לוגו בית המעשר
|

בגדר ההיתר דלאוקמי אילנא בשביעית (ח”ב)

א' ניסן התש"ס | 06/04/2000

בגדר ההיתר דלאוקמי אילנא בשביעית (ח”ב)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 29 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לצפייה במאמר חלק א’ לחץ כאן)

י”א. והנה לעיל סוף אות ד’ כתבתי דמלשון הרמב”ם ז”ל נראה דס”ל דלא התירו לאוקומי אילנא, אלא במלאכות דרבנן  בלבד.

ושכן כתב בשו”ת משנת יוסף ח”א (סימן י”ב אות א’) בשם הרב שבת הארץ (פ”א הלכה כ’ אות קי”ג), והרב דבר השמיטה (פ”ב מ”ב).

אלא דהרבנים שבה”א ודבר השמיטה גופייהו הסיקו להתיר מלאכת אוקומי אילנא גם באיסורים דאורייתא. וכמ”ש הגרש”ז אוירבאך זלה”ה במנחת שלמה ח”א (סימן נ”א אות ח’) משמם. וכן הסיק הוא ז”ל לדינא.

והרב משנת יוסף נר”ו שם, כתב לדחות דברי הגרש”ז אוירבאך זלה”ה במה שהסיק בספרו מעדני ארץ להתיר גם בשל תורה (והן הן הדברים שבמנחת שלמה הנז’). שהרבנים שבת הארץ ודבר השמיטה סמכו דבריהם על מ”ש ר”ח ז”ל במסכת ע”ז (נ’ ע”א), שפירש גיזום אברויי וכו’, שהוא חיתוך הזמורות להחליף אחרים תחתיהם, להברות האילן ולהפריחו הוא ואסור. ומשמע דאם הוא רק לאוקומי שרי ואע”ג דזימור הוא דאורייתא. [והגרשז”א ז”ל שם כתב שאין הכרח מזה דזיהום וגיזום דהתם שקולים הם, מדפריך התם בגמ’ מזיהום אגיזום. וע”ש שכתב דמ”מ נראה כדבריהם ע”ש] והרב משנ”י הנז’ דחה ראייתם די”ל דה”ק ר”ח ז”ל דזימור תמיד הוא לאברויי ולא שייך ביה אוקומי בלבד. וע”כ אין הכרח מדברי ר”ח ז”ל, וגם סברת המעדני ארץ לא מוכרחת, די”ל דאביי לית ליה האי כללא להתיר בלאוקומי גם בתולדות, ואפשר שיתיר רק במלאכות שאינן תולדות. ועוד דלא קי”ל כאביי אלא כרבא שתולדות דרבנן. עכ”ד.

ובמחילת כת”ר אין בזה כדי השגה על הגאון מעדני ארץ ז”ל, שגם הוא ידע דלית הלכתא כאביי אלא כרבא, אלא דלמד מסתמיות הלשון של הגמ’ במו”ק (ג’ ע”א) שחילקו בין אוקומי ובין אברויי בסתם, ומשמע דחילוק זה הוא אליבא דכו”ע ואינו שנוי במחלוקת כלל. כי אמנם בתחילת הסוגיא הקשו מהברייתא שאסרה כל הני מלאכות, מדרשה דשדך לא, וכרמך לא, כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך לא, וקשה לרבא דאמר דרק השני אבות ושתי תולדות המפורשות בתורה הן שאסורות מן התורה, ותו לא מידי, אך לא על קושיא זו חילקו בין אוקומי לאברויי. אלא חילוק זה נאמר על הקושיא שנאמרה בגמ’ אח”כ ואינה קשורה לרבא כלל, רק הברייתות קשיין אהדדי, דברייתא אחת התירה קשקוש והקשו וקשקוש מי שרי, והתניא והשביעית תשמטנה ונטשתה, תשמטנה מלקשקש וכו’. ובע”כ הוצרכו לחלק ביניהן, ואמרו א”ר עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילני ואסור. וחד סתומי פילי ושרי. ואם איתא דחילוק זה נאמר רק בדרבנן בלבד, לא היתה הגמ’ שותקת מלהקשות, הניחא לרבא דס”ל דכל הני מלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן בלבד, אלא לאביי מאי איכא למימר. ובע”כ צ”ל לכאורה דכל לאוקומי אילנא שרי גם באיסורים של תורה. תדע שהגמ’ דע”ז הנ”ל כתבו החילוק הזה דבין אברויי ובין אוקומי, אע”פ שלא נזכר שם פלוג’ דאביי ורבא כלל.

ומ”ש הרב משנ”י נר”ו דאפשר שאביי יתיר רק באיסורי דרבנן, מגופו מוכח שאינו כן, שהרי בברייתא השניה שאסרה קשקוש נלמד מן הפסוק, תשמטנה מלקשקש. ולאביי כל האמור בברייתות שם, הוא דרשה גמורה, שלא אמרו אסמכתא בעלמא אלא לרבא. ומזה הקשו איך התירו קשקוש בברייתא הראשונה. וחילקו בין אוקומי ובין אברויי. וש”מ דגם בדאורייתא מחלקים בכך, וכמ”ש הגאון מעדני ארץ ז”ל.

י”ב. עוד ראיתי אליו שם שכתב, ולמעשה כבר כתב בס’ ברית עולם (א’, ס’) שאין להתיר משום לאוקומי מלאכה דאורייתא, וגם לא מלאכה גמורה דרבנן, וכתב בשם מומחה דבמניעת זימור שנה אחת לא מתקלקל האילן ואפילו גפן, וגם נותן פירות. עכ”ד. וממרוצת הדברים נראה דלאו מדינא קאמר, אלא נקט להחמיר בפרט לאור דברי המומחה, דאם אכן זו היא דעת המומחים אפשר דשוב לא הוי אוקומי אילנא, שגם בלא זה הוא נותן פירות ולא מתקלקל. ואם כן יש מקום לעיין בזה גם מדינא. ועכ”פ גם הגרשז”א ז”ל בודאי יודה שאם אין הדבר הכרחי לקיום האילן ואין קלקול, או שאפשר להסתפק בגיזום דערב שביעית, דאין להתיר בכה”ג כלל.

וע”ש במשנ”י שהוסיף וכתב, דדין זה תלוי בטעם של ההיתר דלאוקומי, דלרש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”א) שכל לאוקומי לא חשיבא מלאכה וכנ”ל, גם בדאורייתא שרי. אבל אם הטעם של ההיתר הוא משום  פסידא, י”ל דלא התירו אלא בדרבנן. וחזר ודחה גם את זה, דלא משכחת לה מלאכה דאורייתא שהיא רק לאוקומי בלבד, אלא בזמירה. וזימור כל עיקרו הוא אברויי והשבחת האילן. ואפילו שהוא עושה זימור רק לאוקומי, בע”כ יש בו גם אברויי והויא מלאכה. (ועי”ל מ”ש בזה משם דרך אמונה). וכמ”ש ר”ח ז”ל בע”ז שם, תרי זיהמומי הוו, חד לאברויי שעושין בו הרבה ואסור. וחד לאוקומי ושרי. עכ”ל. ואסור. וחד לאוקומי ושרי. עכ”ל. נמצא שגם באותה מלאכה גופה אם הרבה בה יותר מהצלת האילן, הוי אברויי אילנא ואסור. וא”א לומר שלאוקומי אינה מלאכה, וע”כ הטעם של ההיתר לשיטת ר”ח ז”ל הוא משום הפסד ולא משום דלא חשיבא מלאכה,דדוחק לומר דכשעושה מעט מאותה מלאכה כדי הצלת האילן חשיבא שאינה מלאכה, וכשמרבה מזה חשיבא מלאכה, והרי בסוג המלאכה תליא מילתא ולא בכמות, אלא ודאי שההיתר לשיטת ר”ח ז”ל הוא משום הפסד. עכ”ד.

ולא הבנתי דברי הרב נר”ו, דגם אם הוכחתו מדברי ר”ח ז”ל היא חזקה, מ”מ בדברי רש”י ז”ל מפורש שכל שהוא לאוקומי לא חשיבא מלאכה שאסרה תורה. וכמ”ש לעיל אות ב’. ופשוט דלא נוכל לדחות דברי רש”י ז”ל המפורשים מכוח דקדוק בדברי ר”ח ז”ל, ולכל היותר נוכל לומר דפליגי אהדדי, ואיש על דגלו ואיש על מחנהו.

וגם מ”ש דלא משכחת לה מלאכה דאורייתא שהיא לאוקמי בלבד, אלא זמירה, וזמירה כל עיקרה להשביח האילן. יש מקום בראש להשיב בשנים, דהנה לדעת  מהר”י קורקוס ז”ל בתחילת הלכות שמיטה ויובל כתב דחרישה אסורה בשביעית מן התורה, וכן ס”ל גם למרן החזו”א ע”ה כידוע, ובודאי שיש חרישה דלאוקומי ג”כ. ועוד דגם בזמירה גופה לא ימנע שיש זימור שהוא לאוקומי בלבד. אלא שהרב נר”ו כתב דאם הטעם של ההיתר באוקומי הוא משום דעי”כ לא נחשבת מלאכה, לא יתכן לומר שאם מרבה מאותה מלאכה עד כדי שמשביח ומפריח האילן, תיחשב מלאכה, וכי הריבוי והכמות הם שקובעים מה תחשב מלאכה ומה לא. ואולם גם זה אינו מוכרח, דזה פשוט דכשכתב רש”י ז”ל דאוקומי לאו מלאכת קרקע היא, לא בא לחלוק בין מלאכה למלאכה, אלא מדבר באותה מלאכה גופה, שהרי כל החילוק שבין אוקומי ובין אברויי, הוא באותה מלאכה עצמה, דאם הן שתי מלאכות שונות לא קשה מידי, והרי כן הוא הלשון של הגמ’: תרי קשקושי הן, תרי זיהמומי הן. ז”א שאותה מלאכה גופה תלוי לאיזה תכלית נעשתה, ובאיזה מידה נעשת, דהמידה והכמות מורים בהכרח כונת העושה אותה מלאכה, ולמה הוא שם מגמתו בעשיית המלאכה ההיא. וע”כ זה קובע אם נחשבת מלאכה או לא, ואולי משו”כ כתב ר”ח ז”ל שם דכשמרבה בזיהום אסור, דאפשר שהוא סובר ג”כ כרש”י ז”ל, ואפ”ה הכמות מראה על מטרת המלאכה ההיא ואופיה, דכשמרבה מראה בהכרח שרצונו להשביח האילן וכך עשה באמת, והויא מלאכה ואסור. אבל כשמיעט ונתן בצמצום כדי קיום האילן לא חשיבא מלאכה, וההסבר לכך הוא שלמדו מהסוגיא דמו”ק (ג’ ע”א) דבעינן דומיא דזריעה שהיא מלאכה שבשדה ושבכרם וכנ”ל. וכמו שבשבת אמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה, ה”נ בשביעית לא אסרה תורה אלא מלאכת שדה וכרם, ולא  מיקריא מלאכת שדה וכרם אלא כשהיא נעשית להשביח ולהפריח אותם, אבל כשעושה  בצמצום עד שניכר בו שהוא עושה כן כדי לשמור על קיומו של האילן, שלא יחסר מכמות שהוא, לא חשיבא מלאכת שדה וכרם, ואינה אסורה אע”פ שהיא מלאכה גמורה, מ”מ בעינן מלאכת שדה וכרם וליכא, ועי”ל שדקדקתי כן גם מדברי רש”י ז”ל הנ”ל. ונמצא דהריבוי והמיעוט הוא ענין מהותי וקובע בעצם הענין, אם יחשב למלאכת שדה וכרם ואם לאו. והוא הקובע ג”כ לענין של אוקומי ואברויי.

וגם רש”י ז”ל דע”ז הנ”ל, דיבר במ”ש בגמ’ שם, אבל סכין שמן לגזום, וכתב כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן, וע”ז אמר דלא חשיבא עבודת קרקע, משום דאוקומי אילנא בעלמא הוא וכו’. נמצא דאותה סיכה גופה כשנעשית להשביח חשיבא מלאכת קרקע, וכשאינה עשויה אלא לאוקומי, לא חשיבא מלאכה. וה”נ במלאכת זיהום וכו’ לא התירו אלא במעט דהוי אוקומי אילנא, אבל כשמרבה שיש בו כדי השבחת האילן, כבר יצא מגדר אוקומי בלבד, ושוב הו”ל עשיה רגילה של מלאכת שדה וכרם, ואסורה.

ומיהו נלע”ד דכל שעושה הדבר בצמצום כדי קיום ממש, אע”פ שבהכרח יבא מזה איזה שבח לאילן ג”כ מותר. דאע”פ שיש בזה השבחה לאילן עדיין לא חשיבא מלאכת שדה וכרם, שאין דרך עובדי השדה והכרם לצמצם באופן זה שהוא רק לאוקומי, אלא אדרבה משתדלים להרבות בשבח השדה והכרם ככל האפשר, וכל המרבה הרי זה משובח, וזה אזיל בתר איפכא, שמצמצם והולך רק מה שמוכרח לקיומו של אילן, אע”פ שיוצא מזה שבח כל שהוא בלית ברירה, עדיין בהיתרו קאי. דלפי מה שביארתי עיקר ההיתר הוא בכך שאין זה עשוי כדרך עושי מלאכת שדה וכרם, שדרכם לעשות ככל מיטב יכולתם להרבות שבח והטבה ככל שיותר, וזה שעושה המלאכה בצמצום ומשתדל לעשות רק כדי קיום ונמנע מכל תוספת, הגם שבהכרח יצא מזה גם אברויי, לית לן בה. וזכר לדבר הוא העושה מלאכה בשבת באינו מתכוין דשרי, אע”פ שיכול להיות שתעשה המלאכה אם לא היה פסיק רישיה שרי, וה”נ כשאינו שם דעתו אלא להציל את העץ שרי. ועי”ל אות ח’ מ”ש בשם הגאון דרך אמונה נר”ו (בביאור ההלכה פ”א ה”ה ד”ה ולא יאבק) ע”ש.

ולפי זה אני חוזר למ”ש לעיל דלשיטת רש”י ז”ל גם מלאכה דאורייתא מותרת, כשהיא נעשית רק לאוקומי ולא לאשבוחי ואברויי. וכמ”ש שהסיק הגאון מוהרשז”א ז”ל וכנ”ל

י”ג. עוד ראיתי להרב משנת יוסף נר”ו שם (אות ב’) דדן אם יש להתיר מלאכה גמורה דרבנן בלאוקומי אילנא, וכתב להוכיח מרש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”ב) שכתב מזהמין, כשיש מכה באילן ונפלה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין, ולא דמי לאין מזהמין דמו”ק, דהתם זיבול קרקע והויא עבודה  שבשדה ושבכרם, משמע דאפילו בלאוקומי לא התירו מלאכה גמורה שבשדה ובכרם. וכן משמע מרש”י שם ד”ה אבל סכין ע”ש. נמצא דההיתר הוא רק בהצלה, ולא במלאכה גמורה. וכתב שכן העלה האמונת יוסף (ט”ז ע”ב ד”ה ר”ש) וביאר בזה מחלוקת ר”ש וחכמים בשביעית (פ”ב מ”ב) דר”ש מתיר ליטול עלה מן האשכול, ובירושלמי אמרו טעמא דר”ש דהוא כמציל מפני דליקה, וצ”ל הטעם של חכמים שאמרו לא יטול. ותירץ דלא התירו בלאוקומי אלא עבודות שאינן מיוחדות בשדה וכרם, דאותן שנאסרו (במו”ק ג’ ע”א) מן הפסוק דשדך לא כרמך לא, הן עבודות שדה וכרם. אבל אלו שנאסרו מן הפסוק דתשמטנה ונטשתה, תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל, באלו הקילו כשהם לאוקומי, דאלו לא חשיבי מלאכת שדה וכרם, דנתמעטו רק משום דחייב לנהוג בשדהו מנהג הפקר, ובאלו התירו מלאכת  אוקומי אילנא, כי עבודות של הצלה עושין גם בשדה הפקר ואין מראה בזה מנהג בעלות, וכ”כ עוד בשם ספר הלכות שביעית ח”א (סימן א’ ס”ק כ”ו) דמלאכות גמורות אסורות גם באוקומי ואפילו שאינן מפורשות בתורה. לפיכך אסור לזבל גם לאוקומי, ולא דמי לעידור תחת הגפנים, כמ”ש הרמב”ם ז”ל (פ”א ה”ז) שאינה עיקר מלאכת החרישה שהיא בכל השדה ולא רק תחת האילן, וכ”כ בברית עולם שם. וע”ש עוד מזה.

והנה כבר הוכחתי לעיל דלשיטת רש”י מלאכת אוקומי אילנא שריא גם אם היא מלאכה דאורייתא, משום דכשעושה רק לאוקומי לא נקרא עליה שם מלאכת שדה וכרם, ולפי”ז אם דיוקו של הרב משנ”י נר”ו נכון, נמצאו דברי רש”י סותרים זא”ז בב’ דיבורים סמוכים זל”ז. והנראה בזה לענ”ד הוא דרש”י ז”ל פירש דהאי מזהמין בשביעית דמס’ ע”ז היא רק לאוקומי ושרי, ולא דמיא למ”ש במו”ק אין מזבלין בשביעית. דשם הוי מלאכת אברויי וע”כ חשיבא מלאכת שדה וכרם, ומשום זה כתב, כשיש מכה באילן וכו’ וקושרין שלא ימות, ולא דמי האי לאין מזבלין וכו’. הרי שבזה לא דומים, שזה קושר כדי שלא ימות העץ והוא אוקומי אילנא, משא”כ במו”ק דהוי אברויי, ואע”פ שכתב דהתם (במו”ק) הויא עבודה שבשדה ובכרם ולא כתב דהתם הוי אברויי אילנא, הנה סמוך לזה כתב בד”ה אבל סכין, דכל מלאכת אוקומי לא חשיבא מלאכת קרקע, והני לאו מלאכת קרקע נינהו, דאוקומי אילנא בעלמא הוא וכו’ ע”ש.

ובאמת בגמ’ שם הקשו זיהום אזיהום, והסיקו דתרי זיהמומי הוו, חד לאוקומי אילנא ושרי, וחד לאברויי אילנא ואסור. ובגמ’ לא הקשו מהא דאין מזבלין דמו”ק שהזכיר רש”י ז”ל שם, משום דשני ענינים שונים הם והחילוק הוא פשוט,ורש”י ז”ל שהזכירו, הוא כדי להקדים ולבאר לנו החילוק שבין המלאכות, והמשיך את פירוש הענין בדיבור שאחרי זה וכנ”ל.

ובאמת הדברים מוכרחים ומוכחים בסוגיא דמו”ק (ג’ ע”א) הנ”ל, דבברייתא ריבו כל המלאכות האסורות משדך לא וכרמך לא, ובינהם גם איסור זיבול השדה, ואחרי זה הזכירו באותה ברייתא ההיתר של עידור וקשקוש וכו’ משום דאינה מלאכת שדה וכרם, והקשו ע”ז מהברייתא השניה שדרשו תשמטנה מלקשקש, וע”ז א”ר עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו. [וכבר כתבתי לעיל שמזה למד רש”י ז”ל דכל מלאכת אוקומי לא נחשבת מלאכת שדה וכרם]. נמצא דעצם העובדא שעושה המלאכה רק כדי לאוקומי אילנא, ולא כדי להשביחו ולהפריחו, דבר זה מוציא אותה מלאכה מכלל מלאכת שדה וכרם. שהרי התירו קשקוש בשביעית והוציאוהו משאר המלאכות שלמדו לאסור אותם מדרשה דשדך לא וכו’, ואמרו דבעינן דומיא דזריעה שהיא מיוחדת שהיא מלאכה שבשדך ושבכרמך, וקשקוש אינו בכלל זה, ואח”כ ביארו בגמ’ דהטעם לזה, הוא משום דאינה מלאכת אברויי אלא לאוקומי אילנא. נמצא דהעובדא הזו שהוא עשה אותה מלאכה רק כדי לקיים האילן ולא כדי להשביחו, היא המוציאתו מכלל מלאכת שדה וכרם. ואיך אפ”ל דרש”י ז”ל גופיה ס”ל דגם בלאוקומי לא התירו מלאכה גמורה שבשדה ושבכרם.

י”ד. ומ”ש האמונת יוסף שזהו הטעם של חכמים שחולקים על ר”ש, ואוסרים ליטול העלה מן האשכול, אע”ג דהוא לאוקומי בלבד, וחילק כהנ”ל. והנה הגאון דרך אמונה נר”ו בביאוה”ל (פ”א ה”ה ד”ה ולא יאבק) כ’ וז”ל: וכן מ”ש בירושלמי (פ”ב ה”ב) רש”א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית מפני שהוא כמציל מן הדליקה, ובזה לא קי”ל כר”ש, נראה דג”כ פליגי בזה דעיקרו לאוקומי, אבל יש בו גם אברויי, וקי”ל כרבנן דאסרי. עכ”ל. ואזיל בזה לסברתו דמחלק בין דבר שהוא רק לאוקומי, ובין דבר שיש בו גם אברויי. ועי”ל (אות ח’) מזה. וע”ע במ”ש לעיל (אות י”ב).

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר מחודש בעה”ו, והוא דמ”ש בירושלמי הנז’ דנטילת העלה מן האשכול הוא כמציל מפני הדליקה, אין זו הנחה מוסכמת, כמו שהבינו הרבנים הנ”ל, עד שהוקשה להם דא”כ מה הטעם של חכמים דפליגי אר”ש בזה, דהבינו שגם חכמים מודים בזה לר”ש דאכן הוא רק כמציל מפני הדליקה, ואפ”ה  הם אוסרים. והוצרכו לחפש תירוצים רחוקים, וכנ”ל. אלא נלע”ד דבזה גופא פליגי ר”ש וחכמים, דר”ש סובר דאינו אלא כמציל מהאש ושרי, וחכמים חולקים ע”ז וס”ל דאין זו הצלה אלא השבחת האילן והבראתו ואסור. שהרי בשביעית (פ”ב מ”ב) תנן מזבלין וכו’, מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה. ר”ש אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית. ופירש הרמב”ם ז”ל שם, מפרקין, מסירין העלים מן האילן, מאבקין וכו’, ודברי ר”ש חוזר על מה שאמר מפרקין ע”ד ר”ה, אמר אפילו בתוך השמטה מותר הוא, וכו’ ואין הלכה כר”ש. עכ”ל. וגם ר”ע מברטנורה ז”ל פי’ אף נוטל את העלין, בשביעית עצמה, ות”ק לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד, ואין הלכה כר”ש. עכ”ל. והן הן דברי הרמב”ם ז”ל, ואמנם במלאכת שלמה שם כ’ בשם ה”ר יהוסף ז”ל שאין דמיון לדברי ר”ש עם מפרקין, כי ר”ש לא התיר לפרק בשביעית, אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד, מפנ שהיא מקלקלת את האשכול, עכ”ל. ואולם בירושלמי מבואר דר”ש פליג את”ק בזה וכדברי הרמב”ם ז”ל.

והנה הא דמפרקין העלין מן האילן אפשר דזה דומה קצת לזמירה, דעי”כ מתחזק האילן ובמקום לתת כוחו בעלים המרובים, נותן כוחו להרבות פריו ולחזק העץ עצמו. ומשו”כ אמרו חכמים דמפרקין עד ר”ה, אבל בשביעית גופה לא התירו, והיה קשה טעמו של רבי שמעון למה התיר בזה, וע”ז אמרו בירושלמי שהוא כמציל מפני הדליקה, דר”ש רואה בהסרת העלים רק הצלה, שמסיר ומרחיק את המפריע שהעלים המרובים מכבידים על האילן ומזיקים לו, והוא מרחיק אותם וע”כ הוא מתיר. אבל הטעם של חכמים הוא פשוט יותר, ומשו”כ לא אמרו בירושלמי את הטעם של חכמים אלא טעמו של ר”ש דוקא.

ועיין בתוי”ט (סוף פ”ב, ד”ה רבי שמעון) שהביא את הירושלמי הנ”ל וז”ל, ר”ש אומר אין מכסחין, לשון הר”ב שאין חותכין העלין וכו’, ובירושלמי פריך אדר”ש דמשנה ב’ שאמר אף נוטל את העלה מן האשכול, ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקומי אילנא, כאדם המציל מן הדליקה, דאוקומי בעלמא הוא. אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסור, כך פירש הר”ש לעיל, עכ”ל. וכעי”ז כ’ בתפארת ישראל שם (אות ע”א). [וע”ש בפי’ הרמב”ם ז”ל ומ”ש עליו במלאכת שלמה].

והעולה מן האמור שבירושלמי הקשו מר”ש אר”ש , דבסוף הפרק אמר אין מכסחין העלין של האורז משום דהוא אברויי אילנא, ושם התיר ליטול העלה, ז”א שבפשטות הבינו שגם מפרקין העלין הוא אברויי  כמו זמירה [ועיין ברע”ב שם, אבל לא מכסחין שאין חותכין העלין של האורז, תרגום לא תזמור, לא תכסח והלכה כר”ש, עכ”ל.] וא”כ למה במשנה ב’ התיר, ותירצו דשם ס”ל לר”ש דאינו אלא הצלה ולא אברויי, אבל חכמים שאסרו טעמם ונימוקם עמם בפשיטות דהוי אברויי אילנא ואסור.

ט”ו. והרמב”ם ז”ל בה’ שמיטה (פ”א ה”ה) כ’ ולא יפרק העלין והבדים היבשים. ולא יאבק וכו’ עכ”ל. ומדכתב גם הבדים היבשים עם העלים, נלע”ד דהוא מלמד שזה דומה לזמירה, ובודאי דאין זו זמירה האסורה מן התורה, וע”כ מנה אותה בין האיסורים דרבנן, ופירושים רבים נאמרו בדבר זה, עיין בדרך אמונה שם (אות ל”ד) ע”ש. ושם כ’ משם מרן החזו”א ע”ה בשביעית (סימן כ”א סקט”ו) שכתב דמ”ש הרמב”ם ז”ל דין זה בין האיסורים דרבנן כדמסיים בה שמכין אותו מכת מרדות. דהיינו בשאר האילנות חוץ מהגפן, דבגפן הכל בכלל זימור ולוקה מן התורה, ואפשר דרק יבשים בכלל זימור ולא לחים וצ”ע בזה, עכ”ל הד”א שם. ולשון החזו”א שם, ואפשר דהא דכתב רבינו מפרק העלין והבדים היבשים אינו לוקה, היינו חוץ מגפן דבגפן הכל בכלל זימור. וצ”ע. וידועה שיטת החזו”א (בשביעית שם) דרק בגפן הוא דזומר אסור מן התורה, אבל בכל האילנות אין הזימור אסור מן התורה, וא”כ יוצא דהחזו”א משוה פירוק העלין והבדין היבשים לזימור, אלא דבשאר אילנות הוא דרבנן, וא”כ פשוט לפ”ז דהוי אברויי גמור. והוא חיזוק גדול למה  שפירשתי שלדעת חכמים דפליגי על ר”ש, נטילת העלים הוא אברויי אילנא וע”כ אסרוהו, וכ”פ הרמב”ם ז”ל שם וכבר כתב בפיה”מ הנ”ל שאין הלכה כר”ש.

ואם כנים דברים אלו, אפשר דיתישבו בזה דברי פאת השלחן שם שכתב בשם רבו הגר”א ז”ל דמותר להסיר העלה שעל האשכול כדי שלא יתקלקל האשכול. ועיין בדרך אמונה שם (ס”ק ל”ז) שהביאו, ובציון ההלכה שם (אות ס”ג) העיר ע”ז דהגר”א ז”ל לא כתב דהלכה כרבי שמעון וצ”ע. ע”ש. ולהנ”ל אפ”ל דלעולם הגר”א  ז”ל  פוסק כחכמים וכמו שפסק הרמב”ם ז”ל, וס”ל שהטעם שחכמים אסרו הוא משום דהוי אברויי אילנא וכמ”ש לעיל. ומ”ש הפאת השלחן הוא דאם העלה מזיק ומקלקל את האשכול בזה מתיר הגר”א ז”ל להסירו כמו כל אוקומי דשרי, ולא מיירי במסיר העלים מכל האילן, דבזה הוי אברויי אילנא ואסור, אלא במסיר עלה מסויים, או עלים אחדים מעל האשכול באופן דאין בו אלא אוקומי ושרי. ועוד י”ל דאפילו נימא שכונת הירושלמי לומר שפירוק העלים הוא לאוקומי כמציל מפני הדליקה לכו”ע, ואפ”ה חכמים אוסרים, מ”מ אין ראיה מזה למ”ש האמונת יוסף הנ”ל. דכבר כתבתי לעיל (אות ט’) לדייק מהרמב”ם ז”ל (פ”א ה”י) דנקט הדוגמא של השקיה, לומר שלא כל מלאכת אוקומי התירו, אלא רק כשיש בה הפסד גדול וגם ודאי ושכיח, דומיא דהשקיה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וכו’. ובזה יישבתי להא דאסרו לעשן כדי להמית התולעים, וכן אסרו לזהם האילן שלא יאכל העוף את הרך שבו, דאין זה הפסד ברור ושכיח וכיע”ש. וה”נ י”ל דהנזק הנגרם מהמנעות בפירוק העלים אינו היזק גדול ולא שכיח, ובזה פליגי רבי שמעון וחכמים, דר”ש מתיר גם בזה וחכמים אוסרים, ואפשר שהטעם של חכמים הוא משום דחיישינן שאם יתירו לו עשיית מלאכת דאוקומי, יתיר גם  באברויי ויאמר נתכונתי רק לאוקומי ועשיתי רק כדי קיום. וכמ”ש שם. אבל במקום שיש הפסד ברור וניכר מותר לעשות המלאכה לאוקומי האילן, גם אם היא מלאכה גמורה. ואין מזה ראיה לחלק בין איסור לאיסור, ועכ”פ נלע”ד דהפירוש הראשון עיקר דחכמים סוברים שפירוק העלים היא מלאכת אברויי אילנא וכנ”ל.

עוד כ’ שם בשם ספר הלכות שביעית שהביא ראיה מהירושלמי שביעית (פ”ד סוף ה”ד), שאמרו אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה, שלא תאמר הואיל והפסד רבה הוא שרי, לפום כן צ”ל אסור ע”כ, והוא עצמו כ’ שבירושלמי אצלינו כתוב, שלא תאמר הואיל וחזי רובה שרי וכו’. ולפי גירסתנו אין שום הוכחה שגם בהפסד אסרי’ מלאכת אוקומי, וע”ש שהאריך בזה ע”פ הגירסא דהפסד רבה. ועוד חזון למועד אי”ה. ועכ”פ אין לנו שום ראיה מזה להחמיר במלאכה גמורה דרבנן גם באוקומי אילנא. וק”ו לפי מה שכתבתי לעיל דהעיקר בדעת רש”י ז”ל להתיר אוקומי אילנא גם במלאכות  דאורייתא וכנ”ל.

ט”ז.  ומעתה נשוב לביאור דברי הרמב”ם ז”ל ושיטתו בענין ההיתר דאוקומי אילנא. וכבר כתבתי לעיל (אות ד’) דנראה מלשונו בפ”א מהלכות שמיטה ויובל (ה”י) שהוא סובר שלא התירו בזה אלא במלאכות דרבנן, אבל מלאכות דאורייתא לעולם באיסורן קיימי גם כשרוצה  רק באוקומי אילנא בלבד. והנה זה בודאי דלא כשיטת רש”י ז”ל במסכת ע”ז (נ’ ע”ב) שסובר שכל אוקומי אילנא לא חשיבא מלאכת קרקע, ולמעלה כתבתי שדברי רש”י ז”ל מיוסדים על אדני פז, מסוגית הגמ’ דמועד קטן (ג’ ע”א)  דבברייתא שם למדו כל המלאכות האסורות בשביעית ניכוש וזיבול וסיקול וכו’, מקרא דשדך לא וכרמך לא, ואמרו עוד, יכול לא יקשקש תחת הזיתים  ולא יעדר תחת הגפנים וכו’, ת”ל שדך לא תזרע, זריעה בכלל היתה, ולמה יצאת,  לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם וכו’. ואחרי זה הקשו וקשקוש מי שרי, והא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה, תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל, א”ר עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילנא ואסור, וחד סתומי פילי ושרי. ונמצא דגם קשקוש שהתירו, הוא רק באוקומי אילנא, וזה הוא שמיעטוהו ממלאכת שדה וכרם דעי”ז שעשאה רק לאוקומי אילנא, שוב לא דמיא לזריעה שהיא מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם,  והן הן דברי רש”י ז”ל בע”ז הנ”ל דאוקומי אילנא לא חשיבה עבודת קרקע. וכבר כתבתי  דלשיטת רש”י ז”ל כל שהוא אוקומי אילנא מותר גם במלאכות דאורייתא, דאינה עבודת קרקע כלל.

ובכדי להשוות דברי הרמב”ם ז”ל עם שיטת רש”י ז”ל שכאמור היא כסוגיא ערוכה בגמרא דמו”ק הנ”ל. (ובדרך זו הלך מרן החזו”א ע”ה לחזק היתר דאוקומי בכל תוקף וכנ”ל). ע”כ כתבתי לעיל (אות ט’) דאפשר לדחוק בדברי הרמב”ם דגם הוא יסבור כשיטת רש”י ז”ל דכל הנעשה לאוקומי בלבד לא חשיבא מלאכה כלל ומותר גם במלאכה דאורייתא. ומ”ש בהלכה י’ הנז’, והואיל ואיסור דברים אלו מדבריהם לא גזרו על אלו. היינו דכיון שהם לאוקומי מותרים מן התורה, וחכמים אסרום, אך במקום הפסד ברור לא גזרו, כדי שלא תעשה הארץ מלחה וכו’. וכיע”ש בזה באר היטב.

ואולם אחר העיון נראה דהעיקר כמ”ש בתחילה, שהרמב”ם ז”ל אינו מתיר לאוקומי אילנא אלא באיסורים דרבנן בלבד, אבל מלאכות האסורות מן התורה, אסורות הן גם כשעושה אותן רק לאוקומי אילנא. דלשיטתו ז”ל ענין אוקומי פירושו מניעת נזק והפסד, וכמו שאבאר בס”ד, ולא שייך להתיר מלאכה דאורייתא משום  פסידא, דלא שמיע ליה סברא זו, לומר דאם מטרתו רק לאוקומי האילן ולא לחזקו ולהפריחו, שזה עוקר ממנו שם מלאכה, והו”ל היתר גמור, אלא כל שעושה עצם המלאכה, כגון זומר שהיא אסורה מן התורה, גם אם יזמור רק לקיים האילן בלבד, חשיבא זמירה ואסורה מן התורה, וה”ה החורש לפי  מהר”י קורקוס ז”ל, ושכן פוסק מרן החזו”א ע”ה שהוא מדאורייתא, גם אם יחרוש רק כדי קיומו של אילן, עדיין שם חרישה עליה והיא אסורה מן התורה לשיטתו.

אך המלאכות המותרות מן התורה, וחכמים גזרו עליהם לאוסרם כדי להרחיק את האדם מן העבירה, בזה חילקו ואמרו דרק באברויי אילנא הוא דגזרו על כל אותן מלאכות ואסרום. אבל כל שהוא אוקומי אילנא בלבד לא גזרו בהם. וזה מדוקדק יפה בלשונו הזך, שכתב ומפני מה התירו כל אלו וכו’, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו. ולשון מדבריהם משמע שכל האיסור בהם הוא מדבריהם בלבד שהם גזרו לאוסרם, ובאלו לא גזרו כלשונו, הרי שאין אוקומי עושה היתר, אלא בזה לא גזרו מעיקרא, ונשארו בהיתרם שהתירתם התורה. והיינו שסיים בה, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות וכו’. דהיינו דבכל ההתרים מיירי בשאר מלאכות מלבד השני אבות ושתי תולדותיהן שהן אסורים מן התורה דבזה לא שייך היתר כלל. ומה שתמה מרן החזו”א ע”ה בשביעית (סימן י”ז סק”כ, ד”ה והנה הר”מ פ”א) דהלא בברייתא דמו”ק (ג’ ע”א) עיקרי הלכות קתני מה אסור ומה מותר וכו’. יש ליישב דלשיטת הר”מ ז”ל דפוסק כרבא דכל אלו המוזכרים בברייתא לאיסורא אינן אסורים אלא מדרבנן בלבד, והוא אמר להדיא על הברייתא הנז’ שכל אותן מלאכות מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, לק”מ דהגם דהלכות קתני מה אסור ומה מותר, מ”מ הכל הוא מדרבנן בלבד. דבזה גזרו ובזה לא גזרו.

אלא שעדיין צריכים אנו להבין מנין לקח רבינו ז”ל ענין זה שמשום הפסד התירו, שלכאורה לא נזכר טעם זה בגמרא. והנראה בזה בעה”ו, דהרמב”ם ז”ל מפרש דמ”ש רבותינו אוקומי אילנא ושרי, היינו מניעת ההפסד, דאם להשביח ולהרויח הוא דאסרו, ולקיים את האילן שלא ימות ולא יחסר ממה שהוא כעת שרי, הוי אומר שהתירו מניעת נזק והפסד. וזהו שאמר הוא ז”ל, שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. את כל זה הוא לקח מעצם ענין ההיתר דאוקומי אילנא. וכמ”ש רש”י ז”ל בע”ז (נ’ ע”ב) ד”ה אוקומי, שלא יתקלקל מכמות שהוא אבל אינו משביחו. עכ”ל. וע”ש בפירוש ר”ח ז”ל וכן בתוספות  שם ד”ה ואין מתליעין, שהשוו ענין אוקומי אילנא עם מלאכת דבר האבד ע”ש. והיינו משום פסידא דכתב הרמב”ם ז”ל. אלא שרש”י ז”ל היה קשה לו עדיין איך יתירו משום הפסד עשיית מלאכה גמורה, וע”כ אמר דבאוקומי לא חשיבא מלאכה. אבל להרמב”ם ז”ל שלא התירו בדאורייתא כלל, לק”מ, דרבנן הם שגזרו ואסרו להני מלאכות, והאוקומי לא גזרו. כדי שלא תעשה הארץ מלחה וא”צ לתור אחר טעמים נוספים.

טו”ב. ועוד נלע”ד לבאר דכל זה תלוי בפלוגי’ דאביי ורבא, דלרבא דקאמר שאין אסור מן התורה אלא השני אבות ושתי תולדות המפורשות בתורה, וכל שאר איסורי שביעית הן רק מדרבנן, בזה הטעם דאוקומי הוא משום הפסד כפשוטו, אך לאביי דס”ל שכל אותם איסורים מן התורה, א”א לומר טעמא דפסידא, דמשום פסידא לא יתירו איסור של תורה, וצריכים לומר בע”כ דאינה מלאכה כלל כל שעשאה רק לאקומי, וע”כ היא מותרת.

ואמינא לה מהסוגיא דמו”ק גופה, דשם בגמ’ (ב’ ע”ב) נחלקו אביי ורבא כהנ”ל, ואח”כ (בדף ג’ ע”א) הביאו הברייתא שהזכירה כל המלאכות האסורות בשביעית, ויליף להו מקרא דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ודרש שדך לא וכו’ לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך, ובסוף הברייתא אמרו, יכול לא יקשקש תחת הזיתים וכו’, ת”ל שדך לא תזרע וכו’ להקיש אליה לומר לך, מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם, אף כל שהיא עבודה וכו’, ע”כ. נמצא  דכל המלאכות האסורות נלמדו מן הפסוק, וגם הארבע מלאכות המותרות ג”כ נלמדו מן הפסוק דשדך לא תזרע, שזריעה בכלל היתה ויצאת ללמד וכו’. ומזה הקשו על רבא שאמר שרק שתי אבות ושתי תולדות הם שאסורים מן התורה. וכאן יליף לכולהו מקרא. ותירץ שכל זה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וא”כ גם מה שדרשו והלא זריעה בכלל היתה ויצאת להקיש אליה ולהתיר המלאכות הנז’, גם דרשות אלו, לרבא הן רק אסמכתא בעלמא, וא”כ גם איסור המלאכות וגם התרן באוקומי, הכל באשר לכל הוא רק מדרבנן. אבל לאביי הן דרשות גמורות, וכל אותן מלאכות אסורות מן התורה, וגם המותרות לא התירום אלא מכוח הפסוק שחזר וכתב זריעה להקיש אליה, ולהתיר כל שאינה עבודת שדה וכרם, ועדיין לא פירשו השתא למה עידור תחת הגפנים וקשקוש תחת הזיתים וכו’ לא חשיבא עבודה שבשדה ושבכרם, אך מיד אחרי זה, הקשו וקשקוש מי שרי, והתניא והשביעית תשמטנה מלקשקש וכו’. ואמרו דתרי קשקושי הוו. והעמידו דמה שמיעט הכתוב למלאכה שאינה עבודת שדה וכרם, היינו מלאכת אוקומי אילנא. וכבר כתבתי דמזה למד רש”י ז”ל דמלאכת אוקומי אינה מלאכת שדה וכרם. נמצא דהוא כמפורש במחלוקת אביי ורבא, דבזה תלוי הטעם של היתר אוקומי אילנא, דלאביי הוא היתר הנלמד מן הפסוק ואין לו שייכות עם הפסד. אבל לרבא אין דרשה זו דרשה גמורה רק אסמכתא בעלמא, והכל מדרבנן, הם גזרו במלאכות אלו, והם התירו באקומי אילנא שלא גזרו עליהם.

וארווח לן בזה ליישב דברי רש”י ז”ל דלא יהיו סותרין זא”ז, דבע”ז שם, כתב שכל אוקומי אילנא אינה נחשבת מלאכה כלל, ואולם במו”ק (ג’ ע”א) בד”ה סתומי פילי כתב, שמסתם בקעים של אילן שרי, דאית ביה משום פסידא. אברויי אילני אסור, דהוי משום רווחא וכו’. עכ”ל. ולכאורה זה סותר למ”ש שם בע”ז דאינה מלאכה כלל, ומה צריך לטעם דפסידא. ולהנ”ל אתי שפיר דבמו”ק פירשה רש”י ז”ל אליבא דרבא, דכל מה שהביאו ברייתא זו כאן, הוא להקשות על רבא, והוא תירץ דכ”ז מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכאמור לפי רבא גם ההיתר של קשקוש תחת הזיתים וכו’ אינו נלמד מהדרשה דהכל מדרבנן וכל הדרשות הנזכרות בברייתא זו אינן אלא אסמכתא בעלמא. וע”כ כתב רש”י ז”ל דההיתר הוא משום פסידא, אבל אברויי שהוא כדי להרויח אסרו חכמים, אבל בסוגיא דע”ז שנאמרה בסתם, רצה רש”י ז”ל לפרשה אליבא דכו”ע, ולמ”ד דאורייתא א”א לומר שהתירו משום פסידא, ע”כ חידש (ע”פ הסוגיא דמו”ק כאמור) דכל אוקומי לא הויא עבודה שבשדה ושבכרם (וכבר פירשתי לעיל טעם הדבר די”ל דלמדו מהפסוק שלא אסרה תורה אלא מלאכה הנעשית כדרך עושי מלאכת שדה וכרם, שדרכם לעשות המלאכה בלא צמצום, אלא אדרבה משתדלים להטיב ולחזק ככל האפשר, וזה שעושה רק לאוקומי ומצמצם במלאכתו שלא להברות האילן ולהשביחו, הוי שינוי ממה שאסרה תורה ושרי). וכיון שאין אוקומי מלאכת שדה וכרם אינה אסורה.

ומעתה דברי הרמב”ם ז”ל הם פשוטים בטעמם באר היטב, דכיון דהוא ז”ל פסק להדיא כרבא דרק אותן ב’ אבות שותי תולדות אסורים מן התורה. וכל השאר אינו אלא דרבנן. ע”כ נקיט לטעמא דפסידא, וכתב דמשו”כ לא גזרו באלו כלל. וזהו שכתב להדיא, וכיון שאיסור דברים אלו הוא מדבריהם וכו’ ועוד חזר וציין שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות בלבד, דהיינו דכ”ז הוא כשיטת רבא  שפסק כוותיה לעיל ריש פרקין. והכל על מקומו יבא בשלום.

ומלבד מ”ש בשם רש”י, מצאתי גם לרבינו המאירי ז”ל בריש מועד קטן (ד”ה ובשביעית פי’) שכתב באה”ד, אבל עבודה שאינה חשובה כגון השקאה שצריכה לעשות תמיד, אינה נאסרת ומשקין ספיחין היוצאין מאליהן, שבמקום פסידא לא גזרו, ואפילו בזמן שהיתה שביעית נוהגת בו מן התורה וכו’, שאף בשביעית לא הותר אלא במקום פסידא וכו’. עכ”ל.

ומן האמור עולה בפשיטות שלדעת הרמב”ם ז”ל אין להתיר לאוקומי אילנא אלא במלאכת דרבנן ומשום פסידא בלבד, ובעינן הפסד הדומה למניעת השקייה וכמ”ש לעיל, וכן למד הגאון שבת הארץ ז”ל בדעת הרמב”ם ז”ל והוא בפרק א’ הלכה כ’ שמתחילה כתב ויש מי שנראה מדבריהם שאפילו בזומר ממש אינו אסור כי אם לאברויי אילנא ולהפריחו, אבל אם הוא רק לאוקומי אילנא שלא יתקלקל מותר. (ואח”כ דן שם בהגדרת אוקומי ואברויי בזומר). ואח”כ כתב, אבל יש אומרים שכל החילוק שבין לאוקומי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כי אם במלאכות שהן מדרבנן, שכשהיא לאוקומי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפ”ז בזומר שהיא מלאכה האסורה מן התורה אין הפרש בין לאוקומי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור. וכל ההיתרים במזנב בגפנים וקוצץ בקנים וכיוצא בזה, אינן נאמרים אלא כשמתכוין לעצים, אבל כל שמכוין  לתועלת העבודה, אפי’ אם היא לאוקומי אילנא, ג”כ אסור מן התורה. ולפ”ז יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן ג”כ אסור מן התורה. עכ”ל ועיין עוד בדבריו שם (פ”א ה”ה אות י”ב) וז”ל ואם תעשה פעולה זו כדרך הזמירה בלא שינוי, יש לאסור אפילו אם היא לצורך העמדת האילן על מצבו, שלא מצינו היתר לאוקומי אילנא כי אם בתולדות שהן אסורות רק מדרבנן. אבל עצם זמירה שהיא אסורה מן התורה, י”ל שאפי’ לאוקומי אילנא ג”כ אסור. אבל כשתעשה באופן משונה מדרך הזמירה, שאז בודאי אינה אסורה מן התורה, אז אם היא לאוקומי אילנא יש להתיר להדעה השניה שכתבנו לעיל, הסוברת שלאוקומי אילנא מותר אפילו אם העבודה נעשית בגופו של אילן. עכ”ל.

ולעומת זה מצאתי בדברי רשב”ם ז”ל במס’ ב”ב (פ’ ע”ב), דס”ל דגם בדאורייתא יש להתיר מלאכת אוקומי אילנא. דת”ר הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, בתולת השקמה ג’ טפחים וכו’, ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, ר’ יהודה אומר כדרכו אסור אלא מגביה י’ טפחים וקוצץ או גומם מעם הארץ. וכאן אמרו ג’ טפחים. אמר אביי ג’ טפחים מעלי לה, מעם הארץ ודאי קשה לה, מכאו ואילך לא מקשי קשי לה, אלא עלויי מעלי לה, גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה, מקח וממכר עבדינן מידי דודאי מעלי לה. ופירשב”ם ז”ל גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה, דפשיטא לן שלא ישביח בזימור זה. משום דספק איסור דאורייתא לחומרא. וכו’. עכ”ל. והרי כמו מפורש בדבריו ז”ל דגם בזומר שהוא מדאורייתא, אם אינו משביחו אלא רק מקיים האילן שרי.

וכ”נ גם מהתוספות שם, (ד”ה לא) וז”ל לא מקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה, לאו דוקא דא”כ גבי שביעית אמאי אסור, הא אמר בע”ז (נ’ ע”ב) אוקומי אילנא שרי, אלא לא ודאי מקשי קשי ולא עלויי מעלי לה, עכ”ל, ש”מ דאם באמת לא מעלי ולא קשה שרי ואפי’ בזומר, וההיתר בזה בע”כ הוא משום דס”ל דאוקומי אילנא שרי גם בדאורייתא, ורק בספק שאולי לא קשה אסור בשביעית משום ספק של תורה וכנ”ל.

ושו”ר בשבת הארץ (פ”א הלכה כ’ אות ד’) שציינו כמה פוסקים המתירים אוקומי אילנא גם במלאכות דאוייתא, ומהם ר”ח בע”ז (נ’ ע”ב), ובשו”ת מהרי”ט ח”ב (סימן נ”ב), ולחם שמים (פ”ד מ”ו) שהובא במשנ”י ח”ב (עמוד ל”ו בתש”א) ועוד כיע”ש. ולא זכרו להביא לדברי רשב”ם ותוספות דב”ב הנ”ל.

ויש מקום לדון בזה”ז שהשביעית לרוב הפוסקים דרבנן, דיש מקום להתיר לאוקומי אילנא גם במלאכות דאורייתא, דכיון דשביעית דרבנן שוב הוי”ל כמו מלאכות דרבנן ומותרים כשהם לאוקומי אילנא. אך יש מקום לומר דרק במלאכה שהוא מדרבנן הוא דהקילו, דמן התורה אינה מלאכה כלל לגבי שביעית, וחכמים גזרו על איזה מלאכות, והם עצמם הניחו את המלאכות הנעשות לאוקומי אילנא בהיתרם כדי שלא תעשה הארץ מלחה וכו’. אבל במלאכות דאורייתא אפי’ שעצם השביעית דרבנן, י”ל דאין להתיר גם באוקומי אילנא, ואע”ג שכל השביעית מן התורה ליתא, מ”מ כשגזרו חז”ל לנהוג שביעית גם בזה”ז, גזרו להנהיגה כפי שהיתה בזמן חיוב של תורה, וכל מה שהיה אסור מן התורה אסור גם עתה. תדע שאפילו דברים האסורים מדרבנן אסורים גם עתה בשביעית בלא שינוי, ש”מ דעשאוה כשל תורה ממש. וע”כ גם ההיתר דאוקומי אילנא לשיטת הרמב”ם ז”ל אין להתירו אלא במלאכות דרבנן, אבל מלאכות דאורייתא אסורות גם באוקומי אילנא. אלא דיש מקום לומר דכיון דדבר זה שנוי במחלוקת, ולדעת רש”י ז”ל במסכת ע”ז (נ’ ע”ב) מותר לאוקומי אילנא אפי’ ע”י מלאכות דאורייתא, וכן כתבו להדיא רשב”ם והתוספות בב”ב (פ’ ע”ב) וכנ”ל. וכ”פ כמה מגדולי האחרונים וכנ”ל. וכיון שבזה”ז לרוה”פ ככולם, כל השביעית הוא דרבנן, יש מקום לומר דיש לנו לפסוק כדעת המקילים, ולא כהרמב”ם ז”ל שהחמיר בזה. דבדרבנן הלך אחר המקיל.

ועכ”פ נראה למעשה דיש להורות לחקלאים, במלאכות דאוקומי אילנא שיש בהם איסור של תורה, שלא יעשו אותם בעצמם, אלא על ידי גוי, ובשעת הדחק שאין שם גוי או שיש צורך שתעשה המלאכה ע”י מומחה וכיו”ב. יש לעושת המלאכה ההיא שהיא לאוקומי אילנא על ידי שינוי שישנה בגוף המלאכה, דאז אין המלאכה ההיא אסורה מן התורה, אלא מדרבנן, ובאיסור דרבנן מותר לעשותה לאוקומי אילנא, וכמ”ש לעיל משם שבת הארץ (פ”א הלכה ה’ אות י”ב) שאם עושה באופן משונה מדרך הזמירה שאז בודאי שאינה אסורה מן התורה, אז אם הוא לאוקומי אילנא יש להתיר, וע”ש. וכיון שמשנה באופן דאין בה איסור תורה, יש להתיר לו לעשות כן בדרך של לאוקומי במקום הפסד גדול.

וכן נמי יש להקל לאוקומי אילנא ע”י נוכרים ואפילו במלאכות דאורייתא דיש מתירין לאוקומי אילנא גם במלאכות דאורייתא, ועוד שבזה”ז שביעית דרבנן היא, יש להתיר בשבות כשזה לאוקומי אילנא, במקום שיש הפסד מרובה.

עוד יש לדון לאוקומי אילנא במקום שאין הפסד גדול, ולא דמי למניעת השקיה שכתב הרמב”ם ז”ל שם, שתעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה.  שמזה למדנו לעיל דנקט השקיה לדוגמא דלא התירו אלא בהפסד כזה שהוא מצוי וברור, וגם דהוי הפסד מרובה. וכנ”ל. וצ”ל אם גם בזה”ז ששביעית דרבנן הדין כן. ונלע”ד דבמלאכות דרבנן יש להקל בזה בזמנינו שהשביעית דרבנן לרוב הפוסקים, דבלא”ה דעת מרן החזו”א ע”ה להקל באוקומי אילנא אפילו בדליכא פסידא כלל, וכמו שמבואר בדבריו על שביעית (סימן י”ז אות כ’) ד”ה מו”ק וכו’. ובד”ה וכן הא דעושין. וכ”כ בדרך אמונה (פ”א ס”ק פ”ד) והגר”ח גרינימן שליט”א בחו”ב לשביעית (סימן א’ ריש אות י”א) וכמ”ש לעיל אות ו’ יע”ש. ודי לנו להחמיר במקום שאין הפסד לפי מה שעולה מדברי הרמב”ם ז”ל, אך במקום הפסד יש להקל, וטוב להדר לעשות המלאכה בשינוי ותע”ב.

ע”ה שמ”ע ס”ט

 העולה מן האמור [סוכם על ידי המערכת]

  • מלאכות האסורות מן התורה – לדעת הרמב”ם –  הם זריעה, קצירה, זמירה ובצירה. ולדעת מהר”י קורקוס סובר הרמב”ם שגם חרישה אסורה מן התורה, אבל נטיעה אסורה רק מדרבנן. (כך נראה פשט דברי הרמב”ם, וכדעת מהר”י קורקוס, ואמנם דעת מרן החזו”א שלהרמב”ם גם חרישה וגם נטיעה אסורות מן התורה).
  • אין להתיר מלאכות דאורייתא לדעת הרמב”ם, גם אם מטרתן רק כדי להציל את האילן שלא ימות. ואולם מלאכות שחכמים גזרו עליהם ואסרום, לא אסרום אלא אם כן נעשים כדי להשביח את האילן, אבל אם נעשים כדי להגן על האילן שלא ימות הרי זה מותר.
  • גם כשהתירו מלאכות שנאסרו ע”י חכמים – לא התירו אלא בתנאי שתהיה המלאכה מוכרחת המציאות לצורך הגנת האילן, אבל אם אפשר למנוע תמותת האילן, או הפסד גדול וברור דומיא דמניעת השקיה, ללא מלאכה יש לעשות כן, [כגון תולעת המסכנת את האילן, שאפשר להסירה ביד ואין צריך לזהם את האילן. ובקעים שסביבות האילן, שאפשר לסותמם בתבן וקש או באבנים].
  • אמנם דעת רש”י ועוד ראשונים מלאכה הנעשת לצורך קיום האילן – אינה מלאכה כלל, ולכן גם מלאכות דאורייתא מותר לעשותן לצורך הצלת האילן. [פרט למלאכת חרישה, שי”א שכיון שרגילים לעשותה תמיד, הרי היא בכלל מלאכת שדה וכרם, ואסור לעשותה בשביעית גם לצורך קיום האילנות].
  • מכיון ששביעית בזמן הזה דרבנן, י”ל שבדרבנן הילך אחר המיקל, ויש להורות לחקלאים שמלאכות דאורייתא הדרושות לצורך הצלת האילן יעשו על ידי גוי. ואם אין גוי או שדרוש מומחה יהודי וכד’, יעשה המלאכה בשינוי, דכל שנעשית בשינוי הו”ל דרבנן, ובדרבנן מותר גם לדעת הרמב”ם.
  • גם מלאכות דרבנן שאינם ממש כדי להציל את האילן ממיתה, אלא להצילו מנזק חלקי והפסד שאינו גדול, יש להתיר, כיון ששביעית בזמן הזה דרבנן, וטוב לעשותם בשינוי.
  • אע”פ שנראה מפשט דברי הרמב”ם שזמירה אסורה מן התורה גם בשאר אילנות, מ”מ כיון שי”א שזמירה אינה אסורה מן התורה אלא בגפן [דעת החזון איש], על כן אם יש צורך בגיזום או פירוק עלים וכד’ בשאר אילנות שאינם גפן, לצורך חיותו של האילן, יש להתיר במקום הפסד גדול שא”א להסתפק בגיזום שלפני השביעית. וטוב שיעשו בשינוי וכנ”ל.
  • מלאכה הנעשית לצורך הצלת האילן מותרת, גם אם יגרם איזה שבח לאילן כתוצאה מכך, אבל אסור להרבות ולהוסיף יותר ממה שצריך בכדי להציל את האילן, דכל שעושה לצורך הרווחת האילן הרי זה מלאכה גמורה. ולכן צריך לשער מראש ולעשות את מלאכת הצלת האילן בצמצום הדרוש לחיותו ולהמנע מכל תוספת.