(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 7 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

תוכן ענינים:

 א. 1. שיטת הרמ”א (יו”ד רצג  ג’) להתיר סתם תבואה מאיסור חדש בספק ספיקא (ומקורו מתשו’ מהר”מ).

2. נקטינן להלכה דאזלינן בתר ס”ס אף בדבר שיש לו מתירין.

ב. מבאר מקור דין ס”ס משם א’, בסוגית פ”פ בכתובות (דף ט.) ובתוד”ה אב”ע שם.

ג. מוכיח שבשיטת התוס’ עומדים הרא”ה והרשב”א.

ד. ביאור הטעם שאין אומרים ס”ס משם א‘:

1. חשיבי ב’ הספיקות לספק א’. והוכיח כן מלשון התוס’ שם, והרשב”א בחי’ שם, ומס’ מעין גנים.
2. דחשיב ס”ס שאינו מתהפך וקשה על פירוש זה,  א. משיטת תוס’ (כתב סופר שם).  ב. פשטה הוראה דעבדי’ ס”ס  אף שאינו מתהפך.  ג. דיוק לשון התוס’.

ה. שיטת הסוברים דאזלינן בתר ס”ס אף שהוא משם א’:

1. ה”ה והכ”מ בשיטת הרמב”ם. לעומתם בשער המלך (פי”ט מא”ב הל’ כג) מבואר איפכא.
2. שיטת הרמ”א ביו”ד רצג ג. וקפ”ז המשמע דלא ס”ל כתוס’ (כתובות ט.) אלא דאף ס”ס משם א’ חשיב שפיר ס”ס.
3. וכ”ד האבני מלואים לבאר ברמב”ם כשי’ המנחת יעקב, דאף דהוי ס”ס משם א’ חשיב שפיר ס”ס, ודלא כהתוס’.
4. טהרת הבית ח”ב עמ’ רס”ט. הביא דברי גדולי האחרונים דלא פסקי כתוס’ אלא כד’ הסוברים- דבכל גוונא שרי.  (באופן שיש ס”ס)

ו. שיטת מרן השו”ע נראה דפסק כשיטת התוס’:

1. ומוכיח מאה”ע סי’ קעח ס”ג, וסי’ ו’ סעי’ ד וכן נקטי הגאו’ מגן גבורים (דאבילא), ומזרח שמש (משאש).
2. בדעת הרמב”ם לשיטת שער המלך, וערוך לנר ביבמות סא: משמע דס”ל כד’ התוס’.
3. מסתימת לשון השו”ע, שלא הביא פתח פתוח לקולא ע”י ס”ס, משמע דלא ס”ל האי היתרא. (שהרי בב”י העלהו ודיבר בד’) ומסקינן כד’ השו”ע והרבה אחרונים  דפסקי כד’ התוס’ וסי’, ואין לעשות ס”ס אם הוא משם א’.

ז. אופנים שבהם אף דהוי הספיקות משם א’,  חשיב ס”ס.

1. (ש”ך) כשאחד מן הספיקות מתיר יותר מן השני.
2. (יד יהודה) אם נולד ספק א’ מקודם ואח”כ נולד הספק השני.
3. אם הספק הוא באיסור דרבנן. (אף דהוי ס”ס משם א’ חשיב שפיר ס”ס)
4. בכמה ספיקות אף דהוו משם א’ (חשיב שפיר ס”ס  להקל).
5. כל שיש חילוק בין הספיקות אף לו רק במציאות. (אף שלדינא אין נפק”מ) עמד על שורש כלל זה. והביא דלדעת הפרח’ מהריט”א, יד יהודה בהבנת תרוהד’, דאף דקימ”ל כתוס’ כתובות ט, מ”מ במקום שיש חילוק כל דהוא אף במציאות חשיב ס”ס להקל, ומ”מ מ”ד הרא’ה ע”פ זרע אמת, וכד’ שו”ת תורת חיים ועוד לא משמע דנקטי כלל זה להלכה אא”כ יש נפק”מ לדינא בין הספיקות ראה אות ז (א)

ח. ביאור האור לציון בשיטת הרמ”א, ולפ”ז פסק הרמ”א ג”כ כתוס’. אולם היתר הרמ”א  קשה להתיר בזמננו שאין מצוי במדינות (כארה”ב וכיוצ”ב) שישאירו תבואה ישנה משנים קדמוניות. ובפרט במקומות שבהם ברור שתבואה זו משנה זו. (כן מסומן בשקים).

ט. לשיטת הרשב”א, אין להתיר אם אין נפק”מ לדינא בין הספיקות ודלא כתה”ד וסיעתו. וכ”מ מהר”מ. ע”ש.

י. לשיטת רבנו אביגדור כ”ץ, והב”ח דס”ל דאין איסור דאורי’ בתבואת גוי.  אפשר לעשות ס”ס , אולם הו”ל ספק שני שאינו שקול, ולכן אין להתיר אלא בשע”ד, לשבת ויו”ט (דצורך מצוה הם). ולשיטת הזב”צ והאחרונים  יש מקום להתיר בשעה”ד גם בימות החול (היכא דלא אפשר).

יא. סיכום פסקי הלכות, והמורם מכל האמור. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

שאלה: במדינה שהזריעה בה היא דו שנתית (כגון בארה”ב שרוב השעורים barler ושבולת שועל  oats הן מזריעת קיץ ונזרעות אחר הפסח) וגם מיבאים למדינה זו תבואה ממדינות אחרות שהזריעה בהם היא חד שנתית (בתקופת החורף) ואין בהם חשש איסור חדש. האם יש מקום להתיר המזון מתבואות הנ”ל מטעם ספק ספיקא שמא המזון ממדינות היבוא (דליכא בהו חשש חדש) שמא ממדינה זו (שיש בה חשש חדש כאמור) ואת”ל שהמזון ממדינה זו שמא הוא מן התבואה הישנה (שנזרעה ונקצרה קודם העומר)?

תשובה: א. שיטת הרמ”א  להתיר בספק ספיקא סתם תבואה:

הנה מצינו לרמ”א בהג”ה יו”ד סי’ רצג ס”ג  שהתיר באופן דומה, בדין חדש  כל סתם תבואה לאחר הפסח מכח ס”ס ספק אם משנה שעברה, ואת”ל משנה זו מ”מ דלמא נשתרשה התבואה קודם העומר (דהיינו ג’ ימים קודם טז’ ניסן לחד מ”ד, ולשיטה אחרת שבועיים ראה נקודות הכסף, שם מש”ב) ובכה”ג העומר מתירן.

ומקור דבריו מדברי הרא”ש במה שהשיב לגבי תשו’ מהר”ם מרוטנבורג דדבר שיש לו מתירין אפילו בספק ספיקא אסור, היינו דוקא ע”י תערובת כההיא דביצה (ג:) ביצה שנולדה.. ספיקא אסורה, נתערבה באלף כולן אסורות אבל ס”ס כה”ג שעל התבואה, אני אומר שהוא ישן ואפילו את”ל שהוא חדש שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל, כה”ג מהני שפיר ס”ס, ואפילו לרבי יהודה דאסר בכל האיסורים ס”ס, ושמואל דאסר בע”ז ס”ס לא אשכחן דאסרי אלא ע”י תערובת היכא דאיתחזק איסורא ונתערבו אחרים באחרים, אבל בחדש דלא איתחזק  איסורא מס”ס, שרינן. עכ”ד. הרי שע”י ס”ס (בלא אתחזק איסורא) כה”ג אף בדשיל”מ אמרינן שפיר ס”ס להקל. ומכאן פסק הרמ”א להתיר אף בכל סתם תבואה.

וכן מבואר מד’ הרמ”א בהג”ה, סי’ תצ”ב (או”ח) עיין שם. אולם לכאורה קשה מדברי הרמ”א בהג”ה יו”ד סימן ק”י ס”ח, די”א דדשיל”מ אין להתיר מכוח ס”ס והוא היפך האמור, אולם ע”פ החילוק המבואר מתשו’ הרא”ש בין ס”ס שע”י תערובת, או ס”ס שהוא על גוף הדבר כגון ספק מוכן ביו”ט, וכן בתבואת דחדש שפיר מהנה ס”ס אף בדשיל”מ ובזה יישב הש”ך יו”ד סי’ קי,  את הסתירה דבין סי’ תצז ס”ג דנקטינן לקולא בספק מוכן ביו”ט שני אף דהוי ס”ס בדשיל”מ, ואילו בסי’ קי ס”ח הביא הרמ”א די”א דדשיל”מ אין להתיר מכח ס”ס ע”ש, וע”ע משב’ בבה”ט רס’ רצג, ובשד”ח מערכת ד’ אות לט, ופרח’ אות תצז סק’ ג, ובמג”א שם סק’ ד),ועוד יש לחלק בנדו”ד לענין חדש דהוי כעין “אזלינן בתר רובא כיון דמקצת תבואות שבעולם ישנות ומקצתן נשרשו קודם לעומר אמרינן סמוך זה לזה והו”ל רובא כמ”ש התוס’ נדה דף י”ח משא”כ בשאר ס”ס שנעשה במקרה והזדמן לא שייך לומר זה” כ”כ המק”ח בסי’ תס”ז סוף סק”ג הביאו בשד”ח מערכת ד’ אות ל”ט (דף י”ד ע”ג ע”ש)  אומנם לדעת מרן בשו”ע לא צריכנא לכל הנ”ל כיון דגילה דעתו בשו”ע יו”ד סי’ ק”י ס”ז בכוחא דהתירא דאף אם נפל אחד מהם לים בדשיל”מ אזלינן לקולא, א”כ כ”ש דבס”ס אזלינן לקולא והכי נקטינן להלכה. ראה פר”ח סי’ תקיג סק’ מג, וכה”ח שם אות ז’ משב’).דין ספק ספיקא משם א’ (מקור הדין ומוצאו).

ב. ולפי האמור יקשה אמאי לא ס”ל למרן השו”ע להתיר מס”ס בכה”ג, גבי איסור חדש? וקודם בואנו לבאר ולברר שיטת מרן השו”ע זיע”א, נקדים לבאר מעט דין ספק ספיקא משם אחד,  דאיתא בגמ’ כתובות ט. א”ר אלעזר האומר פ”פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומקשינן ואמאי ס”ס הוא, ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואת”ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ותירצה הגמ’ , לא צריכה באשת כהן (פרש”י, באשת כהן  שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הוא) ואבע”א באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג’ שנים ויום א’ (פרש”י פחותה מבת ג’ שנים, ועכשיו היא גדולה ופיתויה פתוי ואינו אונס הלכך חד ספיקא איכא, ספק אונס ספק רצון, אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים).

ובתוס’ ד”ה ואי בעית אימא. הקשו דאכתי איכא ס”ס שמא באונס ואת”ל ברצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא, ותירצו,  דלא הוי ס”ס דשם אונס חד הוא עכת”ד. ע”ש.

ג. וכ”ד הרא”ה דכתב (האו”ח בשמו) קדרות או קערות שלנו שעמדו בבית הגוי בלא סימן משהה אותם מעל”ע ומותר. ע”כ (שספק אם נשתמש בהם הגוי). ולכאורה אמאי צריך להמתין מעל”ע, והרי אפילו בבני יומן יש להסתפק שמא לא נשתמש הגוי בכלים בכלל, ואת”ל שהשתמש שמא השתמש בהם בדברי היתר או דברים פגומים או דברים שאינם נ”ט? ותירץ הגאון בעל זרע אמת ח”ב סי’ לט,  דכיון דהוי ס”ס משם א’ לא חשיב ס”ס, כיון דספק אחד הוא אם נשתמשו בכלים באיסור או לא.

ולכן התיר הרא”ה כשהשתמשו בכלים אלו (בבית הגוי) רק לאחר שהשהה אותם מעל”ע, דאז הו”ל ספיקא דרבנן משום דנטל”פ אינו אסור אלא לכתחילה מדרבנן אבל בלאו הכי לא היה מתיר מכח ס”ס משום דשם א’ הוא דהיינו אם הגוי נשתמש בו באיסור או לא עכת”ד. הרי דגם דעת הרא”ה כהתוס’ הנ”ל וכן מוכח מד’ הרשב”א בתשו’  ומפורש מד’ בחידושיו לכתובות דף ט  שהקשה ותי’ כד’ התוס’ ע”ש.

ד. ובביאור הטעם דלא חשיב ס”ס משם א’, ס”ס. בפשטות נראה דכיון ששתי הספיקות מטעם אחד הם (משום דהוי באונס, שהרי הספק הראשון הוא שמא ברצון שמא באונס, ואת”ל ברצון ספק כשהיא קטנה דהיתרא הוא משום אונס) א”כ נמצא שיש רק ספק אחד, ואין להתיר בספק אחד. וכן דייק לשון התוס’ דשם אונס חד הוא ויותר מפורש בלשון הרשב”א בשמעתין (כתובות ט.) דתירץ וז”ל, דעל כורחין כולה חדא ספיקא היא ספק באונס ספק ברצון (דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה) עכ”ל. ע”ש.

וראיה לדבר ראיתי בדברי הש”ך, בביאורו בדברי הרשב”א גבי נמצאת צפורן יושבת לו ע”ג ולא ראינו שנכנס הארי דיש להתיר מטעם ס”ס שמא לא על הארי למקום שהיתה נמצאת הבהמה ואת”ל על, אימא לא דרס, וכדאיתא ביו”ד סי’ נז סי”ג. והקשו הפוסקים, והא הוי ס”ס משם א’ דכשאתה אומר  שמא  לא  על  היינו שלא דרס, ושוב אנו חוזרים לדון בזה הנימוק והטעם (ואת”ל על אימור לא דרס) ונמצא דהכל שם א’ (שמא שלא דרס). ותירץ הש”ך,  וז”ל דכבר פירשו הד”מ ומהרש”ל טעמא דקרוב הדבר טפי שנתחככה בכותל כל שלא ראינו שנכנס הארי, וא”כ צריך אני לומר מתחילה שנכנס והו”ל ס”ס, ע”כ. וביאר דבריו הגאון רבי אליעזר די אבילה זצוק”ל בס’ מעין גנים (דף לט ע”א) דכוונתו לומר דכיון דטעמא דשם אחד לא חשיב ס”ס הוא משום שאתה יכול לעשותו בספק א’ משא”כ הכא שאין אתה יכול לומר ספק ארי דרס ספק מן הכותל דכיון שלא ראינו שנכנס הארי וכו’ ואין זה ספק שקול וא”כ ע”כ לומר שמא נכנס והוא הס’ הראשון וא”כ הוי ס”ס עכת”ד ע”ש. הרי דטעמא דמילתא הוי משום דבספק משם א’  חשיב הכל ספק אחד.

אולם ראיתי בס’ תורת השלמים (קו’ הספיקות אות כ’) וכ”פ (בבית הספק),  דכשאנו אומרים ס’ באונס ס’ ברצון ואת”ל ברצון שוב א”א לומר שמא קטנה דבקטנה ליכא רצון וליכא לאסתפוקי בקטנה יעו”ש, ולדבריהם יוצא שהטעם שאין עושים ס”ס משם א’ הוא משום שהכל שם א’ לא תוכל לעשות ספק נוסף אא”כ תחזור מדבריך הראשונים שהנחת באומרך “ואת”ל” ואע”פ שאם תתחיל הספק באופן אחר אפשר להמשיכו בספק נוסף אכתי בעינן ס”ס המתהפך וליכא שבכל צד שמתחיל ימצא ס”ס, והכא הוי ס”ס שאינו מתהפך  דלא חשיב ס”ס.

ולענ”ד אחר המחי”ר דבריהם קשים.

1. דמוכח מתוס’ ד”ה בסוגיא דידן (כתובות ט) דאין צריך ס”ס המתהפך מדהקשה לקמן ס”ס דמוכח עץ, וכן מוכח מתוד”ה אי למיתב לה כתובה. וכ”כ הכתב סופר בחידושיו לכתובות שם, לתמוה על דבריהם ע”ש, וציין דאמנם התוס’ ישנים ס”ל הכי דס”ס שאינו מתהפך לא חשיב ס”ס, וש”מ דתוס’ דידן לא ס”ל הכי ופשוט.
2. וראה עוד מש”ב בשו”ת יבי”א ח”ו חאה”ע ס”ו אות ה’, דכתב שכבר פשטה הוראה כדעת הפר”ח (סי’ קי שאין צריך ס”ס המתהפך, וכמ”ש מהריט”א בס’ הלכות יו”ט (דף לא ע”ג), ומהר”א אלפנדרי בס’ אליהו רבה (דלט’ ע”ב), ובס’ יד מלאכי (כלל תקד) שכתב שאחרוני זמנינו דחו דין מתהפך מהלכה והעלו שאין צריך ס”ס המתהפך והביא חבל נביאים, המתנבאים בשיטה זו ע”ש וד”ב.
3. ובהיותי בזה ראיתי בס’ בן אברהם סי’ יב דהעיר ע”ד תוהש’ והכו”פ דלדבריהם לא הו”ל לתוס’ (כתובות ט שם) לומר “דשם אונס חד הוא” אלא הו”ל לומר דבקטנה ליכא רצון דכיון שעיקר הטעם הוא זה, ובזה נפל הספק השני, ענין זה היה להם להדגיש, אבל ממה שתירצו דשם אונס חד הוא משמע שר”ל שאפילו אם תתחיל להסתפק שמא קטנה שמא גדולה וכו’ ע”כ הכל ספק א’ דגם שאומרים שמא קטנה הוי מטעם אונס (דמטעם זה קטנה מותרת) וחשיב ב’ הספקות ספק א’, עכת”ד ע”ש. וע”ע בס’ יוסף דעת סי’ ט’ מש”ב. ובבן אברהם דף ח’ ע”ד.

נמצאנו למדים דבפוסקים איכא ב’ טעמים בזה:

שיטת תורת השלמים, וככו”פ דכיון שא”א לסדר הספקות בב’ האופנים, הו”ל ס”ס שאינו מתהפך ולא חשיב ס”ס. ושיטת הש”ך והפר”ח. (וכ”מ ברשב”א) ועוד אחרונים, בן אברהם, מעין גנים, דכששני הספקות מתירים משם אחד וטעם אחד אפשר לכוללם בספק אחד, א”כ כיון דקימ”ל דס”ס אזלינן לקולא הוא מטעם רוב כמ”שּ הרשב”א דס”ס הוי כמו רוב, דבספק אחד הוי פלגא ופלגא, והספק השני עושהו רוב, ובכל התורה אזלינן בתר רובא, וא”כ בספק אחד אין להתיר, דליכא רוב. ולשיטה זו אף אם ס”ס מתהפך הוא כיון דהוי משם א’ וטעם א’, לא חשיב ס”ס.

וראיתי באיזה ספרים שרצו לתלות האי מלתא דאמרינן דס”ס משם א’ לא עבדינן שהוא דווקא לדעת הרשב”א וסיעתו דספק דאורי’ אסור מהת’, משא”כ לדעת הרמב”ם וסיעתו דספק דאורי’ מותר מהת’ (ואינו אסור אלא מדרבנן) שפיר עבדינן אף ס”ס משם א’. וכו’

אולם אחר שהוכחנו שדעת מרן השו”ע דלא חשיב ס”ס משם א’, א”כ ע”פ האמור אזיל בהכרח כדעת הרשב”א דספק דאורי’ לחומרא מדאורי’, וזה דוחק גדול, דפוק חזי מש’ בתשו’ הרדב”ז, דהפוסקים שאנו נמשכים אחריהם סוברים דספק דאורי’ לחומרא אינו אלא מדרבנן, כדעת הרמב”ם, ודלא כהרשב”א… וכונתו לשיטת הרי”ף, דכן כתב מרן בחי’ לקידושין שנדפסו בסוף שו”ת אה”ע דף ה: בסוגיא’ דקידושין ה: גבי נתן הוא ואמרה היא – דנ”ל דדעתו של הרי”ף כד’ הרמב”ם שספק דאורי’ לחומרא הוי רק מדרבנן, וכן נקטי הרבה אחרונים להוכיח מדברי הרי”ף שבת קלו: דנקיט בלשון – “אחמור רבנן” – משמע דס”ל דספיקא לחומרא – הוי מדרבנן כיון שב’ עמודי הוראה הסי ס”ל, דרך מרן השו”ע לפסוק כותיהו כמש’ בהקדמה לב”י. וע”ע מש”ב בשו”ת יחו”ד ח”ה עמ’ צג בהערה, ובטה”ב ח”ב עמ’ רמה והלאה.

ושו”ר בשדי חמד (כללים מערכת ס’ כלל בא בספיא) ובס’ יוסף דעת סי’ ט ס”ד – דהוכיחו כן מד’ הראב”ד ע”שּ, ויעלוז ליבי ואין להקשות דאי הוי מדרבנן אכ’ אמאי לא נימא ס”ס אף שהוא משם א’ – זה אינו – דכיון שהבאנו בביאור דעת רוב האחרונים שחשיב כהג’ ספק אחד, א”כ גם אי הוי חומרא דרבנן (להחמיר בספק דאוריתא) סוף סוף אין כאן אלא ספק אחד ובדאורי’ אחמור רבנן.

ועפ”ז מובן שפיר דבאיסורי דרבנן – אף הוי ס”ס משם א’. חשיב שפיר ס”ס וכמ”ש ב ולכן לענ”ד אין לתלות מחלוקת הרמב”ם והרשב”א גבי ספיקא דאורי’ לחומרא אי הוי מדאורי’ לחומרא או מדרבנן במחלוקת אם ס”ס משם א’ חשיב ס”ס. 

ה. שיטת הסוברים דאמרינן ס”ס  אף שהוא משם א’:

1. 1. איברא דחזינן גם בראשונים דס”ל דאזלינן גם בתר ס”ס אף שהוא משם א’. הרב המגיד (פ”ג הא”ב ה”ב) ובכסף משנה (בפ”ב הלכות סוטה ה”ד) ס”ל בדעת הרמב”ם דאמרינן ס”ס אף שהוא משם א’ וראייתם מד’ הרמב”ם מהלכות סוטה שם, דקטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, ולא אמרינן פתוי קטנה אונס הוא לא אסורה כדין גדולה שזינתה ברצון. ומ”ש בגמ’ יבמות (לג: ס”א:) פיתוי קטנה אונס הוא לאו דוקא אלא דרך דחיה עכ”ד. (ויצא לרמב”ם מד’ הסוגיא בכתובות דף ט. א”ר אלעזר האו’ פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו והקשו ואמאי, ס”ס הוא, ספק תחתיו זנתה ספק אין תחתיו זנתה ואת”ל תחתיו ס’ באונס ס’ ברצון ותירצה הגמ’ לא צריכה באשת כהן, ואיבעית אימא באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קידושין פחותה מב’ ג’ שנים. ויום א’. ויליף הרמב”ם דסוגיא מיירי אפילו עדיין היא קטנה (פחות מג’ שנים) ואפי’ אם תבאר הסוגיא כשי’ רש”י ותוס’ דמיירי שכעת היא גדולה. מ”מ הוקשה לרמב”ם קושית התוס’ דאי הוה ס”ל דפיתוי קטנה אונס הוא א”כ הוי ס”ס להתירה. כ”כ הרב המגיד בה’ איסורי ביאה פ”ג ה”ב ע”שּ.) אלא ע”כ דאסורה אף בקטנה פחות מג’ שנים כל שנבעלה ברצון. לעומתם בשער המלך (פי”ט מהא”ב הל’ כג) על זה שכתב הר”מ שם, משפחה שנתערב בה ספק ממזר אסור לישא אשה מאותה משפחה ואם נשאת לא תצא משום ס”ס, והקשה הג’ שעה”מ שהרי שתוקי בישראל ס”ס הוא (קידושין עג וא”כ אמאי אסרינן ליה) ותירץ בדעת מרן הכ”מ, דס”ל להרמב”ם דלא אמרינן בכה”ג ס”ס, דמשם אחד הוא והקשו עליו מדברי הכ”מ דלעיל וה”ה, דמוכח מדבריהם כל בתר איפכא, וע”ע בס’ עיני כל חי דף קנה ע”א, דכתב דהרב משאת משה (אה”ע סי’ לב’, וחיו”ד סי’ ב) והרב תורת משה (חאה”ע סי’ ג) הסכימו לעשות ס”ס בזה (בענין שדן שם בדין סריס, אף דהוי ס”ס משם א’) ומקורם ממ”ש המרדכי גבי יבום אשת טומטום נעשה ס”ס בזה דשם סריס חד הוא ע”ש מש”ב.
2. ולכאורה בד’ הרמ”א שהבאנו בתחילת דברינו, גבי היתרא דחדש בס”ס, משמע דאף דהוי ס”ס משם א’ (כמבואר לעיל) חשיב שפיר ס”ס, ודלא כד’ התוס’ והרשב”א ועוד רבים העומדים בשיטתם, ולענ”ד לבאר שיטת הרמ”א אפ”ל דס”ל דלא כתוס’ בכתובות (ט) וכן נראה לענ”ד להוכיח ממ”ש ביו”ד סי’ קפ”ז ס”ה בהגה שם, וז”ל: וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדים תלינן במכה מכח ס”ס, ספק מן הצדדים או מן המקור, ואת”ל מן המקור שמא הוא מן המכה”. והקשה הש”ך שם ס”ק כב’. ותו קשיא לי דמאי ס”ס הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה, וכה”ג לא מקרי ס”ס כלל. עכ”ד.

וכוונתו למש”כ בדיני ספק ספיקא, אות יא, דאם הס”ס משם א’, אינו ס”ס דמ”ש אם בא מן הצדדים או אם בא מן המכה כל דם שאינו מן המקור טהור א”כ והכל ספק א’ כאותו שאמרו (תוס’ כתובות ט) שם אונס חד הוא והכל בספק א’.

אולם באחרונים הקשו ע”ד (ראה כו”פ, שד”ח.) דכל שיש איזה חילוק במציאות בין הספיקות לא חשיב משם א’ (אף שלדינא לא נפק”מ מידי בין ספק ראשון לספק שני, ובמהריט”א כתב להוכיח כן מד’ הרא”ש, ובכו”פ אות ו’ כתב כן דכל שיש הבדל בין ספק לספק אפילו דבר כל דהוא לא מקרי חד ספק, והוכיח כן מהמרי”ק, שורש קסח, דכתב דאין לומר דשגגה ואונס (מיירי גבי אשה שזנתה תחת בעלה, ולא ידעה דיש איסור בדבר אי חשיבה שוגג) חשיב כחד שמא, דזה חייב קרבן, וזה פטור.

וכן מצאתי בס’ יד יהודה יו”ד שם אות לא, דכתב וז”ל, דכל עילה שיכולים להמציא דלא הוי שם אחד, אמרינן כיון דס”ס יש בה שני צדדים להתיר ע”כ אין לך בו אלא חידושו. עכ”ל. ע”ש. ופרט זה יבואר בהרחבה לקמן אות ז’ 5  ע”ש. ומכאן לנדו”ד, דלפי מה דקימ”ל מקור אשה טמא וא”כ דם שבא מהמכה הנמצאת במקור מטמאה טומאת ערב, וכ”כ הרמב”ם להדיא משא”כ אי אמרינן בא מהצדדים א”כ לא היה הדם במקור ואינו מטמא כלל, וא”כ ספק זה דשמא מהמכה אינו שוה לספק שני, דשמא הדם מן הצדדים דספק שני מוסיף להתיר אפילו לטהרות. וא”כ לכו”ע לא חשיב ס”ס. כמבואר בכלל הס”ס (וכן הקשו בתשו’ נוב”י חיו”ד סי’ מא וסי’ נז. וסי’ מב ע”ש).

3. אכתי ראיתי לאבני מלואים בשו”ת סי’ כג, דדחה דבריהם וז”ל, ונפלאתי על הגאונים הנ”ל איך נעלם מהם לשון הרמב”ם פ”ח מהא”ב שכתב, וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע”פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה, והדם טהור שוסתות מדבריהם. עכ”ל. הרי לפנינו שפסק הרמב”ם להדיא כרבי, דדם מכה הבא מן המקור טהור לגמרי, וא”כ הדרא קושית הש”ך לדוכתא דזה לא הוי ס”ס. לכן נראה דרמ”א ס”ל כמ”ש במנח”י סי’ קפז (סק”ט דאפילו כה”ג בדין א לשניהם חשיב ס”ס. (ולא שייך לחלק דהכא אמרי’ ס”ס משם א’ כיון דהוי בדרבנן. (דרואה מחמת תשמש הוי מדרבנן כמ”ש בב”י רסי’ קפז), כתב בס’ טה”ב ח”א עמ’ רלח, דכיון שכתבו האחרונים בד’ הרמ”א, דיש להתירה אף לגמרי ואינה צריכה ז”נ וטבילה, א”כ הוה בלתא דאו’ וע”כ לומר כדפי’).
4. והוסיף בטה”ב ח”ב עמ’ רסט, דכ”כ בשו”ת רבי בצלאל רנשבורג (ס”ס טז) בהג’ הגאון בעל עולת שמואל שכתב, שמדברי גדולי האחרונים המהרשד”ם והמהריב”ל והמהראנ”ח וסיעתם מוכח שלא חששו כלל למה שכתבו התוספות דשם אונס חד הוא שכיון שלפי דעת הרשב”א, בתשו’ טעם ההיתר ס”ס בדאורייתא הוא משום רוב מה לי חד שמא מה לי תרי שמה סוף סוף הוי רובא, וע”ע בשו”ת מגידות ומגד יהודה סי’ סח סק”ו. עכת”ד.

ולא זכיתי להבין דבריהם האחרונים דכיון שע”פ המבואר בדעת תוס’ דלא חשיב ס”ס משם א’ ספק כיון דשם וטעם הדבר חד הוא הוי ספק אחד, וליכא רוב, א”כ גם אם טעם מ”ש הרשב”א בביאור הדבר, דאזלינן בתר ס”ס מטעם רוב, מ”מ הכא ליכא אלא ספק אחד, ובספק אחד לא אזלינן בתר רובא וכן מפורש בדעת הרשב”א גופיה בחידושיו לכתובות (ט). הנד”מ וז”ל וא”ת אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג’ שנים ויום א’ תשתרי, דס”ס הוא ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה ואת”ל לאחר שגדלה ספק באונס ספק ברצון, יש לומר דעל כרחין קולא חדא ספיקא היא ספק באונס ספק ברצון דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה עכ”ל וכ”ה בש”מק שם ואפשר שלא ראו חי’ הרשב”א הנ”ל דהודפסו מקרוב, עכ”פ מוכח להדיא דהרשב”א גופיה ס”ל כדעת התוס’, ע”כ הוא פשוט. וכמו שכתב הרשב”א עצמו בחידושיו לכתובות הנ”ל. וצ”ע, וע”ע דרך אחרת לבאר שיטת הרמ”א ע”פ ד’ הגאון חוו”ד הביאו בס’ טה”ב רסט’ ע”ש, וע”ע מש”ב לקמן בשיטת תרוה”ד.

ו. דעת מרן השו”ע שקיבלנו הוראותיו:

תא חזי דאף אמנם שמד’ הכ”מ (ע”ד הרמב”ם) קשה להוכיח דס”ל כד’ התוס’, מ”מ בשו”ע יש ראיה לדבר דכתב באה”ע סי’ קעח ס”ג, בסתמא כדעת הראב”ד דפיתוי קטנה אונס הוא ואינה נאסרת על בעלה (כסברת י”א בתרא), א”כ ע”כ דס”ל כתוס’ דאסר לה משום דהוי ס”ס משם א’, ובאה”ע סי’ ו’ ס”ד כתב כן להדיא, וראיתי למו”ר לגאון הגדול ראב”ד דעיה”ק ירושלים תובב”א הגר”ש משאש שליט”א בס’ מזרח שמש סי’ קי שהוכיח כן. וכן מצאתי להדיא דהרי נקטינן להלכה בדברי הגאון מגן גבורים (דאבילא) עמס’ קידושין דף ע”ג ע”ש.

2. ועוד דגם בדעת הרמב”ם אין הדברים מפורשים, אלא בשי’ ה”ה והכ”מ, וכנ”ל בשיטת שעה”מ, וע”ע מש”ב בערוך לנר ביבמות סא: דהכריחו להרמב”ם דפיתוי קטנה לאו אונס, מיבמות סא:דרב פפא ורנב”י לא ס”ל כשינויא דרבא התם דפיתוי קטנה אונס, וא”כ אין הרמב”ם סותר ד’ התוס’ ודו”ק וע”ע ברעק”א בדו”ח, ובתשובות חדשות לרע”א עמ’ קלה, (הו’ י”ם תשלח), ובס’ שערי יושר ש”א ספ”כ. ובס’ פתחי נדה (לא:) ד”ה “והנה קושית”. (ובס’ בן אברהם דף ח ע”ג דכתב כנ”ל). וע”ע בס’ יוסף דעת ס”ט אות ד’ מש”ב.
3. ונוסיף עוד, דסתימת מרן בשו”ע, מהא ס”ס שהביא המהר”מ והעלהו מרן בבית יוסף באורך בתשו’ הרא”ש, ובכ”ז לא פתח פתח להתיר סתם תבואת החדש מחמת ס”ס זה, לעומתו הרמ”א בהג”ה נקיט ליה לדינא, ואכן הקשה הגרעק”א ע”ד, דאיזה ס”ס הוא כיון שהכל שם א’, ספק אם התירו העומר או לא התירו ומה לי אם משנה שעברה או משנה זו קודם העומר, ע”כ. המורם מכל דבדעת מרן השו”ע נקטינן להלכה, כדעת התוס’ ורוב הראשונים דס”סּ משם א’, ל”ח ס”ס.

ז. אומנם ראיתי בפוסקים באיזה מקומן דיש פרטים שונים דבהם אף דהוי ס”ס משם א’ אזלינן לקולא ואמרתי לאוספם למול עיני, אולי אפשר דימצא פתח להיתרא דס”ס דחדש שהביא רבינו הרמ”א,

1. בש”ך כללי הס”ס אות י”ב, הוכיח מד’ התוס’ ע”ז (לח סוף ע”ב) דכל היכא שאחד משני הספיקות מתיר יותר חשיב שפיר ס”ס.ֲֳ
2. אם נולד בה ספק אחד מקודם ואח”כ נולד בה עוד ספק שפיר הוי שני ספיקות הגם שהם משם אחד דהא ע”כ שני ספיקות הם שהרי כבר היה בה ספק טרם שנולד ספק שני, כ”כ הגאון יד יהודה סי’ קי (סק’ י”ח בארוך, וסק’ לא בקצר) וסברתו, דאם היה ספק אחד כבר ואח”כ נולד לנו עוד ספק היאך תכלול אותם ביחד דהא ע”כ היה בה ספק טרם שנולד הספק דהשתא וכיון שכעת נולד לנו עוד ספק ע”כ יש בזה שני צדדים להתיר עכת”ד ע”ש.
3. ועוד הובא באחרונים דאם הספק הוא מדרבנן לא קפדינן לשם אחד, והוא כעין מה שכתב הפרמג’ סק’ טו דבדרבנן לא בעינן ס”ס המתהפך וה”ה הכא. (וע”ע בשד”ח ח”ה מערכת ס’ אות כ מש”ב). אולם ע”פ המבואר בסימן א’, דדעת רוב הראשונים דאיסור חדש נוהג בין בארץ בין בחו”ל בין בשל גוי בין בשל ישראל, וכ”פ בשו”ע ואף הרמ”א לא העיר בזאת. א”כ הוי איסור תורה החמיר טפי. (והארנו בזה במ”א, ומשם בארה א”כ ליתא להאי כללא בנידו”ד. (וע”ע מש”ב בדין איסור חדש במשקים).

ומכל המורם לעיל אין מזור ורפואה להקל בנידו”ד בסתם תבואה משום האי ס”ס דהביא הרמ”א, כיון שאין א’ משני הספקות מתיר יותר, וגם לא טעם אחר יש בספק שני, ושני הספיקות נולדו ביחד בבואנו אחר טז’ בניסן להשתמש בתבואה זו. וגם שחומרא דאורי’ יש כאן.

4. ובהיותי בזה, נסתפקתי בהאי כללא אי הוה לן כמה ספיקי טובא אך שכולם מטעם אחד, אי אמרינן גם כה”ג דסוף סוף הוי ספק א’ כיון דטעם אחד בכולו אי דלמא דבכה”ג שפיר חשיב ס”ס. ומצאתי בספרי דבי רב דמחלוקת הפוסקים היא, שיטת הד”מ, ט”ז, ש”ך, דאף שאתה יכול להרבות בספקות והם מטעם א’ כספק אחד חשובים, אולם הגאון ר”א דאבילא בס’ מעין גנים דף לט ע”ב, כתב דדוקא בסוגיא דפ”פ גבי אונס דהוי ממש שם אחד חשיב ספק א’, ולא הוי ס”ס, שהרי אי אתה יכול לומר ואת”ל ברצון אלא באונס וא”כ ליכא אלא ספק אחד אבל באופן שצדדי ההיתר טפי מצד האיסור ודאי אזלינן אבתריהו ואין אוסרים אלא בס’ שקול, והוכיח דבריו מתוס’ ועוד ע”ש. ואחר החיפוש מצאתי דבס’ חקר הלכה (מערכת ס’ אות יח דף סח ע”ד) דצידד צדדים ע”פ ד’ הש”ך שבשלושה ספקות משם א’ שפיר מהני להקל ע”ש, והביאוהו פוסקי דורינו להלכה (בצירוף טעמים נוספים, ראה טה”ב ח”ב שם מש”ב) והדברים עולים בקנה אחד. ובפרט דסברא גדולה בדבר דהיכא דאיכא ג’ או יותר ספיקות א”א לומר דספק אחד הוא, ושפיר הוי רוב צדדים להתיר. ומ”מ לנידו”ד דליכא אלא ב’ ספיקות, לא מהני.
5. אולם מצאנו כלל נוסף בדין זה: (הביאו הפר”ח בכללי הס”ס אות יב), כל שיש חילוק דין ב’ הספיקות אפילו רק במציאות (אף שלדינא אין נפק”מ) אף שב’ הספיקות בשם א’ חשיב שפיר ס”ס. וכדי לעמוד אם קימ”ל להלכה זה נקדים ללמוד שורש מוצא הדין: ומקורו: בתשו’ תרומת הדשן סי’ קל על מה ששאלוהו בב’ ולדות שספק אם ביכרה, קודם להם. והתיר הולדות מטעם ס”ס שמא ילדה כבר ואלו גדיים שניהם פשוטים הם ואת”ל לא ביכרה כבר איכא למימר אצל אחד אינו זה הבכור, ומ”ש דשם אחד ספיקא הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקיבה והוי מספקא לן איזה נפק תחילה, כהאי עובדא אירע מקרוב קודם זה בטוויזא ושאלני מה”ר משה על הדבר ורוצה לומר גם הוא דשם חד ספיקא הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס”ס אפילו כה”ג, ואף לפי דבריו לא דמי לס”ס דידן דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספיקא שמא ילדה כבר ונפטר כבר רחמה קודם שילדה עכשיו הני תאומים וספק אחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקיבה ילדה תחילה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דנקיבה גופה אין נפקותא, אבל נידו”ד וכו’. עכ”ד. ומשמע דאף שס”ל לתרוהד”ש דאין הולכים אחר ס”ס משם א’, להקל, מ”מ חשיב הכא שפיר ס”ס להקל כיון דיש חילוק במציאות אף שאינו נפק”מ לדינא, וכן דייק בדבריו הפר”ח שם. וע”ע בשד”ח שם מש”ב. ושו”ר בס’ יד יהודה שם, אות לא, וז”ל, דכל עילה שיכולים להמציא דלא הוי שם א’, אמרינן כיון דסוף סוף יש בה שני צדדים להתיר ע”כ אין לך בו חידושו, עכ”ד ע”ש.

וכ”כ מהרי”ט אלגאזי בבכורות פ”ב אות יז (ה), ואחר שהביא דברי הפר”ח ע”פ תרוה”ד, הוסיף דגדולה מזו יש ללמוד מדברי הרא”ש פ”ק דבכורות (סי’ י) גבי מתני’ דב’ חמורות שלא בכרו וילדו ב’ זכרים ונקבה, דאמרינן במתני’ דנותן טלה א’ לכהן, וכתב הרא”ש דעל הזכר הב’ מפריש והוא לעצמו, דאע”ג דאיכא ס”ס דשמא ב’ הזכרים נולדו מחמורה אחת, דבהכי האחד ודאי פשוט ואת”ל דהאחת ילדה זכר ונקבה שמא הנקבה ילדה תחילה, מ”מ כיון שאפשר בתקנתה דהפרשת טלה לא מקילינן בס”ס יעו”ש, ובס”ס זה לא נפק”מ אלא דהא’ אינו בכור דבין אם נאמר שהב’ זכרים נולדו תאומים ובין אם נאמר שהאחד נולד עם הנקבה סוף סוף מה שאנו לומדים הוא שהאחד מהם הוא פשוט ולא פטר את הרחם, וא”כ כס”ס משם א’ הוא, וע”כ צ”ל דכיון דאיכא קצת שינוי במציאות בין ב’ הספיקות חשיב ס”ס והכא איכא קצת שינוי. וכו’ ע”ש.

אולם עיין בשו”ת תורת חיים (הביאו בהערות מהריט”א, בהוצאת הר”ב אוירבך שליט”א ע”ש) שדחה ראית המהריט”א מד’ הרא”ש.

וכן מדעת הרא”ה לעיל אות ג’ כפי שביארו הגאון בעל זרע אמת משמע דלא ס”ל האי כללא דא”כ התם הא איכא עכ”פ חילוק במציאות אם מתירים משום שנשתמש בכלים הגוי בדבר שאינו נ”ט או בנטל”פ,  וכיוצ”ב ואמאי קרי ליה ס”ס משם א’. אולם גם בד’ תרומת הדשן, לא ברירא מילתא כ”כ דס”ל כתוס’, אלא דבשינוי במציאות חשיב שפיר ס”ס, דבסי’ קצא כתב, (גבי איסור חדש) וז”ל, היכא דליכא אלא חדא ספיקא שמא של אשתקד שמא תבואה זו מן המיעוט שנזרעו קודם יום הנף ומופלג מיום הנף דכיון דמיעוטא הוא לא עבדינן מיניה ס”ס דמיעוטא לגבי רובא כמאן דליתא, כדאיתא בהדיא בתוס’ בשמעתא דפ”פ. עכ”ל.  ומשמע שאילולי פרכתו (דהוי מיעוטא) שפיר חשיב ס”ס וע’ בטור בשם הרא”ש, ובמוצל מאש הביאו רעקא’ שם שהקשו דהא הו’ל ס”ס משם א’ ול”ח ס”ס, הרי מוכח דלא ס”ל לתרוה”ד בד’ התוס’ גבי ס”ס משם א’. ולענ”ד בס”ד נראה לומר דס”ל לתה”ד, דכיון שיש חילוק במציאות חשיב שפיר ס”ס משם א’, ונראה דאף דמהראי”י ס”ל כתוס’ דס”ס משם א’ לא חשיב ס”ס, דכולו שם אונס הוא, גם משום שהיה באונס הוא, אם משום שהיה באונס, או שהיתה קטנה דאינה נאסרת משום דפיתוי קטנה אונס. אבל בנדון הס”ס דמהרא”י יש חילוק עכ”פ במציאות, וכ”כ מוהריט”א שם בפ”ד אות ל’ הביאו השד”ח (מ.ס.כ. כא) דלפ”ז יש לישב מה שהקשה על מה שכתב מוהר”ם בתשו’ הרא”ש, ופסק הרמ”א כוותיה דלפי הנ”ל ניחא. עכ”ד.

ובזה מצאנו חברים בשי’ הרמ”א, אף שאחר הקידה וההשתחויה, לא זכיתי להבין סברא זו, כיון דסוף סוף אי ליכא נפק”מ או שינוי מהות בין הספקות, אכתי הו”ל ספק אחד. והיאך נתיר.

ח. אומנם אחר הדברים, מצאתי בשו”ת אור לציון ח”א למו”ר מרן ראש הישיבה שליט”א בחיו”ד סי’ טו דביאר ד’ הרמ”א, דיש ב’ מיני חיטים המותרים יש דגדלו לפני העומר שהיו אסורים בתחילה ובא העומר והתירם ויש שנזרעו כמה ימים קודם העומר, וכשבא העומר לא היו חיטים בעולם, ונמצא דכשצמחו בהיתר צמחו ולא היה עליהם מעיקרא שם איסור כלל, ואכ’ הו”ל ס”ס משני שמות. ספק אם נאסרו החיטים ספק לא נאסרו ואת”ל נאסרו שמא בא העומר והתירן. עכ”ד.

וגם הלום אחרי רואי, בזמנינו אנו שעפ”י הרוב  אם מסופקים אנו בתבואה בסוף הקיץ, היא ודאי משנה זו כי האיחסון יקר, ומעלה תולעים, ואין הצר שווה, והו”ל מיעוט שאינו מצוי. ועוד שאף שהוא חילוק אם ירד על חיטים אלו תורת איסור או לא, מ”מ אכתי כשאנו נמצאים אחר הפסח לכאורה אין נפק”מ מידי בין הספקות, אם עבר עליהם תקופת גדילתם באיסור או שנפטרו עוד כשהשרישו בהנפת העומר דשנה זו. א”כ הספקות שווים הם  לפנינו, (ואחר המח”ר מסופקני אם גם לשי’ ה”יד יהודה” וסיעתו חשיב הבדל בין הספקות, מה גם שאין הדבר מוסכם באחרונים כמבואר לעיל) ובפרט היכא דברירא  לן שתבואה זו משנה זו. ע”כ לענ”ד קשה הדבר לסמוך עז’ ודוק.

ט. ואכן ראיתי להגאון  מהרי”ט בשו”ת חא’ סמ”א, שדיבר בזאת נכבדות והביא דברי הרשב”א בתשו’ אלף ריו, וז”ל, הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה. וכל ס”ס אפילו בשל תורה אזלינן לקולא ואפ”ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר. עכ”ל.

וביאר טעמו המהרי”ט דטעמו משום דהוי ס”ס משם א’ דאע”פ שאינה מוחזקת בגדולה אלא ע”י שנים וסימנים חד ספיקא הוא ספק קטנה ספק גדולה, ולזה כתב הרשב”א ואיני רואה להקל בזה ואם אביהם של ישראל לא ראה להקל אנו מה כוחנו וגבורתינו כי נקל בדבר ערוה החמורה. עכ”ל.

וגם בענין זה שהוא איסור דאורייתא, ולשיטת מרן השוע’ ורוב הראשונים, אסור בין בא”י בין בחו”ל בין בשל ישראל בין בשל גוי מדאור’ ג”כ כתב הפרי חדש שם, “דלשיטת הרשב”א יש להתישב בדבר”. דהיינו דלא ס”ל האי חילוקא דמהרא”י בתרוה”ד, אלא אם הוא חילוק במציאות גרידא לא חשיב ס”ס כיון דהוי מש”ם א’. וע”ע בס’ כפי אהרן (לח ע”ב וע”ג) מש’ בשם הזרע אברהם (אה”ע ס”ד) דס”ל שהר”מ (שבתרוה”ד) פליג על סברת תרוהד”ש. ע”ש. ואחר שעמדו בשיטת התוס’ רבים מהראשונים והאחרונים, אין להקל בכה”ג, אא”כ יש צרופים אחרים נוספים דחזו לאיצטרופי, ומילתנו אמורה גבי תבואה, ומצרכי מזון המעורבים בה, כגון גרנולה, כוסכוס, קורנפלקס, עוגיות, ולחם וכיוצ”ב.

י. אומנם לשיטת הב”ח שצידד לנקוט כשי’ רבנו: אביגדור כץ שחדש אינו נוהג בשל נכרי, ויש בתבואות גם מתבואות של גוים וגם מתבואות ישראל, וכן יש תבואה ישנה ותבואה חדשה כתב הג’ חכ”א (שם) דיש מקום להתיר שפיר מטעם ס”ס שמא היא של נכרי וא”‘כ אין איסור כלל, ואת”ל של ישראל שמא משנה שעברה באופן שאם הספק אין אתה צריך לחקור בו שום אופן אלא יהיה איזה אופן שיהיה תמיד מותר מחמת שאין נוהג בו משום איסור הוי שפיר ס”ס, משא”כ אם גם ספק הראשון יש בו צד עכ”ד ע”ש. (ושמעתי באומרים לי שיש מאחינו האשכנזים ההולכים בשי הב”ח הנ”ל) ולשי’ זו יש מקום להקל בכה”ג דלא חשיב ס”ס משם א’. ודו”ק.

וכ”כ הגרב”צ נר”ו שם בתשובת שאלה שנשאל בהיותו בארה”ב, שבתקופת חג הסוכות ואילך מצוי הרבה קמח מתבואה חדשה ובמקומות הרבה אין מאפיה מיוחדת עם השגחה בנוגע לחדש, והשיב דלכבוד שבת ויו”ט אפשר להתירם, וה”ט משום דאיכא ס”ס ספק שמא תבואה זו נזרעה קודם הפסח ג’ ימים והותרה בעומר, ואת”ל דאחר הפסח נזרעה ואסורה הא איכא לאסתפוקי שמא הלכה, כמ”ד שאין חדש נוהג בחו”ל ובפרט ע”י גויים והמקום רחוק, ומיהו כיון שהספק השני אינו ספק שקול, דהא קימ”ל כמ”ד שאיסור חדש נוהג בחו”ל לפיכך לא כדאי לסמוך על הס”ס כזה בימות החול ויאכל אורז ודוחן וכדו’ אבל לכבוד שבת ויו”ט כדאי לסמוך על הס”ס הנ”ל בשעת הדחק כיון שיש הרבה מתירים בס”ס כזה. עכ”ד ע”ש.

איברא דעפ”י מש”כ בשו”ת זבחי צדק ח”ב סי’ קי (ס”ס לה, אות קנח) דאזלינן בתר רוב האחרונים דעבדינן ס”ס כנגד מרן, ומה גם דהחיד”א ס”ל הכי, ואנן פה בגדאד יעא’, גרירן בתריה דכן שמענו מפי מוהרמ”ח ז”ל ודאי דהכי נקטינן, וכו’ עכת”ד ע”ש. הרי דס”ל דעבדינן ס”ס אפילו בסברת מיעוט הפוסקים שנדחית, וכן ראיתי שנקט להלכה בשו”ת יבי”א חו’ חאו’ח סי’ מו אות ג’, ועוד כמה דוכתי וע”ע ובח”ד יו”ד סיב’ אות יד, דהעלה כד’ הקול אליהו דלא בעינן ס”ס שקול, ודלא כהש”ך. ע”ש.

ולפ”ז בשעת הדחק יש מקום להתיר אף בשאר ימות החול היכא דלא אפשר, וכדאי הוא רבינו אביגדור כץ וסי’ לסמוך עליה בשעת הדחק. וכל היתר זה להלכה ולא למעשה, אם יסכימו גדולי ההוראה בדבר. וכל זה לדרים התם (בחו”ל) דשעה”ד טובא גבייהו, ובפרט באיזהו מקומן שאין השגחה וכיוב’, משא”כ לאחרים היכא דאפשר אין להקל כלל וכלל.

יא. המורם מן האמור:

א. דשיטת מרן השו”ע בעקבות דעת התוס’ (כתובות ט), והרשב”א, והרא”ש, והראב”ד, וכן נקטי האחרונים דס”ס משם א’ לא חשיב ספק ספיקא, וממילא אין להתיר משום ס”ס משם א’. (כנידון השאלה). אולם לשיטת ה”ה והכ”מ בד’ הרמב”ם, דאף דהוי משם אחד חשיב שפיר ס”ס. היה מקום להתיר ומ”מ נקטינן כד’ מרן השו”ע ורוב האחרונים שאין להתיר ס”ס משם א’.

ב. היכא דיש לצרף התירים נוספים, אך דהוי ס”ס משם א’ חשיב ס”ס (ויבואר לקמן בע”ה גבי איסור חדש במשקין ומשם בארה).

ג. בארץ ישראל בתבואה הגדילה כאן אין חשש של תבואה חדשה כלל, כיון שזמן הזריעה הוא בדרך כלל בתחילת החורף והקצירה בזמנה, למעט מקרים מיוחדים בשנים מעטות שהקיץ מתחיל מוקדם מאוד מזמנו הרגיל, ואז ימצא שנתבשלו התבואה קודם, שאז יש לדאוג שלא ישווקו התבואה קודם טז’ ניסן. (אולם מקרים אלו באר”י הם נדירים כאמור).

ד. בתבואה המיובאת מחו”ל בה הדבר מצוי ביותר, יש להזהר שלא להשתמש בתבואות או מוצרי מזון שונים העשויים ממיני קמחים שונים (ה’ מיני דגן בלבד) המיובאים מחו”ל כגון, גריסי פנינה (הנעשים משעורה), קווקרים העשויים משבולת שועל, וקורנפלקס, עוגיות, לחם וכיוצ”ב (רשימה מפורטת, נפרסם במאמרים הבאים בע”ה). כשיש ספק וחשש שנקצרו קודם הפסח וכיוצ”ב אין לאוכלם אלא אחר הבדיקה שאין בהם איסור חדש, בהשגחה מוסמכת שאין במוצר זה חשש חדש בפרט כאן בארץ הקודש שיש ב”ה שפע מוצרים ללא חשש שאין כדאי להכניס עצמו בספק.

ה. בזמננו בארה”ב (שמדפיסים על כל שק תבואה קמח, מאיזו שנה הוא – קוד מסחרי) ובתקופת סוכות בערך יכול כל אדם לדעת אם בתבואה זו חדשה או ישנה (א”א לסמוך על הס”ס דהרמ”א כיון דליכא אלא חדא ספיקא) ולכאורה יש לאסור מספק. אולם לכבוד שבת ויו”ט אפשר להתירם (מס”ס אחד ע”ש), בשעת הדחק. (אבל בימות החול לא כדאי לסמוך על הס”ס). (כ”ד הגרב”צ נר”ו, ראה לעיל, וכל האמור בסעיף זה הוא היתר לתושבי המקום דשעת הדחק היא לגבייהו. ודו”ק).

ו. ובימינו ביבשת אמריקה ג”כ נהוגה זריעה דו שנתית וכיום רוב השעורים barler שבולת שועל oats הן מזריעת קיץ ונזרעות אחר הפסח, ויש בהם בעיה של חדש בזמן החורף. כמו”כ בחיטה ישנם ב’ מינים חיטת חורף winter – wheat המשמשת ברובה למאפה פריך, וחיטת אביב  spring- wheat המשמשת ברובה למאפה לחם ומוצרי פסטה, והיא נזרעת אחר הפסח לעומת השיפון rye שהוא כולו רק מזריעת חורף. (מתוך A guide to chodsh monser NY וע”ע קובץ בית הלוי עמ’ קלג)

ז. באנגליה יש זריעה דו שנתית של שבולת שועל שממנה מיצרים את מוצרי הקווקר, וגם גרנולות שבהם מעורבים שבולת שועל, ובארץ הקודש מיובאים רבים ממוצרים אלו. והזריעה הקייצית לפעמים מתאחרת אחר הפסח, ויש בזה בעיה של איסור חדש. כמו”כ יש בעיה במאפה הלחם שמערבים בו חיטים המיובאים מקנדה שיש שם חיטים מזריעת קיץ שנזרעות אחר הפסח.

ח. ולכן שדרי”ם ואנשים הנוסעים לחו”ל בפרט בתקופת החורף יזהרו לבדוק  במקום נסיעתם אם יש חשש חדש במוצרי המזון. ואם לאו עדיף שיקחו צידה לדרך מבעוד מועד, כדי שיהיה להם לסעוד לבם גם במיני תבואה, ואל יכניסו עצמם בספקות והתירים דחוקים. וכן שמעתי ממרן הרשל”צ שליט”א (קיץ תשנ”ד) שכשיוצא לחו”ל בתקופות הנ”ל היה בודק אם אפשר לאכול מיני מאפה ולחם שאין בהם חשש איסור חדש ואם לאו היו אוכלים פירות וירקות ודברים אחרים. ומכאן עצה טובה קמ”ל.

וגם בארצינו הקדושה, כשלוקח מוצר תוצרת חו”ל (כגון קורנפלקס, גרנולה, וכיוצ”ב) ישים ליבו במשנה זהירות מחשש איסור חדש. וי”ר שבזכות שמירת איסור חדש נזכה להקריב מנחת העומר בבנין בית מקדשינו ותפארתינו אמן.