענין ברכה שכיון שהשתנה ע”י האור השתנתה ברכתו. אבל לענין תרו”מ לא. וכן מצאתי כתוב בספר דרך אמונה (בבה”ל פ”ב ה”ב) וז”ל: ואותן סוכר שעושין מבוריקעס שהביא המ”ב שם פשיטא דחייבין במעשר מדרבנן ככל משקה היוצא מטבל כנ”ל, “שהרי הבוריקעס פרי הן” ואפי’ שעומדים ביחוד בשביל הצוקר, עכ”פ ראויים הם לאכילה ג”כ וחייבין בודאי לכו”ע, עכ”ד. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ ק”י -קי”א) בדין הסלק סוכר, והאריך שם לבאר דין היוצא מטבל כטבל ויפרישו מינה וביה. ושוב כתב לדמותו לענין הברכה בסוכר, והאריך בדברי הראשונים הנ”ל והסיק: דהסוכר הנעשה מהסלק שנטיעתו לצורך זה, יש לו דין זיתים וענבים. וברכתו כדין הפרי, ויש לברך עליעו ב”פ העץ, כדין היין והשמן,  אלא כיון  שעל כולם אם אמר שהכל יצא, סמכו על הרמב”ם לברך שהכל כיון שאין ניכר הפרי. אבל בנוגע לתרו”מ בודאי יש לו דין פרי להתחייב בתרו”מ.

וע”ע מ”ש שם על אופן ההפרשה אם דוקא לאחר שנעשה סוכר.  ובסו”ד כתב שהתעורר ע”י ת”ח אחד דהסלק אינו ראוי לאכילה (וכן המלעסה היוצא ממנו היינו סוכר) ולפ”ז יל”ע אם חייב בתרו”מ ע”ש. וע”ע שם (בסימן קי”א) שהאריך בד”ז ובאופן הפרשת סוכר סלק, והסיק שם דאם הסלק ראוי הוא לאכילת אדם יש להפריש תרו”מ מהסלק על הסלק. ואם אינו ראוי לאכילת אדם אין לתרום רק מהנסחט עש”ב. ונראה א”כ מדבריו שאף שאינו ראוי לאכילת אדם, מ”מ הולכים בתר היוצא ממנו. ומתעשר כשהוא סוכר ודו”ק.

ו. שיש מקום לפטור את הסוכר העשוי מסלק מתרו”מ:

ואחר הדרישה וחקירה באופן עשיית סוכר  מסלק סוכר. התברר שעדיין כחמשים אחוז מהסוכר נעשה מקני הסוכר ורובו בא מחו”ל. והסלק סוכר שנזרע אע”פ שמיוחד הוא בשביל הסוכר מ”מ מגוף הסלק עצמו מצליחים להוציא רק כעשרים אחוז ופחות סוכר. ומהשאר נעשה מספוא דשן לבהמות, מולסא ועוד. ואינו עשוי לסוכר בלבד, ופרי הסלק עצמו אינו ראוי לאוכל אדם אלא הוא אוכל בהמה בלבד, רק שע”י התיעוש מנפיקים ממנו את הסוכר.  וא”כ לפ”ז י”ל דפטור מתרו”מ, ומשום דאינו פרי הנאכל ע”י בני אדם אלא מאכל בהמה הוא. ולכך לא אמרינן בכה”ג יוצא מהפרי כפרי הוא, ומאותו הטעם שכתב בשו”ת הרדב”ז (הנ”ל ח”א סי’ תקס”ג) לענין קני הסוכר דפטורים מתרו”מ, שייך ג”כ בנ”ד, דלא דמי לדבש תמרים, דהתם אף הפרי נתמעך ונמצא בו, ומטעם שהיה חייב כשהוא פרי חייב נמי אחר שנתמעך, משא”כ בנ”ד שי”ל שאין הוא כגוף הפרי שהרי צריך תהליך של תיעוש, וכן לא היה עליו שם טבל שהתחייב בתרו”מ ולכך פטור מתרו”מ, ולכך מש”כ הרב דרך אמונה הנ”ל דסלק סוכר חייב בתרו”מ מכיון שהוא פרי, י”ל דכיון שאינו מאכל אדם כשהוא פרי, לכך לא נטבל ופטור מתרו”מ.  ולפ”ז יש לדחות נמי מש”כ בשו”ת מנחת יצחק הנ”ל דאפי’ שאין ראוי הוא לאוכל אדם מ”מ חייבו, הוא ליתא, דבכה”ג דינו כדין קני הסוכר, וכבר כתבו הפוסקים לפוטרם מתרו”מ.

ואפי’ את”ל דמ”מ אפשר לאכול את סלק הסוכר ע”י הדחק (שאפ’ זה איננו ברור לי) י”ל דעדיין לא נטבל ובהיתרו עומד. “ומשום שאינו מאכל רוב בני אדם” וגם אינו מאכל מיעוט בנ”א, אלא יש מיעוט שיכולים לאוכלו ע”י הדחק, אבל מ”מ בפועל אינו נאכל ובכה”ג פטור מתרו”מ, וכדמוכח ממש”כ הרמב”ם (בפ”ב מהל’ תרומות ה”ח) גבי תלתן אע”פ שאינן אוכל אדם כשיקשו “הואיל ורוב אדם אוכלין אותן בתחלתן הרי אלו חייבין בתרו”מ” עכ”ד. הרי שחיוב התלתן הוא משום שרוב בני אדם אוכלין אותו כשהוא קשה, אבל אם לא היה מאכל רוב אדם היה פטור מתרו”מ. וכ”ה  ברמב”ם (בפ”א בהל’ מע”ש ה”ג) שכתב, דחרובי צלמונה אינם חייבין בתרו”מ אלא מדרבנן לפי שאינם מאכל רוב בנ”א ע”ש. ומ”מ מודה מיהא דאם אינם מאכל אדם כלל, אע”פ שראויים לאכילה ע”י הדחק פטורים מתרו”מ, וכמש”כ הרמב”ם (רפ”ב) כל שהוא אוכל אדם וכו’ חייב בתרו”מ, משא”כ זה שאינו נכלל בכלל אוכל אדם ודו”ק.

ואינו דומה למש”כ שם בה”ב וכדברי הירושלמי (חלה פ”ד סוף ה”ד) דבימי דוד גזרו על הכרשינים, ואע”פ שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרו”מ, ולכאורה א”כ מצינו דדבר הנאכל ע”י הדחק חייב בתרו”מ. וי”ל דשאני התם דמיקרי אוכל אדם גרוע, ובזמן מלחמה ושני רעבון שאוכלין אוכל גרוע (וכן לחם גרוע, וכמבואר בגמ’ גיטין ע”ש) אוכלין את הכרשינין ולכך גזרו עליהם, משא”כ סלק, אינו נחשב כאוכל אדם לכשעצמו כלל, ואע”פ שאפשר להידחק ולאכול ממנו מ”מ אינו בכלל אוכל אדם כלל. ועוד נראה שדוקא על כרשינין גזרו ולא על שאר דברים, שהנה הגאון החזון איש זצ”ל כתב,  (מעשרות סימן א’ אות כ”ב)  דלאחר שנהגו מעשרות בקטניות לא נהגו בכרשינין. ומשמע דאף בזרען לאדם לא נהגו בהן דין מעשרות ובטלה דעתו, ולאחר שאכלום בימי רעבון אפשר שלא נשתנה דינם, “אלא ראו חכמים לחייבן כיון שרגילים בהן”, ואפשר דכיון דקרבו בני אדם דעתן עליהן, גזרו חכמים שהן בכלל קטניות, ע”ש. הרי לך שרק לענין כרשינין גזרו חכמים, כיון שהיו רגילים בהן בשעת רעבון, ולא בשאר דברים. וא”כ בנ”ד של סלק סוכר שאין בנ”א רגילין בהו, אפשר שפטורים מתרומות ומעשרות.

ושו”ר בשו”ת ישועות משה (אהרונסון סימן ח”י) שכתב לדון בהאי דינא באורך,  מצד זה שאין הסלק נאכל ע”י בנ”א, וכתב להוכיח מכרשינין דנאכלים בשני רעבון וחייבין בתרו”מ. ושוב האריך באופן ההפרשה, ואח”כ כתב דאם הסלק והפולפא אינם ראוים למאכל אדם כלל אפי’ בשני בצורת, יש לעיין אם בכלל חייב היוצא מהם בתרו”מ. וכתב דמהסוגיא בנדה (דף ח, ב) לענין קטף באילן סרק שנאמר שם שזהו פריו, א”כ לכאורה ה”ה בנ”ד, ואפ’ שיש לחלק בין קטף לנ”ד, מ”מ מכיון שראוי בשעת הדחק לאכילת אדם צריכים  להפריש לכתחילה ממנו עליו, עש”ב.

והנה  מש”כ  להוכיח מהא דכרשינין כבר כתבנו לעיל דאין לדמותו כלל לכרשינין, וכדמוכח מדברי החזו”א, וכן מש”כ דאם ראויים ע”י הדחק חייבין, הנה כבר כתבנו לעיל דכל שלא נאכל כאוכל אדם פטור מתרו”מ. וה”ה בנ”ד שאינו נאכל כלל. וכן מש”כ להוכיח מענין הקטף, י”ל כדלעיל דכ”ז דוקא לענין קדושת שביעית אבל לא לענין תרו”מ. וכמש”כ בפירוש הר”ש (בפ”ז דשביעית ה”ו) ובעוד פוסקים וכדלעיל, ושו”ר בספר עוטה אור (סימן ט’) שהאריך בדין הסוכר וכתב להקשות ע”ד הרדב”ז כמו שהקשה הרב דרך אמונה, ובסוף דבריו כתב לפטור את הסוכר, מטעם שסתמו עומד למתק בו משקאות, או לתתו בעוגות וכדומה, ובכולם הוא נמס ע”י הבישול וטפל לכולם, שבא ליתן טעם. וא”כ הוי כתבלין דאף דראוי לאוכלו בעינו, לא גרע מדין השבת, דאמרינן בגמ’ בנדה (נא  ב) דאי סתמו לקדרה פטור מהמעשר ואינו מטמא טו”א.  וא”כ ה”ה לענין הסוכר ע”ש. 3*

1. עי’ בתנובות שדה גליון מס’ 7 עמ’ 63 שכ”כ הרש”ז רווח יו”ר המכון בדעת הר”מ שזהו עיקר טעמו עי”ש. העורך.
2. עי’ לקמן במאמרו של הרש”ז רווח שכתב באריכות גדולה בדין ערלה בורדים. העורך.
3. ועי’ בגליון תנובות שדה מס’ 3 במאמרו של הרש”ז רווח אודות תבלינים ודוק לנידו”ד. העורך.